דצמבר 07 2014

אמא

מאת: נושאים: מחשבות

בשבוע שעבר חל יום השנה לפטירת אימי. עשיתי סיום מסכת אצלי בבית, ובו סיפרתי קמצוץ מאהבתי אליה. אני מביא את זה גם פה. הפעם בלי קשר למוזיקה בכלל, למרות שמי אתם חושבים גרם לי לאהוב מוזיקה בכלל? מי השמיע לי את הביטלס? מי התעקש שאני אלמד לנגן, רק כדי שאני אוהב מוזיקה?

—————————————–

מאז שאימי נפטרה לא סיפרתי עליה דברים בשום מקום, לא בהלוויה, לא בשבעה ולא בשלושים. אולי בגלל זה אני עושה את סיום המסכת הזה, כדי שיהיה לי מקום לדבר קצת עליה.

ברור לי כשמש, שכל מה שאני אגיד, עד כמה שאני מיומן בכתיבה, לא אצליח להעביר עד כמה גדולה היא הייתה, וכמה אהבתי אותה.

אז אני אצא קצת מעצמי ואדבר קצת עליה.

בגיל ארבעים בערך, היא נשארת בלי בעל עם שני ילדים בני תשע ועשר, עובדת כאחות בתל השומר. בלי להתפרק, בלי להתפנק היא שמה לה למטרה ששני הילדים שלה יגדלו עם חינוך, עם מסגרת, ובלי להזדקק לאף אחד. מעולם לא הרגשתי שחסר לי משהו. היא עבדה בקרים, ערבים ולילות, ואנחנו חיינו במסגרת רגילה. אבל רגיל זה לא מספיק אצל אמא שלי. בראייה החינוכית המדהימה שלה, אמא הבינה שטכנולוגיה ואנגלית זה שני דברים שאי אפשר בלעדיהם. היה לנו בבית מחשב עוד כשהייתי בכיתה ג׳. 1986. ואמא ניסתה בכל כוחה ללמד אותנו אנגלית. היא קנתה לנו קלטות לשמיעה בבית, וכשזה לא הוכיח את עצמו, היא שלחה אותנו לשיעורי אנגלית פרטיים כל שבוע במשך שש שנים, ג׳ עד ח׳, עד שסיימנו את כל החומר של המורה שלנו. היא אמרה לי פעם, אחרי שאמרתי לה שאני יודע יותר ממנה במשהו, שזה יהיה כשלון שלה אם זה לא היה ככה.

אמא כתבה לאבי בסידור שהיא קנתה לו ״שנזכה לגדל את ילדנו על ברכי הדת״. אמרה ועשתה, אבל לבד. כשאבי נפטר אמא דאגה שהאדם הכי חשוב ומרכזי בבית הכנסת שלנו ייקח וילמד אותנו, וככה נהיינו תימנים. שני ילדים קטנים, בלי אבא, נכנסים ומתפללים בבית כנסת תימני בלי להבין מילה. כולם הסתכלו עלינו כמו שני עלים נידפים, עד שעלינו לתורה בפעם הראשונה, והרב הזקן, ממייסדי בית הכנסת, קרא לנו ונישק לנו את היד. אני חושב שהייתה דממה בבית הכנסת ומאותו רגע כולם הבינו עם מי יש להם עסק. אצל התימנים העליה לתורה נקנית במכירה פומבית, אבל הפעם הראשונה שאשה קנתה עליה לתורה זו הייתה אמא שלי. מבחינתה הילדים שלה יעלו לתורה, ואם היא צריכה לצעוק מעזרת הנשים, אז זה מה שהיא תעשה.

כשהייתי ילד המבוגרים היו מסתכלים עלינו במבטים מוזרים, ורק כשקצת גדלתי הבנתי שאלו מבטי הערכה, וברור לי שזה לא היה בגלל משהו שאנחנו עשינו, אלא בגלל שהיינו הבנים שלה. כל חיי, בכל גיל, היו ניגשים אלי אנשים ואומרים שאני לא יודע איזו אמא יש לי. אנשים מבית הכנסת, האנשים בשכונה, המורים שלי, אנשים שלא פגשתי מעולם. אפילו המוסכניק שלה. היא הייתה עוזרת לכולם. ואנחנו לא ידענו. בגלל שהיא הייתה אחות היו מגיעות אליה נשים הבייתה לקבל זריקות. אבא של מישהו מבית הכנסת היה חולה אז היא צעדה עד רמת עמידר בשבת לטפל בו. מישהי עברה ניתוח אז היא באה, נתנה אוכל לבעלה והחליפה אותו ללילה. היינו מדברים כל יום, והרבה פעמים היא הייתה לא זמינה. אח״כ שאלתי איפה היא הייתה אז היא הייתה אומרת לי שהיא הייתה ב״סידורים״. אז הייתי שואל ״איזה סידורים״, והיא הייתה כועסת ואומרת ״סידורים, מה אסור שיהיו לי סידורים?!״. רק בשבעה הבנתי מהשכנה שאצל אמא ״סידורים״ זה לעזור לאנשים.

אני לא חושב שהיא דיברה לשון הרע פעם אחת בחיים שלה, וכשהייתי מספר לה על מישהו הייתה אומרת לי ״מה אכפת לך? עזוב.״ היא הייתה מכינה קפה לפועלים ברחוב, ומחלקת בגדים למנקה הרחובות האתיופי.

אבל כל הדברים האלה מתגמדים אל מול האהבה שהיא אהבה אותנו. השמש מחווירה אל מול האהבה שלה. כזו אהבה שהרגשת שכל מה שהיא עושה היא עושה בשבילך. כל תכלית החיים שלה היה אנחנו. גם אחרי שהתחתנתי היא הייתה קונה לי את הגויאבה הראשונה בשוק ושומרת אותה עד שאגיע למרות שהיא שנאה את הריח, ואת האפרשזיף הראשון. הייתי מזכיר בשיחת אגב שאני צריך איזה תיק לאיזה משהו, עברו שבועיים והיא הייתה מתקשרת ואומרת שהיא מצאה לי תיק נהדר בשוק הכרמל. הייתי נזכר באיזה תבשיל שלה שלא אכלתי הרבה זמן, ושבוע אח״כ היא הייתה אומרת לי לבוא לקחת אותו שיהיה לי לעבודה. היא קנתה לשגיא תיק לאייפוד ואז עוד אחד כי היא ראתה שהראשון לא מספיק נח לו. היא הייתה מכינה לכל אחד בדיוק את האוכל שהוא אוהב, לי לתומר לגלית ולילדים. לכל אחד היה את המנה שלו בשולחן שבת.

אבל כנראה שהיא באמת התעלתה על עצמה, כשהגיעו הנכדים. היא הייתה אומרת לי כל הזמן שאם הילדים זה העמל, אז הנכדים זה הפירות על העמל. היא שמרה על שגיא ועדי חצי שנה כל אחד, ועל ניצן שנה. היא הייתה קונה לכל אחד את הצעצוע שלו, ומכינה לכל אחד אוכל טרי שהוא אוהב. כשהיא שמרה על ניצן היא הייתה נוסעת כל בוקר לקנות את העוף הטרי כדי שהיא לא תאכל אוכל מאתמול. ואותו דבר כשהילדים היו באים אליה סתם. בשולחן שבת ראית שהיא 10% איתך ן- 90% עסוקה במה הילדים עושים והאם הם בסדר ומה הם אכלו ואם טוב להם. כשהם היו חולים בגן אף פעם לא יצאנו מהעבודה, אלא הגיעה סבתא נורית, לקחה אותם אליה והחזירה אותם אחרי שלושה ימים בריאים ושלמים מרוחים בשום ושמן זית. לא הבנו בכלל מה כזה מסובך באוגוסט עד שהיא הייתה חולה. הם פשוט היו באים אליה. הגננות הכירו אותה, החברים שלנו הכירו אותה וכולם ידעו שיש מוסד שנקרא סבתא נורית.

הייתי מדבר איתה כל יום, בדרך לעבודה ובחזרה מהעבודה. וכשהיא שמרה על הילדים, הייתי שואל אותה מה שלומה היא הייתה אומרת הכל מעולה, חזרתי מהבשר והאוכל כבר על הגז מחכה לניצן שתבוא, ובערב היא הייתה אומרת ״מה יכול להיות יותר טוב? יום שלם עם ניצן״, והייתה מספרת לי דברים שניצן עשתה. הייתי מספר לה על דברים חדשים שעשינו עם הילדים, על טיולים והצגות שגלית לקחה אותם.

אחרי שנים קשות של גידול ילדים לבד ודאגה מתמדת לפרנסה וחינוך, היו לה עשר שנים טובות של פנסיה עם נכדים. היא הייתה אומרת לי שהיא הולכת ברחוב ואנשים חושבים שהיא משוגעת כי היא צוחקת לעצמה בגלל שהיא לא מפסיקה לחשוב על משהו שניצן אמרה.

 

היא הפיצה חום אמיתי בכל מקום שאליו היא הלכה. היא הייתה ענקית. לכי בשלום, אמא. איך אמרת בבית חולים? זו דרך העולם.

 

2 תגובות

מרץ 20 2014

חיים הלהקה וחיים החיים.

מאת: נושאים: סקירות

דיכאון קליני זה לא. זה לא שאני לא מתפקד כמו לפני חודשיים שלושה. אבל זה גם לא בעסה פשוטה כזו כמו שפדרר מפסיד לנאדל. בזמן האחרון יש לי כמו איזו שמיכת עצב שנחה בכבדות על כל הרגעים הפנויים שלי ועל כל המחשבות שלי. ובניגוד לתקופות יותר צעירות שלי, אין שום רומנטיקה בעצב הזה. אין שום גלוריפיקציה. יש פשוט עצב שגורם לי להיות עצוב במובן הכי פשוט שלו. פשוט, אבל כבד. כזה שלא נותן לי לחייך סתם ככה כי שמש בחוץ, כזה שמחזיר אותי מהר לקרקע אחרי איזה צחוק טוב.

השבוע היה פורים, ובפורים אמא שלי הייתה מארחת אותנו ואת המשפחה של גלית לסעודת פורים בצהריים עם אוכל לא מהעולם הזה בלבוש ליצן עם חיוך מאוזן לאוזן. אז ניסינו לעשות סעודת פורים אצלנו, והיה נחמד, אבל הראש שלי היה במקום אחר.

היום זה יום השנה לפטירת אבי. 27 שנים. וכבר אין לי דמעות בגוף. אי אפשר כבר להיות י-ו-ת-ר עצוב מעכשיו, כבר אין רמות גבוהות יותר בכפתור. ושוב, זה לא שאני הולך ברחוב ובוכה, אבל אני כבר גם לא צוחק. אתם יודעים מה, זה לא שאין רמות גבוהות יותר, זה שאין מקום יותר בדלי. זה כמו הניסוי שבו שמים כדורים גדולים בדלי, ואז יותר קטנים ועוד יותר קטנים, ובסוף שמים חצץ, ואז חול. אז אני כבר בחול.

אז בתחילת השבוע החלטתי שאני אכתוב דווקא פוסט שמח, כי נמאס לי להיות עצוב. וכפי שאתם רואים מצליח לי נהדר…

ויש גם להקה שמקשטת לי את החודש האחרון. Haim. חיים. שלישיית אחיות יהודיות שקראו לעצמן ע"פ שם המשפחה שלהן. הן עושות פופ הכי אולד-סקול שיש, עם התופים האלקטרונים עם ההד, סינטיסייזרים, קולות רקע מלטפים ושאר מרעין בישין. אין לכם מושג כמה שנאתי את זה כשזה היה בשנות השמונים וכמה אני אוהב אותן עכשיו.

קשה לשים על זה את האצבע, אבל ברור לי ולכולם שהן עושות מוזיקת אינדי. אני חייב לעצור פה שניה ולהסביר משהו. "אינדי" נשמע כזה פלצן ושחוק בו זמנית, אבל בסך הכל מדובר על המוזיקה ההפוכה ממוזיקת אולפנים (שבה האולפן קובע מה יותר לטעמם של הקונים וכו'). זו מוזיקה שהאמן קובע כמעט הכל, והלייבל רק עוזר לו להוציא את זה. אז נחזור.

ברור לי ולכולם שהן עושות אינדי פופ. כנראה בגלל שהפופ כבר לא באופנה, מי שעושה פופ נחשב בכל זאת אינדי. אז הן עושות אינדי פופ, אבל זה בעצם אותו פופ ישן ודוחה, שמשום מה, אין לי שום תירוץ, אני מאוד מאוד אוהב. ואני לא מפסיק לשמוע אותן. אולי הן פשוט מתלבשות מדהים על המצב רוח שלי?

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.


תלחצו פליי, בחייאת. זה השיר שפותח את האלבום. איזה באסים. איזה שיר מעולה.

 

ויש עוד משהו שלא דיברנו עליו. כנראה שהן באמת מתאימות למצב הרוח שלי. כזה שהמוזיקה היא פופית ושמחה וקופצנית אבל המילים מלאות עצב. מעין ניסיון לחיות במצב שמח כאשר הוא בודאות לא.

ניק הורנבי כותב ב"נאמנות גבוהה" שזה לא פלא שכולנו עצובים כל הזמן, כי גדלנו על פופ, והפופ מלא באהבות נכזבות, סבל ואובדן:

What came first, the music or the misery? … Nobody worries about kids listening to thousands, literally thousands of songs about heartbreak, rejection, pain, misery and loss. Did I listen to pop music because I was miserable, Or was I miserable because I listened to pop music?

 

הנה הקליפ לשיר הרביעי. תראו כמה הוא פופי בכל רמ"ח איבריו, ועדיין הוא אינדי. וגם אם הוא כזה או כזה, אי אפשר להוריד ממנו את העיניים או להפסיק לשמוע אותו. כל פעם שאני רואה אותו ברור לי שהן עושות מעין הומאז' לאייטיז ולא באמת מנסות לחקות אותו.

 

החיים האלה. לא פשוטים כמו שהם נראים.

 

עדיין אין תגובות

מרץ 09 2014

Let 'em Talk

מאת: נושאים: סקירות

אז כולם מכירים את Lorde, נכון? הילדה החדשה בשכונה – בת שבע-עשרה מניו זילנד, סינגר-סונגוורייטר שכותבת חד?

אז אני הכרתי אותה קצת באיחור, בגלל שלא שמעתי מוזיקה בחודש שאחרי שאימי נפטרה, אבל אחרי זה היה קצת קשה לפספס אותה. אין הרבה צעירים, כותבים, מוכשרים שכובשים את המיינסטרים ואת אוהבי האינדי בו זמנית. היא כותבת על זה שהיא מגיעה ממקום קטן שאף אחד לא מכיר, שאין לה כסף והיא בחיים לא ראתה יהלום במציאות.

אז האלבום טוב מאוד. באמת. אבל לא התחברתי אליו כל כך, וזה די הגיוני, היא מדברת הרבה על החיים של טינ-אייג'ר במקום נידח בעולם, שכמהה (או לא) לעולם הגדול. לא שאני איזה איש העולם הגדול, או שאני עשיר בצורה יוצאת דופן, אבל אין לי את הלבטים שלה.

It feels so scary getting old – אני לא מפחד מזה, עברתי את זה, בהצלחה כזאת או אחרת.

אז למה אני בכל זאת מספר עליה? למה אני בכל זאת שומע אותה? יש איזה ווייב טוב כזה לכל האלבום, וחלק מהמילים של השירים באמת נוגעות פה ושם. והאלבום קצר, שזה יתרון ענק.

 

אה, ובגלל השיר האחרון. אוה, השיר האחרון. אני כל כך אוהב סופי אלבומים. כמעט כל השירים שנשארים איתי מגיעים מסופים של אלבומים. כמעט תמיד האמנים משאירים איזה שיר לסוף שנשמע לא מיוחד בכלל, אפילו משעמם בשמיעה ראשונה שניה ועשירית. אבל אחרי שחצית את האלבום ישר והפוך, פתאום השירים האחרונים נפתחים כמו רקפות ביישניות. וכמו רקפות גם הם מדהימים, שבריריים, יפהפיים.

אז גיברת לורד השאירה לסוף האלבום שיר שכל אחד צריך לשנן את המילים שלו בבוקר, בצהריים ובערב, והיא מגישה אותו בצורה נפלאה.

הבאתי כאן את השיר עם המילים. בבקשה תעקבו אחריהן, כי אם יש משהו אני מנסה לחיות את חיי על פיו, זה השיר הזה.

All the double-edged people with schemes.
They make a mess then go home and get clean.
You're my best friend, and we're dancing in a world alone, a world alone, we're all alone.

העולם מלא באנשים עם double edge, שיוצרים mess, ואז הולכים הבייתה ו"מתנקים". וכולם מדברים. כל הזמן מדברים. ויש הרבה אנשים שהם פשוט jerks. ויש אנשים שהם fake friends. ויש גם אנשים שהם באמת ה- best friends שלך. ועדיין, אנחנו רוקדים בעולם הזה לבד.

ואז, אחרי שהיא הצליחה לכתוב מילים כל כך מדוייקות, היא מביאה את הבית הזה, שמי כמוני יודע בשנה האחרונה כמה הוא נכון:

I know we're not everlasting
We're a train wreck waiting to happen
One day the blood won't flow so gladly
One day we'll all get still

ולדעתי היא מביאה את הבית הזה כאן פשוט כדי להגיד לך שזה כל כך מטומטם להקשיב לאנשים מזוייפים שמדברים עליך, החיים של כולנו ייגמרו מתישהו, זה מפגר להרוס אותם בגלל double edged people.

ולכן, השורה האחרונה של השיר ושל האלבום היא פשוט let 'em talk.

כמה נפלאים הם השירים האחרונים באלבום. כמה נפלאים הם ילדים שיודעים לכתוב כל כך מדוייק.

תגובה אחת

פברואר 06 2014

בחלום בלילה

מאת: נושאים: כללי

שלום בלוג. לא התראנו איזה שנה. כפי שאתה יודע, עברתי יותר מדי בשנה האחרונה.

אמא שלי נפטרה.

מי שמכיר אותי ואת הקשר שלי עם אמא שלי, יכול לתאר באיזה מצב אני נמצא עכשיו. לא ממש בא לי לעשות שום דבר שהוא לא לבהות באוויר במשך ימים. אני לא אכתוב כלום על אמא שלי כי כל מה שאני אכתוב יהיה שבריר ממה שהיא הייתה עבורי וחלקיק מאיך שאני מרגיש.

אבל שתדעו שאני לא בסדר. שום דבר לא רגיל אצלי.

אבל אולי אצליח לחזור לכתוב קצת. יש לי אלבומים שמחכים שאני אכתוב עליהם.

————

* "בחלום בלילה" זה עוד אחד מהדברים שאני לא אשמע יותר בחיים.

2 תגובות

מרץ 01 2013

טופ 5 ליומולדת 5 – האלבומים שהפילו אותי בחמש השנים האחרונות

מאת: נושאים: כללי

לכבוד יום ההולדת חמש לבלוג שלי, ישבתי וקראתי הרבה מהפוסטים שלי, מהראשון וקדימה. עברתי על הרבה דברים שכתבתי, ועל הרבה אלבומים שעברו עלי בחמש שנים האחרונות.

אני לא נוהג לעשות את זה, אני חושב שלא עשיתי את זה אף פעם. אני לא כותב על אותו אלבום פעמיים. המון פעמים כתבתי על איזה אלבום, ואפילו התרגשתי קשות. אבל אח"כ המשכתי לשמוע אותו והוא התפתח לי באוזן. הבנתי אותו אחרת. או שרציתי לחזור לכאן ולספר לכם שוב על כמה שהאלבום הזה מעולה, אבל עצרתי את עצמי, כי בכל זאת זה כבר ממש יהיה לטרחן.

אז לכבוד היום-הולדת אני הולך לחזור לחמישה אלבומים שהפילו אותי, שלא יכלתי להפסיק לשמוע, שאני חושב שצריכים להיות בספריה המוזיקלית של כל חובב מוזיקה. האמת, היא שזו כזו קלישאה מעצבנת, אני מוחק אותה. אלו אלבומים שלא יצאו לי מהאוזן חודשים. שהם מדהימים. שאתם חייבים לשמוע, חייבים.

האמת היא שאלו אלבומים ששינו אצלי משהו.

הסדר כאן הוא ממש לא הדירוג בין חמשתם, אלא סדר אקראי מוחלט בהחלט. אז נתחיל:

אפרת גוש – אפרת גוש

הנה מה שכתבתי עליה – "אלבום מושלם" קראתי לאלבום שלה, אבל זה היה עוד בהתחלת הבלוג שלי, והפוסט הזה מאוד מבולגן. כתבתי על האלבום, ואפילו כתבתי עליו די בסדר, אבל אז התחלתי לדבר על מהו אלבום מושלם והתחלתי לעשות קצת בלאגן וקצת קשה לקרוא ולהבין משהו.

אל תתנו לזה להוריד מכמה שהאלבום טוב, וכמה שכל השירים בו מאוד מיוחדים. האלבום קצר וטוב. מהודק. מהוקצע. השירים שם כתובים מעולה, מבוצעים נהדר ובכלל שווה לצלול לתוכו. ויש שם גם את אחד השירים הטובים שאני מכיר – Georgia.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

יש סיכוי שהוא תרם באופן ישיר ביותר להקמתו של הבלוג הזה. כל מי שהיה סביבי שמע עליה ולכולם נמאס מלשמוע עליה ולי נמאס לנסות לספר עליה לכולם, אז החלטתי להקים בלוג.

הרבה זמן טענתי שהוא האלבום הישראלי הטוב ביותר שיצא בשנים האחרונות (אז, ב- 2008). אני עדיין מרגיש ככה, לא משנה שהיא לא הצליחה להגיע לרמה הזאת מאז – לא פשוט להגיע לכזאת רמה.

 

רג'ינה ספקטור – Begin to Hope

הנה מה שכתבתי דווקא על אלבום קודם שלה, Soviet Kitsch. אמנם כתבתי על האלבום הקודם שלה, ואח"כ גם על האלבום הבא בתור שלה, ואף פעם לא כתבתי על האלבום הזה, אבל דווקא הוא הכיר לי אותה, ושינה את עולמי לנצח. באלבום הזה כתבתי רק על השיר האחרון – Summer in the city. שיר מדהים. שיר שאני לא יכול להסביר כמה אני אוהב אותו, אפילו שניסיתי בפוסט שבלינק.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

זו הייתה ההתחלה שלי לנסות לעכל אינדי. והצלחתי. כמה שרג'ינה מוכשרת, כמה שהיא מדהימה, כמה שהמוזיקה שלה מתוחכמת ובו זמנית רגישה, קשה ובו זמנית רכה. מינימליסטית ובו בזמן גרנדיוזית. המוזיקה שלה מערבלת אותי, ממכרת אותי.

רג'ינה הפכה כל-כך מהר להיות אחת הזמרות האהובות עלי. וראיתי אותה בברבי. אם אני זוכר נכון, לבדי. היא פשוט מקסימה אותי. אני חושב שיש לה פה בבלוג ארבעה פוסטים – רק להגיד לכם כמה אני לא מצליח להרגע ממנה.

 

לורה מרלינג – Alas I Cannot Swim

הנה מה שכתבתי עליה. הייתה לי הרעלת לורה מרלינג. לא הפסקתי לשמוע את הקול המהפנט שלה. של ילדה בת שבע עשרה! אם תקראו את הפוסט תוכלו להבין כמה אבוד הייתי בתוך האלבום שלה. כל כך מרגש, כל כך ישיר במילים, כל כך פוגע ישירות בלב עם הקול המדהים שלה.

לא הבנתי איך אפשר לעשות אלבום כזה טוב, איך?! ויש בו את השיר החבוי שהופך את כל האלבום על פיו.

אני שומע אותו עכשיו, ובא לי להפסיק את הפוסט הזה ולהתמכר אליו שוב. לא שמעתי את הקול היפהפה שלה הרבה זמן, ואני שוב נמס כאן מול המקלדת.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

לא הצלחתם להבין את זה עדיין מהמילים המשתפכות שלי?

אם אצליח לחנך את הילדים שלי רק לדבר אחד, אחד בלבד !!! זה יהיה השיר הרביעי באלבום שלה. איך היא עושה את זה? בגיל כזה? איך היא מצליחה לסכם בשיר אחד קטן לילדים שאין לה, כשהיא בעצמה עוד ילדה, את מה שהייתי רוצה להעביר לילדים שלי לאורך חיים שלמים?

ילדה בת שש עשרה מפוצצת בכישרון, שעושה אלבום אינדי קטן במקום קטן באנגליה מצליחה להשפיע כ"כ על מישהו בישראל. לך תבין.

 

The Black keys – Attack And Release 

הנה מה שכתבתי עליהם – "סינגל מאלט" קראתי לפוסט. איזה להקה (צמד). לא סתם השוותי אותם לויסקי. המוזיקה שלהם מחזירה אותי לימים שאהבתי רוק, רק שעכשיו זה מעורב עם בלוז. כאילו חזרה למקורות בתור אדם בוגר יותר, אותה בגרות שנדרשת לויסקי. אחרי האלבום הזה חזרתי אחורה לשני אלבומים ישנים שלהם, וכולם ממש ממש טובים.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

הם תוך שניה נהיו הלהקה מספר 2 שלי. אני יכול לשמוע אותם בכל מצב, במיוחד כשאני צריך קצת שקט ממוזיקה. אותה תכונה של הביטלס, ועצם ההשוואה מקנה להם מקום של כבוד ברשימה הזאת.

 

קנייה ווסט – My Beautiful Dark Twisted Fantasy

הנה מה שכתבתי על האלבום הזה. תשכחו את כל מה שאתם יודעים על מוזיקה שחורה כיפית וקלה. תשכחו את כל מה שאתם יודעים על ראפרים קשוחים. מגיע כאן ראפר שהיה קשוח עד שניה לפני האלבום הזה, והופך את הקערה. פגוע, כועס, מהרהר על חייו, מערער על כל החברה שהוא חי בה, רגיש, קשה. בסוף הפוסט המלצתי לכם לא לשמעו את האלבום כי הוא בכלל לא פשוט לשמיעה. אני חוזר בי! רוצו לשמוע אותו, אתם חייבים לעצמכם את זה.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

אם נעזוב שניה את הסיטואציה שהייתי בה כשכתבתי את הפוסט הזה (בלונדון, לבד, עצוב ועצבני) – זה האלבום היחיד שהתחלתי את הפוסט מנקודה מזלזלת בקנייה ובאלבום הזה, וסיימתי את הפוסט מלא הערכה והבנה שאני לא אשמע עוד אלבום כזה.

אחרי ההבנה הזאת לא עזבתי אותו להרבה מאוד זמן. קנייה שינה את העולם עם האלבום הזה. אם תקדישו לו זמן וקשב, גם אתם לא תשמעו עוד אלבום כזה.

 

ואחד לשנה הבאה:

James Blake – James Blake

זה מה שכתבתי עליו. וזה עשירית ממה שהייתי צריך לכתוב עליו (רק לא יצאו לי המילים). גם האלבום הוא עשירית ממה שהוא עושה. אם תחפשו ביוטיוב תמצאו המון שירים, סימפולים וקטעים שלו. אם קנייה לקח משהו קיים, הפך אותו על פיו והגדיר אותו מחדש, ג'יימס בלייק המציא משהו חדש מאפס. הוא עושה מוזיקה אלקטרונית רגישה. סינגר-סונגרייטר בלי פסנתר או גיטרה. אתה מקשיב לו ולא מבין מה נפל עליך.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

אני שומע אותו, ולא מבין מה נפל עלי. ואז מתחיל את האלבום עוד פעם, ותוך ארבעים דקות מתחיל עוד פעם. ועוד פעם. כל הלופים שלו, כל העצירות, השקט, המשחקים בתוך השירים – אתה מרגיש כאילו אתה נמצא במקום אחר. איך אף אחד לא עשה את זה קודם?

כל קטע שלו שאני שומע ביוטיוב מגדיר לי מחדש איך עושים מוזיקה. כמו להגיע למישהו מ- 1900 עם סמארטפון. כזה מגדיר מחדש.

 

זהו. אלו הגדולים ביותר עבורי בחמש השנים האחרונות. כל אחד מהם שינה אותי.

אני מאוד אשמח אם תעקבו אחרי הלינקים לכל הפוסטים ותקראו אותם, סוג של היסטוריה קלה של הבלוג.

יש גם כמה אלבומים שכמעט נכנסו לרשימה, ביניהם בון איבר, The XX, ג'סטין טימברלייק (כן, כן, בלי לזלזל), The Roots ופרנק אושן, אבל אני לא ארחיב עליהם, למרות איכותם.

תודה שהייתם איתי בזמן הזה, through thick and thin.

 

תגובה אחת

עמוד 1 מתוך 21.       1 2  3  4  5» ... הכי ישן