אפר 30 2018

לאון בריג׳ס

מאת: נושאים: סקירות

אז ככה הוא התחיל (תלחצו פליי):


השיר הראשון בהופעה הקטנה הזאת הוא שיר הנושא מתוך האלבום הראשון שלו, Coming Home. מוזיקת נשמה של שנות החמישים והשישים. הוא היה מלצר מזמר בבית קפה עד שמישהו גילה אותו.

כשייגמר השיר הראשון, בבקשה תעברו לדקה 12:53, שם מתחיל השיר River שמרגש אותי מאוד. הוא כל כך יפה, מלא רוך ועם זאת מלא עוצמה.

לכו ליוטיוב וחפשו Better Man, עוד שיר מעולה.

האלבום הראשון שלו נשמע ככה. יפה מאוד, עם סגנון מאוד מובהק. אבל אני בכלל לא הכרתי אותו אז, ואם לומר את האמת, לא בטוח שאני מסוגל לשמוע את האלבום הראשון שלו במלואו. היום אני צריך מוזיקה שהיא קצת יותר.

אני בכלל הכרתי אותו דרך התוכנית של גיאחה ברדיו הקצה, עם השיר הבא:

איזה שיר פגז! איזה שדרוג, איזו קפיצת מדרגה! אני יכול לשמוע את השיר הזה בלי הפסקה עשרות פעמים.

ואז הוא הוציא עוד סינגל מהאלבום המתקרב, ואני נפלתי לקרשים. אני מאוהב. האוזן שלי שומעת רק אותו בימים האחרונים.

המילים בשיר הזה חודרות לי ללב. לפעמים צריך תמימות, צריך רק טוב, בלי טוויסטים. רק להגיד שסבתא הייתה אוהבת אותה.

כמה סבתא נורית הייתה אוהבת את נורית…

 

האלבום השני שלו יוצא השבוע, ברביעי למאי, ואני כבר לא יכול לחכות.

עדיין אין תגובות

ינו 19 2018

כשמשהו הופך לשלך

מאת: נושאים: כללי

כשאתם קוראים ספר, שומעים שיר, רואים יצירת אומנות, צופים בהצגה או סרט, ממה לדעתכם היוצר הכי ישמח? אז בתור אחד שיש לו בלוג ואני לא באמת יוצר אבל אני כן מוציא מתחת ידי משהו שפונה לאחרים, אני יכול לענות קצת. הייתי שמח אם מישהו יקרא את זה ויגיד שהוא נהנה, הייתי שמח מאוד אם מישהו היה אומר שהפוסט השפיע עליו, והייתי מאושר עד השמים אם מישהו היה מנכס את מה שכתבתי לעצמו – כלומר אומר שזה חלק ממנו. לדוגמה – השירים של הביטלס הם שלי, הם אישיים שלי. אני לא רק נהנה מהם, והם לא רק השפיעו לי על הילדות והחיים, אלא הם ממש שלי. זו הדרגה הגבוהה ביותר שיצירה יכולה להגיע אליה.

אז גיאחה פרסם פודקאסט חדש, והיום כששמעתי את הפרק הראשון יצאתי ממנו בוכה.

אז בואו נחזור קצת אחורה ונסביר:

מצחיק שיש אנשים שמשפיעים עליך כל כך והם לא מודעים לזה. אני לא יכול להפריז בכמה שגיאחה השפיע על חיי בשנים האחרונות. כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, לפני עשר שנים פחות חודש (וואו, אני בהלם), הכרתי את עונג שבת של גיאחה וזה היה כל כך כיף לגלות מוזיקה חדשה כל שבוע, והוא פירסם את הבלוג שלי אצלו וזה הביא לי קוראים, והתכתבנו קצת וזה פשוט היה מעולה. מאז אני קורא את העונג כמעט כל שבוע, אבל בשנתיים האחרונות הוא התחיל לשדר ברדיו הקצה (שגם אליו נגיע מתישהו) שעתיים בשבועיים וככה יכלתי לקבל את המוזיקה ישירות לוריד. זה תענוג שיש לנו טעם מוזיקלי חופף ואני פשוט יכול להקשיב לתוכניות שלו באופן רציף עד שהוא עושה עוד תוכנית ואז היא הופכת להיות הפסקול שלי לשבועיים הקרובים. אז זה גיאחה.

מה זה אומר שהוא פירסם? הוא אדם רב מעללים, הגיאחה הזה. הוא הוציא מגזין, הוא מתקלט, משדר, מפיק וכו׳ וכו׳. אז כשהוא הודיע שהוא הולך להוציא פודקאסט חיכיתי בקוצר רוח, והבוקר הוא הגיע.

אז מה הוא פירסם? הוא התחיל עם חבר שלו פודקאסט חדש, שבו הם מביאים משהו כמו תחקיר על איזה נושא, אבל בצורה מרתקת, לא כמו ראיון, ולא כמו כתבה, אלא כמו סיפור. במילים של גיאחה:

שנה וחצי אחר כך, כבר האזנתי אז לפודקאסטים אמריקאיים כמו This American Life (שהמייסד שלה, איירה גלאס, הוא האיש החכם שאמר את הציטוטים בראש המייל הזה) או Radiolab או הפייבוריט האישי שלי דאז, Love+Radio. כולן תכניות שעשו רדיו מסוג שלא הכרתי בעברית, בטח לא בכזו רמה – לא ״הרדיו הישן״ של איש או שניים מדברים באולפן אלא רדיו שאפתני, סיפורי, תיעודי, רחב יריעה, שמשתמש בכל הכלים שיש לרדיו להציע כדי להכניס אותך, את המאזין, לתוך סיפור ועולם וחיים של בנאדם. רדיו שיוצא לעולם האמיתי, עוקב אחרי התרחשויות, אנשים, רעיונות, רגעים, מקליט צלילים אמיתיים של חדר או אוטו או שיחה במקום רועש אם צריך, יוצא מהאולפן ונכנס לתוך חיים אמיתיים, מביא את הצלילים שלהם כדי לספר סיפור אמיתי. ורציתי גם.

הפרק הראשון שהם הוציאו נקרא ״התימני האחרון״ ומספר את הסיפור של גדעון מלאכי, המייסד והמפיק של התימניאדה באילת בשלושים שנה האחרונות. אני לא רוצה לספר לכם מה קורה בפרק, אבל אני כן רוצה לספר לכם למה יצאתי ממנו עם דמעות.

כי הרגשתי שזה שלי. גדעון מדבר על האהבה שלו (התימניאדה), ומדבר על הבנים שלו, וגם על ערב אחד שראה את קים ג׳ונג איל בטלוויזיה. הוא לא זוכר את שמו המלא, חוץ מ-״קים״, והוא קורא לו ״טייוואני, קוריאני״, ואז קורא לו ״זה עם הטיל״. וצורת הדיבור שלו, והדרך שהוא מדבר על הילדים שלו, והאינטונציה, והמשקל שהוא בוחר לשים על מילים מסויימות – הרגשתי שאני שומע את אמא שלי. אמא שלי לא תמיד דייקה בפרטים, צורת הדיבור שלה תמיד התמקדה בחשוב, השאר היה טפל (״קים עם הטיל״), והחשוב היה החיים, האהבה לילדים, החינוך.

אז הנה הפרק:

         וכאן אפשר להגיע לעונג שבת של גיאחה,   וזה רדיו הקצה.

 

סיימתי לשמוע את הפרק הראשון היום בדיוק כשנכנסתי עם האוטו לחניון. אז בכיתי דקה, והכרחתי את עצמי להרגע ולחייך כשאני נכנס הביתה, כי הילדה שלי, שנקראה על שם אימי, מחכה לאבא שלה שישים לה נמסטה בטלפון וירקוד איתה.

עדיין אין תגובות

ינו 01 2018

אני מאוהב

מאת: נושאים: כללי

אני מאוהב (לבבות לבבות), אבל אני אכתוב פוסט ארוך יותר מאוחר.

ושמתם לב שליאורה יצחק המ-ד-ה-י-מ-ה (!!!!) מתארחת בשיר?

עדיין אין תגובות

דצמ 31 2017

I'm Nineteen and I'm On Fire

מאת: נושאים: סקירות

אז אחרי שגמרתי להתאכזב, להשלים עם מצבי וגם להתעצבן על זה שיש בכלל איזהשהוא קשר בין הרצון שלנו לחיות פה לבין כל מיני אנשים בעולם שלוחצים על אמנים לא להגיע, הגיע הזמן לדבר על לורד ועל האלבום שלה ״מלודרמה״. כי לפני הביטול שלה הכתרתי את האלבום הזה לאלבום השנה שלי, לאלבום מושלם, וזה לא השתנה בעקבות הביטול.

בפעם האחרונה שכתבתי עליה (Let em Talk), זה היה על אלבום הבכורה שלה, וכתבתי שאני לא כל כך מתחבר אליו כי הוא מדבר על החיים של ילדה צעירה בצד השני של העולם.

האלבום הזה לא שונה בנושא שלו – הוא מדבר על החיים שלה בתור ילדה בת תשע-עשרה, עם הבעיות של ילדה בת תשע-עשרה. אז איך אני עדיין אוהב את האלבום הזה? לא תמיד יש לי הסברים. אולי המוזיקה מעולה, אולי העיבודים מעולים, ואני בוודאות אוהב איך שהיא שרה.

השם של האלבום מתאר אותו בצורה מושלמת, ובאמת החיים בגיל תשע-עשרה מלאים במלודרמה: כל דבר נראה גדול, כל דבר נראה משנה עולמות. דיברתי עם רותם אור (totemo), והיא פחות אהבה את האלבום בדיוק בגלל שהוא עם יותר מדי דרמה. אבל זה החיים של ילדה בת תשעה-עשרה.

היא כל הזמן נזכרת בחבר שלה, באיך הוא אולי מצטער שהוא הכיר אותה, עכשיו שהיא תנציח את החיים שלהם בשירים.

כולם אומרים שהוא לא מתאים לה, שהיא ״עול״ עליו.

הם יוצאים למסיבה, שותים ומשתכרים, והיא לא נותנת לחבר של החבר שלה לנהוג, כי אז הם יהיו מרוחים על הרצפה עם אדום וזכוכיות, ויכול להיות שזה באמת ייראה להם כמו המסיבה.

היא חיה ומתה כל יום, מוצאת מישהו לשכב איתו הלילה, מגיעה כל יום למקומות מושלמים, ומה זה בכלל ״מקומות מושלמים״.

הכל דרמטי, הכל Ups and Downs. לורד משדרת דרמה בכל צעד שלה. אם תחפשו קצת קליפים שלה מהופעות (יש כאן, וכאן) תראו באיזו דרמה היא עולה לבמה, באיזו דרמה היא מתחילה לשיר. מצד שני, היא עטפה את כל המילים הדרמטיות שלה באריזת פופ מושלמת. אפשר לרקוד את האלבום שלה בקלות. יכול להיות שגם זו מעין מטאפורה נפלאה לחיים בגיל תשע-עשרה: מבחוץ הכל רקיד, קליל, מגניב ובפנים הכל סוער.

לא כל מוזיקה שאנחנו שומעים צריכה להיות מחוברת אלינו, למי שאנחנו עכשיו. במקום זה, האלבום שלה פותח לנו חלון לעולם שלה, והיא מתארת אותו נפלא, עם הדרמות וההיי והלואו.

אז גם היום, כמו לפני ארבע שנים כשכתבתי עליה, אני עדיין לא מתחבר לדרמות של החבר לשעבר, ואני לא יוצא למסיבות כל סוף שבוע ומשתכר כדי להנות, אבל אני עדיין מטורף על האלבום שלה.

 

תגובה אחת

דצמ 25 2017

לורד המאכזבת וגם סטטיק ובן-אל

מאת: נושאים: כללי

כל כולי אכזבה אחת גדולה. כל כך קיוויתי שאוכל ללכת להופעה של זמרת שאני באמת אוהב אחרי הרבה זמן שלא ראיתי הופעה טובה. כמעט קניתי כרטיסים ורק גלית עצרה אותי בתואנה שיהיו הנחות של כל מיני כרטיסי אשראי.

ההגיון אומר לי שהיא בכלל לא מבינה מה קורה פה, ואין לה כח/אין לה רצון/למה לה להכניס ראש בריא למיטה חולה, והיא ממש לא אשמה. ההגיון אומר שהיא בסך הכל סוג של ילדה, ואין לה שום צורך להביע עמדה, ולכן היא מוותרת על ההופעה פה.

אבל לא רוצה להקשיב להגיון. כל כך אהבתי את האלבום השני שלה, שמעתי אותו יומם וליל עד שכבר לא הבדלתי בין שיר לשיר, בין מתי הוא נגמר למתי הוא מתחיל. היום לא בא לי לשמוע אותו. בלי שום הגיון מאחורי זה.

זה כנראה יעבור לי, אבל כרגע זה עדיין צורב.

 

ואם כבר התעלמות מההגיון – התוכנית שאני הכי אוהב לראות בטלוויזיה כרגע היא הכוכב הבא. ודווקא לא בגלל המתחרים המעולים (שאין כל כך), אלא בגלל שני שופטים מדהימים. כשהתחילה התופעה של סטטיק ובן-אל די סלדתי מהם, ולא ״הרשתי״ לילדים להשמיע אותם בבית. כשהגיע ״זהב״ כבר התרצתי, כי זה פשוט שיר מעולה (!), אבל עדיין ביטלתי בזילזול את השירים הקודמים שלהם. כשהגיע טודו-בום כבר פתחתי את האוזניים יותר.

אבל מה שהם עושים בכוכב הבא, ממש גורם לי להתאהב בהם. מתלבשים משוגע, אוהבים את המתמודדים, ובסה״כ עושים כיף. ואז מגיע סטטיק, ואתה לא יודע מאיפה הוא נפל עליך – מדבר אנגלית מדהימה, אינטיליגנט בצורה יוצאת דופן, מעריץ בגלוי את אח שלו, דופק יציאות מצחיקות על אסף אמדורסקי.

אני חושב שכיום הרבה אנשים שאוהבים אינדי כבר הפסיקו לזלזל במיינסטרים, כשהוא טוב. סטטיק, בן-אל ולורד די מוכיחים את זה יום יום.

 

תגובה אחת

עמוד 1 מתוך 22.       1 2  3  4  5» ... הכי ישן