מרץ 20 2014

חיים הלהקה וחיים החיים.

מאת: נושאים: סקירות

דיכאון קליני זה לא. זה לא שאני לא מתפקד כמו לפני חודשיים שלושה. אבל זה גם לא בעסה פשוטה כזו כמו שפדרר מפסיד לנאדל. בזמן האחרון יש לי כמו איזו שמיכת עצב שנחה בכבדות על כל הרגעים הפנויים שלי ועל כל המחשבות שלי. ובניגוד לתקופות יותר צעירות שלי, אין שום רומנטיקה בעצב הזה. אין שום גלוריפיקציה. יש פשוט עצב שגורם לי להיות עצוב במובן הכי פשוט שלו. פשוט, אבל כבד. כזה שלא נותן לי לחייך סתם ככה כי שמש בחוץ, כזה שמחזיר אותי מהר לקרקע אחרי איזה צחוק טוב.

השבוע היה פורים, ובפורים אמא שלי הייתה מארחת אותנו ואת המשפחה של גלית לסעודת פורים בצהריים עם אוכל לא מהעולם הזה בלבוש ליצן עם חיוך מאוזן לאוזן. אז ניסינו לעשות סעודת פורים אצלנו, והיה נחמד, אבל הראש שלי היה במקום אחר.

היום זה יום השנה לפטירת אבי. 27 שנים. וכבר אין לי דמעות בגוף. אי אפשר כבר להיות י-ו-ת-ר עצוב מעכשיו, כבר אין רמות גבוהות יותר בכפתור. ושוב, זה לא שאני הולך ברחוב ובוכה, אבל אני כבר גם לא צוחק. אתם יודעים מה, זה לא שאין רמות גבוהות יותר, זה שאין מקום יותר בדלי. זה כמו הניסוי שבו שמים כדורים גדולים בדלי, ואז יותר קטנים ועוד יותר קטנים, ובסוף שמים חצץ, ואז חול. אז אני כבר בחול.

אז בתחילת השבוע החלטתי שאני אכתוב דווקא פוסט שמח, כי נמאס לי להיות עצוב. וכפי שאתם רואים מצליח לי נהדר…

ויש גם להקה שמקשטת לי את החודש האחרון. Haim. חיים. שלישיית אחיות יהודיות שקראו לעצמן ע"פ שם המשפחה שלהן. הן עושות פופ הכי אולד-סקול שיש, עם התופים האלקטרונים עם ההד, סינטיסייזרים, קולות רקע מלטפים ושאר מרעין בישין. אין לכם מושג כמה שנאתי את זה כשזה היה בשנות השמונים וכמה אני אוהב אותן עכשיו.

קשה לשים על זה את האצבע, אבל ברור לי ולכולם שהן עושות מוזיקת אינדי. אני חייב לעצור פה שניה ולהסביר משהו. "אינדי" נשמע כזה פלצן ושחוק בו זמנית, אבל בסך הכל מדובר על המוזיקה ההפוכה ממוזיקת אולפנים (שבה האולפן קובע מה יותר לטעמם של הקונים וכו'). זו מוזיקה שהאמן קובע כמעט הכל, והלייבל רק עוזר לו להוציא את זה. אז נחזור.

ברור לי ולכולם שהן עושות אינדי פופ. כנראה בגלל שהפופ כבר לא באופנה, מי שעושה פופ נחשב בכל זאת אינדי. אז הן עושות אינדי פופ, אבל זה בעצם אותו פופ ישן ודוחה, שמשום מה, אין לי שום תירוץ, אני מאוד מאוד אוהב. ואני לא מפסיק לשמוע אותן. אולי הן פשוט מתלבשות מדהים על המצב רוח שלי?

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.


תלחצו פליי, בחייאת. זה השיר שפותח את האלבום. איזה באסים. איזה שיר מעולה.

 

ויש עוד משהו שלא דיברנו עליו. כנראה שהן באמת מתאימות למצב הרוח שלי. כזה שהמוזיקה היא פופית ושמחה וקופצנית אבל המילים מלאות עצב. מעין ניסיון לחיות במצב שמח כאשר הוא בודאות לא.

ניק הורנבי כותב ב"נאמנות גבוהה" שזה לא פלא שכולנו עצובים כל הזמן, כי גדלנו על פופ, והפופ מלא באהבות נכזבות, סבל ואובדן:

What came first, the music or the misery? … Nobody worries about kids listening to thousands, literally thousands of songs about heartbreak, rejection, pain, misery and loss. Did I listen to pop music because I was miserable, Or was I miserable because I listened to pop music?

 

הנה הקליפ לשיר הרביעי. תראו כמה הוא פופי בכל רמ"ח איבריו, ועדיין הוא אינדי. וגם אם הוא כזה או כזה, אי אפשר להוריד ממנו את העיניים או להפסיק לשמוע אותו. כל פעם שאני רואה אותו ברור לי שהן עושות מעין הומאז' לאייטיז ולא באמת מנסות לחקות אותו.

 

החיים האלה. לא פשוטים כמו שהם נראים.

 

עדיין אין תגובות

מרץ 09 2014

Let 'em Talk

מאת: נושאים: סקירות

אז כולם מכירים את Lorde, נכון? הילדה החדשה בשכונה – בת שבע-עשרה מניו זילנד, סינגר-סונגוורייטר שכותבת חד?

אז אני הכרתי אותה קצת באיחור, בגלל שלא שמעתי מוזיקה בחודש שאחרי שאימי נפטרה, אבל אחרי זה היה קצת קשה לפספס אותה. אין הרבה צעירים, כותבים, מוכשרים שכובשים את המיינסטרים ואת אוהבי האינדי בו זמנית. היא כותבת על זה שהיא מגיעה ממקום קטן שאף אחד לא מכיר, שאין לה כסף והיא בחיים לא ראתה יהלום במציאות.

אז האלבום טוב מאוד. באמת. אבל לא התחברתי אליו כל כך, וזה די הגיוני, היא מדברת הרבה על החיים של טינ-אייג'ר במקום נידח בעולם, שכמהה (או לא) לעולם הגדול. לא שאני איזה איש העולם הגדול, או שאני עשיר בצורה יוצאת דופן, אבל אין לי את הלבטים שלה.

It feels so scary getting old – אני לא מפחד מזה, עברתי את זה, בהצלחה כזאת או אחרת.

אז למה אני בכל זאת מספר עליה? למה אני בכל זאת שומע אותה? יש איזה ווייב טוב כזה לכל האלבום, וחלק מהמילים של השירים באמת נוגעות פה ושם. והאלבום קצר, שזה יתרון ענק.

 

אה, ובגלל השיר האחרון. אוה, השיר האחרון. אני כל כך אוהב סופי אלבומים. כמעט כל השירים שנשארים איתי מגיעים מסופים של אלבומים. כמעט תמיד האמנים משאירים איזה שיר לסוף שנשמע לא מיוחד בכלל, אפילו משעמם בשמיעה ראשונה שניה ועשירית. אבל אחרי שחצית את האלבום ישר והפוך, פתאום השירים האחרונים נפתחים כמו רקפות ביישניות. וכמו רקפות גם הם מדהימים, שבריריים, יפהפיים.

אז גיברת לורד השאירה לסוף האלבום שיר שכל אחד צריך לשנן את המילים שלו בבוקר, בצהריים ובערב, והיא מגישה אותו בצורה נפלאה.

הבאתי כאן את השיר עם המילים. בבקשה תעקבו אחריהן, כי אם יש משהו אני מנסה לחיות את חיי על פיו, זה השיר הזה.

All the double-edged people with schemes.
They make a mess then go home and get clean.
You're my best friend, and we're dancing in a world alone, a world alone, we're all alone.

העולם מלא באנשים עם double edge, שיוצרים mess, ואז הולכים הבייתה ו"מתנקים". וכולם מדברים. כל הזמן מדברים. ויש הרבה אנשים שהם פשוט jerks. ויש אנשים שהם fake friends. ויש גם אנשים שהם באמת ה- best friends שלך. ועדיין, אנחנו רוקדים בעולם הזה לבד.

ואז, אחרי שהיא הצליחה לכתוב מילים כל כך מדוייקות, היא מביאה את הבית הזה, שמי כמוני יודע בשנה האחרונה כמה הוא נכון:

I know we're not everlasting
We're a train wreck waiting to happen
One day the blood won't flow so gladly
One day we'll all get still

ולדעתי היא מביאה את הבית הזה כאן פשוט כדי להגיד לך שזה כל כך מטומטם להקשיב לאנשים מזוייפים שמדברים עליך, החיים של כולנו ייגמרו מתישהו, זה מפגר להרוס אותם בגלל double edged people.

ולכן, השורה האחרונה של השיר ושל האלבום היא פשוט let 'em talk.

כמה נפלאים הם השירים האחרונים באלבום. כמה נפלאים הם ילדים שיודעים לכתוב כל כך מדוייק.

תגובה אחת

פברואר 06 2014

בחלום בלילה

מאת: נושאים: כללי

שלום בלוג. לא התראנו איזה שנה. כפי שאתה יודע, עברתי יותר מדי בשנה האחרונה.

אמא שלי נפטרה.

מי שמכיר אותי ואת הקשר שלי עם אמא שלי, יכול לתאר באיזה מצב אני נמצא עכשיו. לא ממש בא לי לעשות שום דבר שהוא לא לבהות באוויר במשך ימים. אני לא אכתוב כלום על אמא שלי כי כל מה שאני אכתוב יהיה שבריר ממה שהיא הייתה עבורי וחלקיק מאיך שאני מרגיש.

אבל שתדעו שאני לא בסדר. שום דבר לא רגיל אצלי.

אבל אולי אצליח לחזור לכתוב קצת. יש לי אלבומים שמחכים שאני אכתוב עליהם.

————

* "בחלום בלילה" זה עוד אחד מהדברים שאני לא אשמע יותר בחיים.

2 תגובות

מרץ 01 2013

טופ 5 ליומולדת 5 – האלבומים שהפילו אותי בחמש השנים האחרונות

מאת: נושאים: כללי

לכבוד יום ההולדת חמש לבלוג שלי, ישבתי וקראתי הרבה מהפוסטים שלי, מהראשון וקדימה. עברתי על הרבה דברים שכתבתי, ועל הרבה אלבומים שעברו עלי בחמש שנים האחרונות.

אני לא נוהג לעשות את זה, אני חושב שלא עשיתי את זה אף פעם. אני לא כותב על אותו אלבום פעמיים. המון פעמים כתבתי על איזה אלבום, ואפילו התרגשתי קשות. אבל אח"כ המשכתי לשמוע אותו והוא התפתח לי באוזן. הבנתי אותו אחרת. או שרציתי לחזור לכאן ולספר לכם שוב על כמה שהאלבום הזה מעולה, אבל עצרתי את עצמי, כי בכל זאת זה כבר ממש יהיה לטרחן.

אז לכבוד היום-הולדת אני הולך לחזור לחמישה אלבומים שהפילו אותי, שלא יכלתי להפסיק לשמוע, שאני חושב שצריכים להיות בספריה המוזיקלית של כל חובב מוזיקה. האמת, היא שזו כזו קלישאה מעצבנת, אני מוחק אותה. אלו אלבומים שלא יצאו לי מהאוזן חודשים. שהם מדהימים. שאתם חייבים לשמוע, חייבים.

האמת היא שאלו אלבומים ששינו אצלי משהו.

הסדר כאן הוא ממש לא הדירוג בין חמשתם, אלא סדר אקראי מוחלט בהחלט. אז נתחיל:

אפרת גוש – אפרת גוש

הנה מה שכתבתי עליה – "אלבום מושלם" קראתי לאלבום שלה, אבל זה היה עוד בהתחלת הבלוג שלי, והפוסט הזה מאוד מבולגן. כתבתי על האלבום, ואפילו כתבתי עליו די בסדר, אבל אז התחלתי לדבר על מהו אלבום מושלם והתחלתי לעשות קצת בלאגן וקצת קשה לקרוא ולהבין משהו.

אל תתנו לזה להוריד מכמה שהאלבום טוב, וכמה שכל השירים בו מאוד מיוחדים. האלבום קצר וטוב. מהודק. מהוקצע. השירים שם כתובים מעולה, מבוצעים נהדר ובכלל שווה לצלול לתוכו. ויש שם גם את אחד השירים הטובים שאני מכיר – Georgia.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

יש סיכוי שהוא תרם באופן ישיר ביותר להקמתו של הבלוג הזה. כל מי שהיה סביבי שמע עליה ולכולם נמאס מלשמוע עליה ולי נמאס לנסות לספר עליה לכולם, אז החלטתי להקים בלוג.

הרבה זמן טענתי שהוא האלבום הישראלי הטוב ביותר שיצא בשנים האחרונות (אז, ב- 2008). אני עדיין מרגיש ככה, לא משנה שהיא לא הצליחה להגיע לרמה הזאת מאז – לא פשוט להגיע לכזאת רמה.

 

רג'ינה ספקטור – Begin to Hope

הנה מה שכתבתי דווקא על אלבום קודם שלה, Soviet Kitsch. אמנם כתבתי על האלבום הקודם שלה, ואח"כ גם על האלבום הבא בתור שלה, ואף פעם לא כתבתי על האלבום הזה, אבל דווקא הוא הכיר לי אותה, ושינה את עולמי לנצח. באלבום הזה כתבתי רק על השיר האחרון – Summer in the city. שיר מדהים. שיר שאני לא יכול להסביר כמה אני אוהב אותו, אפילו שניסיתי בפוסט שבלינק.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

זו הייתה ההתחלה שלי לנסות לעכל אינדי. והצלחתי. כמה שרג'ינה מוכשרת, כמה שהיא מדהימה, כמה שהמוזיקה שלה מתוחכמת ובו זמנית רגישה, קשה ובו זמנית רכה. מינימליסטית ובו בזמן גרנדיוזית. המוזיקה שלה מערבלת אותי, ממכרת אותי.

רג'ינה הפכה כל-כך מהר להיות אחת הזמרות האהובות עלי. וראיתי אותה בברבי. אם אני זוכר נכון, לבדי. היא פשוט מקסימה אותי. אני חושב שיש לה פה בבלוג ארבעה פוסטים – רק להגיד לכם כמה אני לא מצליח להרגע ממנה.

 

לורה מרלינג – Alas I Cannot Swim

הנה מה שכתבתי עליה. הייתה לי הרעלת לורה מרלינג. לא הפסקתי לשמוע את הקול המהפנט שלה. של ילדה בת שבע עשרה! אם תקראו את הפוסט תוכלו להבין כמה אבוד הייתי בתוך האלבום שלה. כל כך מרגש, כל כך ישיר במילים, כל כך פוגע ישירות בלב עם הקול המדהים שלה.

לא הבנתי איך אפשר לעשות אלבום כזה טוב, איך?! ויש בו את השיר החבוי שהופך את כל האלבום על פיו.

אני שומע אותו עכשיו, ובא לי להפסיק את הפוסט הזה ולהתמכר אליו שוב. לא שמעתי את הקול היפהפה שלה הרבה זמן, ואני שוב נמס כאן מול המקלדת.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

לא הצלחתם להבין את זה עדיין מהמילים המשתפכות שלי?

אם אצליח לחנך את הילדים שלי רק לדבר אחד, אחד בלבד !!! זה יהיה השיר הרביעי באלבום שלה. איך היא עושה את זה? בגיל כזה? איך היא מצליחה לסכם בשיר אחד קטן לילדים שאין לה, כשהיא בעצמה עוד ילדה, את מה שהייתי רוצה להעביר לילדים שלי לאורך חיים שלמים?

ילדה בת שש עשרה מפוצצת בכישרון, שעושה אלבום אינדי קטן במקום קטן באנגליה מצליחה להשפיע כ"כ על מישהו בישראל. לך תבין.

 

The Black keys – Attack And Release 

הנה מה שכתבתי עליהם – "סינגל מאלט" קראתי לפוסט. איזה להקה (צמד). לא סתם השוותי אותם לויסקי. המוזיקה שלהם מחזירה אותי לימים שאהבתי רוק, רק שעכשיו זה מעורב עם בלוז. כאילו חזרה למקורות בתור אדם בוגר יותר, אותה בגרות שנדרשת לויסקי. אחרי האלבום הזה חזרתי אחורה לשני אלבומים ישנים שלהם, וכולם ממש ממש טובים.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

הם תוך שניה נהיו הלהקה מספר 2 שלי. אני יכול לשמוע אותם בכל מצב, במיוחד כשאני צריך קצת שקט ממוזיקה. אותה תכונה של הביטלס, ועצם ההשוואה מקנה להם מקום של כבוד ברשימה הזאת.

 

קנייה ווסט – My Beautiful Dark Twisted Fantasy

הנה מה שכתבתי על האלבום הזה. תשכחו את כל מה שאתם יודעים על מוזיקה שחורה כיפית וקלה. תשכחו את כל מה שאתם יודעים על ראפרים קשוחים. מגיע כאן ראפר שהיה קשוח עד שניה לפני האלבום הזה, והופך את הקערה. פגוע, כועס, מהרהר על חייו, מערער על כל החברה שהוא חי בה, רגיש, קשה. בסוף הפוסט המלצתי לכם לא לשמעו את האלבום כי הוא בכלל לא פשוט לשמיעה. אני חוזר בי! רוצו לשמוע אותו, אתם חייבים לעצמכם את זה.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

אם נעזוב שניה את הסיטואציה שהייתי בה כשכתבתי את הפוסט הזה (בלונדון, לבד, עצוב ועצבני) – זה האלבום היחיד שהתחלתי את הפוסט מנקודה מזלזלת בקנייה ובאלבום הזה, וסיימתי את הפוסט מלא הערכה והבנה שאני לא אשמע עוד אלבום כזה.

אחרי ההבנה הזאת לא עזבתי אותו להרבה מאוד זמן. קנייה שינה את העולם עם האלבום הזה. אם תקדישו לו זמן וקשב, גם אתם לא תשמעו עוד אלבום כזה.

 

ואחד לשנה הבאה:

James Blake – James Blake

זה מה שכתבתי עליו. וזה עשירית ממה שהייתי צריך לכתוב עליו (רק לא יצאו לי המילים). גם האלבום הוא עשירית ממה שהוא עושה. אם תחפשו ביוטיוב תמצאו המון שירים, סימפולים וקטעים שלו. אם קנייה לקח משהו קיים, הפך אותו על פיו והגדיר אותו מחדש, ג'יימס בלייק המציא משהו חדש מאפס. הוא עושה מוזיקה אלקטרונית רגישה. סינגר-סונגרייטר בלי פסנתר או גיטרה. אתה מקשיב לו ולא מבין מה נפל עליך.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

אני שומע אותו, ולא מבין מה נפל עלי. ואז מתחיל את האלבום עוד פעם, ותוך ארבעים דקות מתחיל עוד פעם. ועוד פעם. כל הלופים שלו, כל העצירות, השקט, המשחקים בתוך השירים – אתה מרגיש כאילו אתה נמצא במקום אחר. איך אף אחד לא עשה את זה קודם?

כל קטע שלו שאני שומע ביוטיוב מגדיר לי מחדש איך עושים מוזיקה. כמו להגיע למישהו מ- 1900 עם סמארטפון. כזה מגדיר מחדש.

 

זהו. אלו הגדולים ביותר עבורי בחמש השנים האחרונות. כל אחד מהם שינה אותי.

אני מאוד אשמח אם תעקבו אחרי הלינקים לכל הפוסטים ותקראו אותם, סוג של היסטוריה קלה של הבלוג.

יש גם כמה אלבומים שכמעט נכנסו לרשימה, ביניהם בון איבר, The XX, ג'סטין טימברלייק (כן, כן, בלי לזלזל), The Roots ופרנק אושן, אבל אני לא ארחיב עליהם, למרות איכותם.

תודה שהייתם איתי בזמן הזה, through thick and thin.

 

תגובה אחת

פברואר 13 2013

איך ג'וס כותב פוסט (חמש שנים למסחטה!)

מאת: נושאים: כללי

מזל טוב לי! עברו חמש שנים מאז החלטתי לכתוב בלוג! הפוסט הראשון שלי היה ב- 14 לפברואר 2008. קניתי את issahar.com, והתחלתי בלוג בבלוג-פוסט (של גוגל, בחינם). הלכתי עכשיו להיזכר מהו הפוסט הראשון שלי, והוא על האלבום הראשון שהכרתי של Hot Chip, אלבום טוב מאוד, אבל לא משהו מיוחד להתחיל איתו בלוג. גם לא הכרזתי חגיגית על פתיחת הבלוג או משהו, פשוט התחלתי לכתוב. קיימתי על עצמי את הכלל הראשון שלי, שהוא בערך הכלל הראשון שלי אי פעם לכל אחד בכל תחום – קודם תתחיל.

אתה רוצה לכתוב בלוג? תתחיל לכתוב במקום הראשון שנותן לך לכתוב בחינם בקלות. אתה רואה שאתה מתמיד – תקנה שירות אחסון, תתקין וורדפרס ותשדרג.

אתה רוצה להתחיל לרכב על אופניים? תקנה אופניים יחסית פשוטות ותתחיל לרכוב. אתה מתמיד – תקנה שיכוך מלא שעולים מלא.

אז נחזור למסחטה – בחמש שנים האחרונות כתבתי נטו בערך שלוש וחצי. כמעט בכל השנה האחרונה לא כתבתי, והיו לי עוד הפסקות ארוכות, אבל כמעט כל הזמן חשבתי על מה לכתוב ומה אני רוצה לשים בבלוג. יש לי בערך 90 פוסטים, חלקם מורכבים מאוד, חלקם פוסט של שורה. רובם על אלבומים שאני אוהב מאוד, חלקם הרהורים על החיים, ועוד כל מיני.

אז לכבוד חגיגות החמש אני רוצה לעשות מטה-פוסט, כלומר פוסט שמספר על פוסטים. אני רוצה לספר לכם קצת על הבלוג וקצת על עצמי וגם על איך אני כותב פוסט.

אז נתחיל בעצם הכתיבה עצמה. אני מאוד ריאלי. תמיד הייתי. מאוד אוהב מספרים, מתמטיקה, מחשבים. פיסיקה היה בתיכון התחום האהוב עלי. ואפילו קצת זילזלתי בתחום ההומני. חשבתי שזה תחום יותר רך. בלי החדות של הנוסחאות. ביסודי למדנו "הבעה". אני עד היום זוכר מטלה בכיתה ג' או ד' שהיינו צריכים לתאר כד. לא הצלחתי לעשות את זה. שנאתי את זה. חשבתי שזה פשוט מיותר. היום, מלבד מחשבים, זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות. וגם התחום שאני הכי מתאמן בו. זה ממש לא פשוט להעביר נושא ב- 700 מילים, ושאנשים יקראו עד הסוף. זה דורש אימון, ועוד אימון ואז עוד קצת אימון. וגם קצת אהבה. או הרבה. ואם נחזור לזילזול – היום אני מבין שזה כל כך חשוב, כל כך מורכב ואני ממש, אבל ממש לא מזלזל באנשים שיודעים לכתוב. מקנא זו המילה היותר נכונה. מקנא עד עמקי נשמתי. זו אומנות נפלאה. ואני רק שוליה קטן שהרגע למד ללכת (וזה לא fishing for compliments, תאמינו לי, יש כותבים דגולים והם מתחבאים בבלוגים הכי רגילים, ואני לא מדגדג את קצה היכולת שלהם).

 ונעבור קצת לבלוג. אני כל כך אוהב את הבלוג שלי. מצד אחד זה כמו תינוק או חיית מחמד שאתה מטפח כל הזמן. צריך כל הזמן להאכיל אותו, לדאוג שלא ישתעמם לבד. זה כמו עוד מישהו בחיים שלך שאתה חייב לו משהו, כאילו לא מספיקים העבודה, הסידורים בבית, המשפחה והחברים, אתה מרגיש שאתה מאכזב את הבלוג אם לא כתבת. גוגל ירגיש שהבלוג לא מתעדכן, ויוריד אותך מהעמוד הראשי. פני מ-"הקסטה" תוריד אותך מרשימת הבלוגים על מוזיקה (פני, את אחלה! :)  ). מצד שני, הוא הרבה יותר גדול ממך. הוא מכיל את הסודות שלך, הוא מכיל רגשות שהתפרצו לך מול המקלדת. כתבתי בו על אבא שלי, כתבתי כשהייתי לבד ורחוק בנסיעות מהעבודה. כתבתי באוטובוס בדרך לעבודה, כתבתי כשמחתי מאוד, וכתבתי כשהתרגשתי כל כך מאלבום חדש ולא יכלתי להכיל את זה. מי שקורא בבלוג שלי יכול להכיר אותי לעומק. הוא יכול לראות שאני קצת בוק שאוהב חוקים. הוא יכול לראות שאני מתלהבן (ערמות של בנות קראו לי ככה בחיי), והוא יכול לראות שלפעמים יש לי סערות בפנים שמאיימות להתפוצץ.

כמו שאמרתי, אני מאוד אוהב את הבלוג שלי.

ונעבור קצת אלי. את ההחלטה להתחיל בלוג עשיתי אחרי שהתחלתי לשמוע כ"כ הרבה מוזיקה מכל כך הרבה מקורות ולא היה לי על מי להוציא את הכיף החדש הזה. חוץ מזה, חברה של האחות הקטנה של אשתי שהייתה עושה לנו בייביסיטר לא הכירה מוזיקה כל כך קלאסית שחייבים להכיר (כמו זפלין ועוד) שחשבתי להתחיל לכתוב בלוג מהסוג של "אם אתה רוצה להתחיל לשמוע מוזיקה, איפה להתחיל". מצחיק. כמובן שזה לא מה שיצא לי. אבל זה כן נתן לי מקום לפרוק את האהבה שלי למוזיקה. וגם החלטתי שהבלוג יהיה רק על מוזיקה. לא על מה אני חושב על החיים, ולא על איך קניתי אופניים, ולא על מעבר דירה, עבודה וכו'. כתבתי על זה בעמוד "מי אני?". אם הבלוג היה על הכל, אז הוא היה על כלום. כמובן שבלוג ללא החיים של מי שכותב את הבלוג הוא בלוג חסר חיים (איזה משפט נפלא. לא אומר כלום סינטקטית, ואומר הכל אם עוזבים את האחיזה בלוגיקה המתמטית של המשפט), ולכן כמעט תמיד אפשר למצוא את החיים שלי בתוך הפוסט.

ועוד הערה שכבר כתבתי בעבר: הרצון לבלוג נובע בעיקר משני דברים: האחד – לכתוב. הצורך להעלות על הנייר את המחשבות שלך. וזה ממש לא קשור לכמה אנשים יקראו את זה. זה יכול להיות שאני לבדי אקרא את זה, ואהיה שמח. והשני – הרצון שאנשים אחרים יקראו את מה שכתבתי. זה ממש כמו כל אמן. הרצון שיאהבו את מה שאתה כותב. בלי זה, הדרייב לכתוב קצת יותר נמוך. לכן, גם אם אני כותב ואף אחד לא יקרא, אני אהיה מרוצה, ואם אנשים אחרים יקראו ויאהבו זה בכלל יהיה נהדר.

 

אז איך אני כותב פוסט???

קודם כל, רוב הפוסטים מגיעים מהרצון שלי לספר על אלבום שאני לא יכול להפסיק לשמוע. או אלבום שאני אוהב במיוחד. או אמן שנפלתי בקסמו/ה. אני שומע איזה אלבום בערך חמישים פעם, ואז אני מבין שאני רוצה לשתף אותו עם כל העולם (ואני אסתפק במי שקורא את הבלוג). ברגע שהבנתי שאני רוצה לשתף אותו, הראש מתחיל לעבוד. לוקח לי איזה שבועיים לבשל בראש פוסט אחד. נוסע לעבודה עם האלבום באוטו וחושב על נושאים לפוסט. האם יש לי משהו מעניין להגיד על האלבום הזה?

אין לי דרך אחת ברורה שבה אני בונה את הפוסט בראש, אבל זה המון פעמים הולך ככה: אני חושב על הנקודה העקרית שאותה אני רוצה להעביר. ואז אני חושב על דברים שתומכים בנקודה הזאת. ואז אני חושב על אנקדוטות מסביב. ואז אני חושב על זה שוב, ושוב. ושוב. ועוד קצת. ומנסה לנסח את זה בראש. וחושב על איזה משפטי פתיחה. ואיך אני מסיים את הפוסט.

זה לא תמיד ככה. למשל בהופעה של פול מקרטני בארץ, תוך כדי הופעה עלו לי מלא משפטים לראש. אתה חווה את ההופעה איך שהיא תופיע בבלוג אח"כ (את זה שמעתי מהרבה בלוגרים שזה מה שקורה להם גם). למשל כשכתבתי על אבא שלי, הרוב המוחלט יצא על המקלדת, בלי חשיבה מראש.

כמעט שום דבר לא שלם בתהליך הזה, עד שאני מתיישב לכתוב. בדרך כלל בלילה (למשל עכשיו 02:00), עם קצת ויסקי, או קפה. בבית חשוך. עם אוזניות. כשאתה שומע את אותה המוזיקה ששמעת עשרים פעם בלילה באוזניות אתה מגלה דברים חדשים על אותו אלבום שחשבת שאתה מכיר טוב. ולפעמים כל מה שרצית לכתוב נראה לך פשוט שגוי.

ואז אני מתחיל לכתוב. לפעמים אני לא שם לב ויש לי כבר 500 מילים. ולפעמים אני כותב חמישה משפטי פתיחה שונים ולא מרוצה מאף אחד. לפעמים אני כותב איזה מאתיים מילים, ומבין שהגעתי לאין מוצא. אי אפשר להמשיך מכאן לפתח שום דבר. אז אני עוצר, קוצץ, מתחיל מחדש וכו' וכו'.

ואחרי שיש כמה פסקאות נורמליות, אני עוצר וקורא. ועוד פעם. וזה כבר לא נראה כזה זוהר/מצחיק/שנון כמו בהתחלה, אבל אני מבין שככה זה תמיד ייראה אחרי קריאה חמישית. ולפעמים אני עוזב את הפוסט וממשיך יום אחרי, או יומיים אחרי.

ואז אני מקווה שהצלחתי ליצור רצף מעניין של פסקאות עם פתיחה, עיקר וסוף.

אז זהו. יש לי עוד הרבה דברים לכתוב, אבל זה כבר גם ככה ארוך מאוד, אז:

מזל טוב בלוג, אני מקווה שנתראה עוד הרבה.

 

תגובה אחת

עמוד 1 מתוך 20.       1 2  3  4  5» ... הכי ישן