אלבום מושלם

אני רוצה לספר לכם על אלבום מושלם, ואין לי דרך להתחיל. ככה זה כשלא כותבים הרבה זמן. המילים בורחות והמשפטים נשמעים בנאליים, אבל בכל זאת אני אנסה לכתוב על זמרת שאני מאוד אוהב, ועל האלבום הכי טוב שיצא בישראל כבר כמה שנים.
אז כל מי שהיה לידי מאמצע 2005 עד היום לא יכל שלא לשמוע על אפרת גוש. אני חושב שהבלוג הזה קם בגללה. רציתי מאוד לספר לאנשים עליה, ונמאס להם לשמוע, אז החלטתי לכתוב את זה במקום משלי. אז הנה הגיע הרגע הגדול, ואני כותב עליה ובעיקר על האלבום הראשון שלה, הנושא בפשטות את השם "אפרת גוש". אז אפרת הגיחה לעולם עם שני שירים מאוד מיוחדים (חכו לסוף), אבל לתודעה הכללית ולתודעתי שלי היא הגיעה עם השירים שיצאו לרדיו - "תמיד כשאתה בא" ו- "טוב לבד". השירים האלה טובים מאוד (מאוד!), אבל הם לא פסגת האלבום, רחוק מזה. אפרת לא כתבה כלום באלבום, ואולי זה לטובה, כי הכותבים המעולים ברק פלדמן ויוני בלוך (שגם הפיק) לקחו שליטה.
לפני שנדבר על האלבום, שתי מילים על אפרת. היא בת 24. היא למדה קצת ברימון (ופרשה). את הקריירה המוזיקלית שלה היא התחילה כזמרת ליווי של יוני בלוך, ורק אחר כך עשתה אלבום משלה. זהו.
אז בואו נדבר על האלבום, וקודם, עטיפה ושירים (נכון שהתגעגעתם? כי אני כן):

1. פתיחה 2. תמיד כשאתה בא 3. דיאטה 4. פעם בחיים 5. מה שקרה 6. בוא אליי 7. מועדון ריקודים 8. טוב לבד 9. שעתיים אחרי 10. לילה טוב 11. ג'ורג'יה

כבר בשיר הראשון אפשר לשמוע את העוצמות בקול שלה. היא מדברת על יחסים הרסניים, בהם היא מחכה לגבר, הוא מגיע כנראה רק לסקס, היא יודעת את זה ורוצה יותר מזה, אבל אסור לה להגיד את זה - "אני יודעת למה באת, ומה אסור לי לצפות". היא עוד מקווה. השיר נגמר בסוג של זיוף בפסנתר, די בכוונה - כאילו להראות שהיחסים האלה לא יסתדרו, כאילו משהו פה לא מנגן כמו שצריך.
בשיר "דיאטה" היא מציגה גרסה חדשה לשיר של UB40 - כולם שואלים אותה מה עם האקס שלה והיא מציגה דמות חזקה שמספרת בנון-שלאנטיות מה קורה איתו. היא לא באמת זוכרת כמה זמן עבר, בערך 7 שנים. היא כבר מצליחה בחיים, אבל זה לא נחשב בעיניה - אלא אם כן הוא ישמע ויגיד שהוא שמח שהוא "הכיר" אותה. תוך כדי אירוניה כבדה היא צועקת עליו שהוא לא צלצל כבר שבע שנים ואנחנו מגלים שהיא פשוט ספרה כל יום שעבר. אה, ובסוף היא רוצה למות.
את שיר מספר 3, "פעם בחיים", אני לא ממש אוהב ולכן נדלג עליו. היום גיליתי שהוא שיר של עמיר לב במקור.
השיר הבא, "מה שקרה", הוא אחת מפסגות האלבום. השיר מכניס לתוכו גרוב מעולה שנלקח היישר מהאלבום One Hot Minute של הרד הוט. היא מספרת כנראה על ידידים שהקשר ביניהם מתהדק למרות שהיא לא רוצה - עלאק לא רוצה - היא מתה שזה יקרה, היא רק מפחדת. יש סתירה כ"כ חזקה בין העוצמה (האדירה!) שבה היא שרה לבין הגרוביות של המוזיקה, ומבחינתי המוזיקה מלמדת על המילים. המוזיקה הגרובית נותנת הרגשה שאפרת נמצאת במצב נוח כזה, והיא לא באמת לא רצתה להתאהב. ובאמת בסוף השיר היא זורקת איזה "אולי לא" - כאילו עד עכשיו דיבר השכל והנה בא הרגש וגילה את הסוד האמיתי.
בכלל, האלבום מדבר על השכל מול הרגש - מה צריך להיות מול מה שיש - מה היה נכון לעשות מול מה שרצינו לעשות.
גם השיר הבא ("בא אלי") מדבר על יחסים שבהם היא לא מספרת מה היא מרגישה. הגבר אטום (כרגיל) ולא מבין שהיא מאוהבת בו נואשות, והיא עדיין מקווה (כרגיל).
האלבום מקבל סוג של תפנית מהשיר "מועדון ריקודים" ועד השיר האחרון, לא כולל. בחלק הזה, היא כבר יודעת בדיוק מה קורה, בלי אשליות.
"מועדון ריקודים" בנוי בצורת מועדון ריקודים ישן כזה, שבו שרה זמרת לבושה חאקי עם מכנסיים קצרים, וחבורה של גברים עם כובעים של מלח מספקים לה קולות רקע. השיר מדבר על על מצב אחר - היא יודעת בדיוק למה היא באה למועדון "למה באתי אם לא רציתי לרקוד?" - בשביל הסטוץ. השיר בנוי בצורה שמחה ועליזה, כי כנראה בניגוד לחלק הראשון של האלבום, כאן כבר כולם כולל כולם יודעים למה היא באה למועדון, ואין שום דיסוננס.
גם ב- "טוב לבד" היא מצליחה להעביר לנו שהיא באמת לבד וטוב לה. כבר כאן אין פחדים וחששות.
בשיר הבא "שעתיים אחרי", למרות שהיא לא נמצאת עם הגבר שלה, היא יודעת מה המצב שלה - "בכל זאת היה לי טוב כשחשבתי עליך". השיר נע על הגבול שבין הידיעה שהגבר לא רוצה אותה לבין התקווה שאולי כן. בסוף השיר הגיטרות מכסחות בלי קשר לכלום וזה נותן לך את ההרגשה שגם אתה מתייסר איתה.
לילה טוב בנוי כשיר קטן ועדין, כזה שמתאים ללילה.

והנה הגענו לפסגה של האלבום - Georgia. זה הסינגל הראשון שלה (לא לרדיו, בכלל). והוא פשוט אחד השירים הכי טובים שאני מכיר. הוא בנוי מדהים. הוא כתוב מדהים והוא מוגש מדהים.
אז קודם כל, באלבום יש רווח קצת יותר גדול בין השיר שלפניו לבינו, ואז השיר נפתח במכה על הפסנתר בצורה מאוד דרמטית. התחלת השיר נשמעת כמו סערה בים אפל. המילים של השיר מאוד לא מובנות אם לא יודעים על מה השיר. אני ידעתיי על מה מדבר השיר רק איזה שנה אחרי ששמעתי אותו. המילים כובשות אותך גם אם אתה לא מבין אותם. "מישהו לא מוותר לי, בא ונלחם במקומי". השיר הזה פשוט אפל! היא שרה כל חזק, והמנגינה עולה ויורדת כמו ים סוער. זה שיר קודר מאוד. אז למה אני מושך אותכם כל כך הרבה ולא מגלה לכם על מה השיר? כדי שקודם כל תשמעו אותו בלי שתדעו על מה הוא. זהו? שמעתם? טוב, אז השיר מדבר על מישהי שמנסה להתאבד בקפיצה לים, ומישהו מציל אותה. כן, זה לא נשמע כזה סוד, אבל זה גם לא טריוויאלי מהמילים. אם מכירים את השיר בלי לדעת על מה הוא, אוהבים אותו בצורה אחת, ואם יודעים על מה הוא, אוהבים אותו בצורה אחרת.

אז מה זה אלבום מושלם?
הנה התנאים של המסחטה לאלבום מושלם:
1. אתה אוהב את כל השירים בו. כולם. מאוד.
2. לא ארוך מדי.
3. מגוון מאוד.
4. ביצועים מעולים - גם בשירה וגם בנגינה.
5. מילים יפות או מיוחדות.
6. אלבום שתמיד תרצה לשמוע, בכל מצב רוח.
7. השיר שיוצא לרדיו הוא לא הכי טוב באלבום - יש עוד פנינות באלבום שלא נטחנות עד דק ברדיו.
8. כל השירים "מלאים" - המון כלים, בעיבוד טוב ולא מסונתז.
9. משהו מיוחד. לא קריטריון ברור, אבל צריך שיהיה שם משהו שיפיל אותך.
10. אלבום שיש לו את אחד הקריטריונים בצורה חזקה מאוד.

אז האם יש אלבומים מושלמים? בוודאי ובוודאי! - Abbey Road, Debut, OK Computers, Automatic For The People, Jagged Little Pill, מפלצות התהילה, Odelay.
כאלה שנפלו בדרך:
1. סינרגיה - אין לו את 7, את 3 ובעיקר את 5 - הוא חוזר על עצמו קצת, והמילים ממש מעפאנות. אבל זה אלבום טוב.
2. Regina - חסר לה רק את 1 - יש שירים שפשוט בא לך להעביר.
3. Avril - אין לה את 5 ובכללי אין שם משהו ממש מיוחד.

אז נחזור לאפרת - האלבום הראשון שלה פשוט עומד בכבוד בכל הקריטריונים!
1. ברור.
2. הוא בנוי כעשרה שירים מהודקים ובנויים היטב.
3. האלבום מכיל גרוב, מועדון ריקודים, שירים אפלים ושירים עצובים.
4. פה החוזק הכי גדול של האלבום - אפרת מבצעת מושלם. יש לה קול ויכולת שימוש בו מדהימים. האלבום מורכב מכמויות של שירים שבכל אחד יש כלים שלא שומעים תמיד. כינורות, חצוצרות, פסנתר כל הזמן - פשוט עושר ענק של כלים.
5. גם פה החוזק של האלבום - המילים מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מיוחדות. ברק פלדמן כותב בחסד, וראינו את זה ב- "לראות את האור" (מהאלבום השני שלה), ב- Georgia ובכלל בכל האלבום.
6. אני שומע את האלבום כשאני רוצה לצרוח, כשאני רוצה לשקוע בתוך אלבום, או סתם כשאני צריך סתם מוזיקת רקע
7. כבר דיברנו על זה.
8. גם על זה דיברנו.
9. המשהו המיוחד של האלבום הוא Georgia - שיר מדהים, מילים מדהימות.
10. יש לאלבום הזה את 4 ואת 5 בצורה חזקה מאוד.

באופן שהפתיע גם אותי, האלבום הזה הפך להיות קנה מידה לאלבומים, והם רוב הזמן לא מדגדגים אותו.

הקיצר:
השילוב של ברק פלדמן, יוני בלוך ואפרת גוש חברו יחד ליצירה חד פעמית ומדהימה . מי שלא מכיר חייב לנסות, ומי שכן מכיר חייב לנסות שוב.
האלבום מדבר המון על יחסים לא מושגים, כשבדר"כ האשה לא מבינה באיזה מצב היא נמצאת, ואפרת משתמשת בעוצמה שלה כדי שממש נרגיש את זה. כשהיא שמחה גם אתה שמח וכשהיא עצובה גם אתה שוקע עם השיר.
זהו פשוט אלבום מושלם.

נ.ב.
----
אם גם לכם יש קריטריונים אחרים לאלבום מושלם, התגובות פתוחות בפניכם :)

הוי הבלוג הוי הבלוג...

מאז שחזרתי מקנדה כל התחביבים שלי ב- hold. אפשר אפילו להגיד שכל הדברים שאני עושה - הכל כולל הכל - ב-Hold בגלל עומס עבודה. אבל הנה אני חוזר, עקב בצד אגודל. תוסיפו לזה שאני נמצא במעין writer's block, כי אין לי מוזיקה חדשה, לא קראתי העונג ושאר בלוגים כבר חודש, ותבינו למה לא כתבתי כבר הרבה מאוד זמן. אבל יש לי כמה חובות לא סגורים שאני חייב. אנחנו צריכים לדבר על קנדה, Zune, מזרימוזיקה (תודה לעמרי) ואולי הגיע הזמן שאני אחרוג קצת מההתחייבות שלי, ואדבר על אירוע הספורט הכי גדול שראיתי כבר הרבה שנים. אה, וכנראה גם קצת על Beck.
טוב, אז נדבר על ראשון ראשון, ועל אחרון אחרון, ולכן:

קנדה (זה באדום בגלל הדגל, כן?)

היה ממש כיף בקנדה. אני אוהב את המשפחתיות, והאירוח שם היה מעל לכל סטנדרט אפשרי, אבל לא על זה בא לי לדבר. רציתי לדבר על פסטיבל הג'אז של מונטריאול. זהו אחד מהפסטיבלים הידועים בעולם ואנחנו היינו מסתפקים בעשירית מהשמות שמופיעים שם. היה שם לאונרד כהן (הוא מונטריאולי במקור), וודי אלן (הוא אחד הנגנים באיזה להקה משלו), צ'יק קוריאה, בראד מלדאו, די די בריג'ווטר ועוד כ"כ הרבה. זה בלילה, בכסף. ביום וגם בלילה יש גם בחינם על במות בחוץ, וגם שם יש הופעות יפות וטובות. הפסטיבל התחיל בחמישי, אנחנו המראנו הבייתה בשני שאחר כך, אבל כל ההופעות הטובות היו בשישי ושבת. ככה שיצא שהייתי רק פעם אחת וביום, שזה יותר ג'אז להמונים, ופחות ג'אז קלאסי איכותי. אז אני יצאתי קצת מאוכזב, אבל יש לי חולצה :) זה פשוט לא הגיוני שיש לי משפחה בקנדה, ואני אפספס כזה פסטיבל. אני חייב ללכת לשם מתישהו בשנים הקרובות. בינתיים אני מחפש לי הופעות ג'אז טובות בישראל. מישהו שמע על איזה הופעה? מישהו רוצה לבא? אני בעקרון אוהב יותר ג'אז עם שירה ולא רק אינסטרומנטלי, אבל גם זה הולך. סיפרתי לכם כבר שראיתי את צ'יק קוריאה בארץ יחד עם אבישי כהן וזה היה בלתי נשכח?
אז קנדה השנה הייתה בסימן מוזיקה, והסיבות העיקריות היו שתי הרכישות שלי, נתחיל בפחות מעניינת.

Zune (הצבע זה בגלל שבגרסה הראשונה הוא יצא בצבע כזה, נכון מזעזע?)

קניתי לי zune בהחלטה של רגע. אני בדר"כ לא עושה דברים כאלה, וכל אותו היום אמרתי לעצמי "אני לא מאמין שקניתי זון". באתי לקנות iPod ויצאתי עם זון (שאגב יכול להיות שקוראים לו זיון, אבל לשם נוחות נקרא לו זון). אני לא יודע אם זאת הייתה החלטה טובה או לא. הנה כמה יתרונות וחסרונות בין ה- iPod לבין ה- Zune (בשניהם אני מדבר על גרסת ה- 80 גי'גה):
1. שניהם משתמשים בתוכנה ייחודית. לאפל יש כבר תוכנות חלופיות חינמיות, ולזון אין, אבל את הזון אפשר להתקין בכמה מחשבים שרוצים בלי כל מיני הגבלות. נצחון קטן לאפל.
2. הזון הוא לא כונן USB. נצחון אדיר לאפל (אגב, לא ידעתי את זה בחנות, וכנראה זה היה מכריע את הכף).
3. דוקא ה- ped של הזון יותר נוח לדעתי מהגלגלת של האפל, אבל הכפתורים בצדדים פחות נוחים (הם קשים כאלה). אני חושב שהממשק של הזון יותר נוח משל האפל. נצחון קטן לזון.
4. המסך - יש לזון מסך הרבה יותר גדול, אך עם רזולוציה זהה לאפל, ולכן דוקא האפל מנצח - הפיקסלים יותר קטנים ויפים.
5. תמיכה בעברית - לשניהם אין!!! בחנות חשבתי שיש לזון, וזה הכריע את הכף. היתרון הקטן של הזון הוא שאין לו תמיכה כרגע בשום שפה שהיא לא latin1, כלומר אנגלית ספרדית וצרפתית, ולכן יש עוד תקווה ל- unicode ולעברית. נצחון קטן מאוד לזון.
6. תוכנה - הזון יותר כבדה במחשב (בהרבה), אבל לדעתי יותר קלה לתפעול, כי המטרה שלה היא פשוט לסנכרן.
7. תכונות - לזון יש רדיו (לא מעניין אותי) וסנכרון אלחוטי (לא מעניין אותי), אבל אין לו אקולייזר (לא מעניין אותי), והווליום המקסימלי שלו קצת נמוך. תיקו.
8. אוזניות - כולם אומרים שהאזניות של הזון איכותיות כי הם ממש נכנסות לאוזן. בפועל, הטרבל שלהם גבוה מדי בשבילי, וזה שהם באוזן גורם לי לכאבים (ווליום חזק מדי) אחרי חצי שעה. אני בכל מקרה משתמש בסנהייזר PX-100, ככה שזה לא משנה.
9. החלק האחורי של הזון לא נשרט. האפל נראה אחרי כמה חודשים כאילו דרסה אותו מכונית, ודווקא כן הייתי נותן פה איזה נקודת "חביב הקהל" לזון על זה.

בקיצור, אני חושב שבסט הפיצ'רים הנוכחי, הדיסק ה- USB מכריע את הכף לטובת האפל, ויכול להיות שטעיתי בקניה, אבל מצד שני הזון רק בתחילת דרכו, ולכן אם יהיה לו עברית הוא ינצח בהליכת ירח לאחור (כל הליכת ירח היא לאחור, טמבל). ואם הוא יהיה כונן USB, בכלל הוא לא רואה את האפל.

אגב, ניתן לשים לב שלא התייחסתי בכלל למגניבות, למרות שזה בדר"כ מאוד מעניין אותי, הפעם זה ממש לא. למשל, מי מזהה יותר עטיפות של אלבומים, מגניבות הממשק (לא להתבלבל עם נוחות הממשק, כן?). למה כל זה? כי לאחרונה, באופן שלא מתאים לי במיוחד, אני נהנה ממש מהמוזיקה ולא מהמגניבות של הגאג'דטים שסביבה. ותזכרו את זה לסעיף הבא.

מזרימוזיקה (ותודה לעמרי על השם)
ועכשיו לרכישה הכי טובה שעשיתי לאחרונה, ה- Squeezebox. עובד איתי עמרי לוי שיש לו לייבל משלו (Basement), ואחרי הפוסט האחרון על אלאניס הוא הגיב ואמר "עזוב אותך מאלאניס, מה עם המזרימוזיקה?". נכון שזה שם מעולה? הרבה יותר טוב מ- "קופסת מעיכה". טוב, אז אחרי שהוא קיבל שם, בואו נדבר על המזרימוזיקה.
הוא בנוי מעולה. לשלט יש זיהוי תנועה, ולכן כשאתה מרים אותו הוא נדלק (!). הוא עושה בדיוק מה שתיארתי בפוסט הקודם ("מוזיקה זורמת"), אבל בדיוק. הוא כ"כ טוב, שהוא פשוט מחליף את הדיסקים בצורה כ"כ חלקה, שאני לא מרגיש שיש לי איזה גאג'דט חדש, אלא שיש לי פשוט כלי טוב לשמוע את כל המוזיקה שלי.
בכל זאת כמה דברים:
חסרון 1: התוכנה שלו לא רצה כ- service, ולכן אם מדליקים את המחשב זה לא מספיק, צריך גם לעשות login לאחד היוזרים. קצת מרגיז.
חסרון 2: התוכנה קצת טוחנת את הרשת המקומית.
יתרון 1: הוא סורק את ספריית המוזיקה שאתה אומר לו, והוא מכיר את הכל בקלות.
יתרון 2: בשלט יש אופציה לשמוע ספריה פיסית במחשב (זה מאוד שימושי אם התגים על ה- mp3 לא היו טובים - אתה פשוט משתמש בספריה, ולא בתגים)
יתרון 3: בשלט יש יציאת אוזניות, ככה שאפשר לשמוע את כל המוזיקה שלך גם באוזניות (שימושי מאוד לכותב הבלוג הזה - לשמוע מוזיקה תוך כדי כתיבת הבלוג בלילה)

הקיצר, אנחנו כבר לא שומעים CD-ים, אלא דרכו.

בגלל שעכשיו אחת וחצי בלילה, אנחנו נדבר עם Beck ועל אירוע הספורט הגדול ביותר שראיתי ביום אחר.
לילה טוב, וחלומות פז.

אלאניס

קודם כל התנצלות:
הרבה זמן לא כתבתי. בערך חודש. האמת היא שכתבתי, אבל לא פרסמתי. ואז נסעתי לקנדה. הפוסט הזה התחיל חודש אחורה. אני עסוק בלנסות לשדרג את הבלוג שלי וליסוע לקנדה, וגם זה מקשה על הכתיבה. אז עכשיו חזרתי, וגמרתי את הפוסט על אלאניס, ועכשיו אני יכול להתפנות לספר על הנסיעה, על המוזיקה הזורמת שלי ועל שידרוגי הבלוג. אז קודם אלאניס.
--------------------------------------------------------------------

הבטחתי שאני אשמע את אלאניס לפחות עשר פעמים, ואז אשפוט. אז עשיתי את זה. וכבר עברתי לפעם העשרים, והיא דחקה את לורה מרלינג מהאוזניים שלי.
אז אני שמח ועצוב ומתנצל בו זמנית. אני שמח כי החוק שלי (כן, שוב אני עם החוקים) ניצח שוב, אפילו אותי. בשמיעה ראשונה האלבום היה נראה לי ממש רע. השם שלו והשמות של השירים בו היו פלצניים וחשבתי שאלאניס די מיצתה. אבל, עמדתי בחוקים שלי ושמעתי את האלבום והוא ממש טוב.
אז הנה אני כאן, מתנצל בפני כל קוראיי (שלושה עד עשרה ביום בהיר) על הדברים הקשים שאמרתי עליה. חטאתי בזה ששפטתי מהר מדי. אלאניס - קבלי את התנצלותי. הדיסק שלך לא פלצני, הוא פשוט אלאניסי מאוד. אני מחזיר אותך חזרה להיות אהובת המסחטה.
טוב, אז לפני שנדבר על האלבום האחרון שלה אנחנו חייבים לדבר עליה.
עוד לפני שנים רבות, כשהאדם הדליק אש בעזרת אבנים שמעתי איזה סינגל של איזה זמרת חדשה ולא ידועה. לא ידעתי איך קראו לסינגל, אבל רציתי אותו!! השמיעו אותו כמעט חד פעמית ברדיו, ואז איזה חצי שנה זה לא התקדם לשום מקום. לא שמעתי מי זאת הייתה ולא שמעתי את הסינגל עוד פעם. אני זוכר ששאלתי את מתן האם הוא שמע על הסינגל הזה ברדיו, ונראה לי שמשהו גדול מגיע. זה היה עוד בתקופה שלא ידעתי להגיד שהתחביב העיקרי שלי הוא מוזיקה, האינטרנט היה רק באוניברסיטאות ואני הייתי בתיכון. לסינגל הזה קראו You Oughta Know.
בכל מקרה, עברו כמה חודשים של שקט ואלאניס הוציאה את האלבום המדהים שלה "גלולה קטנה ומשוננת". ואיך שאני נשביתי.
איזה אלבום מדהים זה היה. הוא הפך את אלאניס לפורצת דרך והמציא את הרוק הנשי. המילים היו מתוחכמות, הנגינה הייתה מדהימה, ההפקה מעולה, ועוד מלא סופרלטיבים כיד המלך. אגב, כל העולם נשבה. wikipedia אומרים שזה אלבום הבכורה של זמרת שמכר הכי הרבה בהסטוריה.
היא הייתה על גג העולם, ואני הייתי איתה.
ואז עברו מלא שנים, הדינוזאורים נכחדו, אלאניס הוציאה את הנשמה בציפיה ובסוף גם אלבום שני.
לאלבום השני שלה קראו "מכורה להתאהבות לשעבר לכאורה". כן, I kid you not !!! קוראים לו "Supposed Former Infatuation Junkie". האלבום היה טוב מאוד מאוד. מאוד. אך אפל מאוד. השירים שם היו קשים לשמיעה גם בגלל הלחנים המסובכים וגם בגלל הנושאים הקשים, אבל הם מיצבו אותה עוד יותר בתור זמרת מיוחדת. אך שני דברים קרו שם. הראשון הוא שהאלבום היה ארוך מדי - 17 שירים וקרוב לשישים דקות. השני הוא שהיא התחילה שם עם השירים שכל השיר הוא אותו משפט עם מילה אחת מתחלפת (למשל That I will be good). אז זה היה עוד סבבה, אבל כשזה נמשך על עוד שני אלבומים זה היה כבר לא כ"כ טוב. מהאלבום השלישי היא הפיקה את האלבום לבד ובאלבום השלישי והרביעי היא בכלל לא הבריקה. היא הייתה די רגילה אלאניסית כזאת (מילים אובר מסובכות ושירים די רגילים או ממש מעצבנים). השלישי היה עוד בסדר אבל הרביעי היה כבר לא משהו. ואז הגיע הנפילה. בניגוד ל- MTV Unplugged שהיה לטעמי נפלא, לכבוד עשר שנים לאלבום הראשון והמדהים היא הוציאה אלבום בסטארבקס שהוא פשוט גרסה אקוסטית של האלבום הראשון שלה. סטארבקס??? את אותו אלבום בדיוק??? What is closed with you, woman????
ואז אנחנו מגיעים להיום. או יותר נכון לשבועיים חודש וחצי אחורה (לקח לי הרבה זמן לשחרר את הפוסט הזה). היא מוציאה אלבום חמישי שקוראים לו "טעמים של הסתבכות". אגב הנה השמות של האלבומים שלה, סוג של משוגעת (אני מתרגם לשם השעשוע):
1. Jagged Little Pill - גלולה קטנה ומשוננת.
2. Supposed Former Infatuation Junkie - מכורה להתאהבות לשעבר לכאורה (כן, זה השיא)
3. Under Rug Swept - מטואטא מתחת לשטיח
4. So-Called Chaos - מה שנקרא בלאגן (יש דרך יותר טובה לתאר את האלבום הזה??)
5. Flavors of Entanglement - טעמים של הסתבכות

נו, לא פסיכית קלה?

אז למה אמרתי שאני עצוב?
כי האלבום החמישי שלה טוב רק אם אתה מעריץ שלה. הוא לא טוב בקנה מידה אבסולוטי. היא לא חידשה לעולם פה כלום ואפילו לא עשתה אלבום שיעניין מישהו מחוץ לקהל המעריצים שלה, אבל למזלה, יש לה הרבה מעריצים. היא קצת הוסיפה אלקטרוניקה (כתוצאה מהחיבור שלה עם המפיק של Imogen Heap, שעוד נדבר עליה), וקצת דיברה על המשברים בחייה, אבל שאר השירים נשארו די דומים לאלבומים השלישי והרביעי (אם כי יותר טובים לדעתי). אין כאן את הזעם של הראשון או את הנושאים הקשים של השני. אבל למעריצים שלה, יש כאן שירים טובים שדומים לשירים שאנחנו כבר מכירים, וזה די כיף לשמוע משהו טוב ממי שאתה אוהב.
זו הסיבה, אגב, שניתן לשמוע דעות חלוקות על האלבום. מי שאוהב את אלאניס והיה שם מההתחלה יגיד שזה אלבום טוב, אך לא חדשני במיוחד (עיין ערך גיא חג'ג' ב- Ynet), ומי שלא מעריץ שלה ורואה אותה בעיניים אובייקטיביות מאשים את הארוס שלה באלבום דפוק (הארוס שלה עזב אותה לטובת סקרלט ג'והנסן ואחרי זה יצא האלבום) (לא זוכר את שם המבקר, אבל זה היה במעריב). באינטרנט הדעות חלוקות, כנראה מהסיבה הזאת בדיוק.

יש עוד סיבה שאני עצוב. וזה כבר לא קשור רק לאלאניס. האלבום שלה שם חותמת על משהו שכבר דיגדג לי הרבה זמן. אמנים לא יכולים לשמור על איכות גבוהה לאורך הרבה זמן. זה קורה לכל האמנים כולם. אי אפשר ליצור חמישה אלבומים באותה רמה. יש מלא מלא זמרים/להקות מדהימים שלא מצליחים לשחזר הצלחות עבר. דוגמאות: Coldplay, ביורק, U2, אבריל, מטאליקה, כמובן אלאניס ועוד מלא. כנראה שהצורך ליצור ולהגיד משהו חדש וייחודי נגמר מתישהו. זה כנראה לא פשוט לחדש כל הזמן, ולא פשוט להתלהב כל הזמן. יש בערך להקה אחת שהצליחה לעשות את זה וזו הסיבה שהיא הלהקה הטובה ביותר בכל הזמנים עלי אדמות.
ונחזור לאלאניס.
מי שאוהב אותה, מוזמן לשמוע אלבום טוב (יותר טוב מקודמיו, חוץ מהראשון והשני), ומי שלא אוהב אותה, שלא יתחיל באלבום הזה, אלא יתחיל מהתחלה, עוד בתקופה שרוק נשי לא היה משהו שקשור למוזיקה.

מוזיקה זורמת

Media streaming זה העתיד. יש כאלה שאומרים שזה כבר ההווה. אצלי זה העתיד הקרוב.
אני טס עם המשפחה שלי לקנדה בעוד שבועיים וחצי. יש שם חתונה לטלי, בת-דודה של אשתי. בעיתוי מושלם, חברת SlimDevices (חברת בת של לוג'יטק) הוציאה בינואר שדרוג ל- Squeezebox שלהם, והיא קוראת לו Squeezebox Duet. למה בינואר זה עיתוי מושלם? כי הוא כבר נבדק והוכח והוא עובד ואפילו טוב. אז קניתי אותו, והוא כבר מחכה לי שם!
אז מה זה ועל מה זה?

דבר ראשון - זה קופסא שחורה שנקראת receiver, ושלט עם צג LCD. וגם תוכנה.
מתקינים את התוכנה על המחשב ומקנפגים אותה להכיר את האינטרנט האלחוטי שלך בבית. עושים הכרה בין התוכנה לבין אוסף ה- MP3 שלך על המחשב, וצד אחד מוכן.
בצד השני, מחברים למגבר (amplifier/receiver) או לרמקולים של מחשב שיש להם חשמל (למשל Creative 2.1) את הקופסא השחורה (היא זאת שקולטת את ה- streaming שהמחשב משדר). עד עכשיו זה הסקוויזבוקס הישן.
מה שהם הוסיפו בגרסה של ינואר זה שלט עם צג שגם הוא משתתף ב- WiFi, וככה אתה לא צריך לכוון אותו לשום מקום (זה לא אינפרה ולא גלי רדיו). אתה פשוט אומר בשלט "תשמיע ביטלס בסלון, תשמיע guns בחדר שינה". לא צריך ללכת למחשב בשביל לשמוע מוזיקה, לא צריך לקום בשביל לבחור דיסק.
אפשר לשים כמה קופסאות שאתה רוצה בבית, אני קניתי שתיים.

עוד כמה דברים שעושים את זה מעולה:
1. ל- receiver-ים (הקופסאות השחורות) יש יציאת RCA ויציאות דיגיטליות (אופטיות וקאוקסיליות), ככה שהמכשיר יכול להישאר לעוד הרבה שנים.
2. התוכנה שעל המחשב היא Open Source(!!!), כלומר יכול להיות לה הרחבות, עדכונים ושיתוף מהקהילה.
3. התוכנה על המחשב לא משנה את הספריה שעל המחשב שלך, היא ב- read-only, ככה שהיא לא מציקה, כמו למשל iTunes
4. ה- Firmware של כל הרכיבים (שלט ורסיברים) ניתן לעדכון.
5. התוכנה על המחשב יודעת להשמיע איזה 100 רדיו-ים אינטרנטים, ולכן הספריה על המחשב שלך היא לא הדבר היחידי שאתה יכול לשמוע.

הקיצר, הם חשבו על הכל.
אז עוד מעט אני בקנדה, אני אקבל את זה, ואתם תקבלו דיווח מלא על נפלאות הטכנולוגיה.

רק עוד דבר. יש מכשיר חדש שקוראים לו ZeeVee והוא עושה בדיוק את אותו הדבר אבל גם לוידאו. יש לו כמה חסרונות:
1. הוא יוצא רק ביולי ועוד לא יודעים אם הוא יהיה טוב או לא.
2. השלט שלו פחות טוב, כלומר הוא נותן פחות שליטה על המכשיר.
3. אני לא צריך וידאו, זה לא מעניין אותי.
4. אני מקווה שבגלל שהתוכנה של ה- Squeezebox ניתנת לשדרוג, יוסיפו לה גם וידאו. אבל פה אני לא יודע אם היציאה הדיגיטלית שלו יכולה לתמוך גם בוידאו.
5. אם לא, לא נורא.

טוב, אז תחכו בסבלנות, כי אני כבר לא.

All that Jazz

הפוסט הזה היה צריך להיות מזמן, אבל בעיות מבחנים באוניברסיטה, בעיות מחשב ובעיות זכרון גרמו לזה שהוא יגיע רק עכשיו. סליחה דנה.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

את הג'אז מגלים בגיל מאוחר. בגיל צעיר עוד אומרים מה זה השעמומון הזה, ורק כשמתבגרים קצת מתחילים להתחבר לזה. כמובן שלא כולם ויש הרבה יוצאים מהכלל, אבל אם מתחברים לג'אז, זה בדר"כ מגיע מאוחר. אצלי זה הגיע בגיל 19-20 ורק בגלל שהלכתי עם מתן, חיים, יואל וכמה חברים לג'אז בים האדום. איזה חוויות היו לנו שם. אני הייתי ארבע פעמים בג'אז בים האדום והספקתי לראות שם את דיאנה קרול, צ'יק קוריאה, אבישי כהן, יוסי פיין, ועוד הרבה טובים שאני לא זוכר. פיספסתי את מישל פטרוציאני לפני שהוא נפטר מפוליו. היינו אוספים מלא קופונים של מעריב, והיינו קונים שלושה כרטיסים לאמנים מחו"ל ומקבלים שלושה כרטיסים לישראלים. היינו ממש מתכננים לנו את כל השבוע. משמונה בערב עד אחת בלילה היינו בנמל ואז לפעמים הולכים למלון רווירה ושם היה ג'אם סשיין לתוך הלילה, ואז ישנים את כל הבוקר-צהריים שלמחרת. הייתה פשוט חוויה מדהימה.
אז למה נזכרתי בכל זה? כי הייתי בהופעה של סטונדטים למוזיקה בבר אילן בקורס ג'אז. לקורס הזה נרשמה (כקורס כללי) גיסתי דנה בתור זמרת, והיא משגעת אותנו על הקורס ever since. דנה היא זאת שהכירה לי את ההופעה בפאריס של דיאנה קרול, ורק בשביל זה מגיע לה פוסט כאן במסחטה (על דיאנה עוד נדבר, אל דאגה).
אז איך היה?
היה אולם קטן במחלקה למוזיקה עם תאורת אוניברסיטה (התמונות עושות חסד עם התאורה). הסאונד של המיקרופונים לא היה מתואם להיות חזק מספיק כדי לעבור את העוצמה של הנגינה. אבל היו חבורת מוכשרים בצורה יוצאת דופן שהתאמנו הרבה על ג'אז ביחד.
הם עשו כל מיני שירים ידועים יותר וידועים פחות, והיה יפה מאוד.
אני הכי אהבתי את ג'ון קולטריין (אני כבר לא זוכר את שם השיר), I didn't know what time it was שדנה שרה בדואט עם מישהו שם, ואת east of the sun שהם עשו בגרסה של דיאנה קרול.
לאחרונה, כל הפוסטים שלי מתרכזים סביב הכשרון של מי שאני כותב עליו, והפוסט הזה משתלב נהדר. אז אני לא יודע אם דנה תמשיך לעשות ג'אז בחיים שלה, אבל אם היא תעשה, אני בטוח אגיע לראות.


דנה באחד השירים


דנה ויעל גבע מאלתרות blackbird (מאלתרות גם בשירה, וגם במיקרופונים כי של דנה נדפק באמצע השיר)

גם אני רוצה לשחות

יש משהו בשירים חבויים (Hidden song/track). כאילו האמן החליט לספר לכל העולם מה הוא חושב, אבל רק למי ששם לב הוא מספר מה הוא מרגיש. לפעמים אני חושב שהשיר החבוי הוא תמצית האלבום - האמן עשה אלבום שלם בשביל לספר משהו אחד, והוא מחביא אותו בשיר האחרון בסוף.
הדוגמה המושלמת היא אלאניס ב- Jagged Little Pill. כל האלבום היא מכסחת על יחסים בינו לבינה - איך "אחד ועוד אחד זה שניים", איך הוא בגד בה ואיך היא לא הרופאה שלו וכו' וכו'. ואז בשיר החבוי היא בעצם מספרת לנו שכל זה זה רק ה- wishful thinking שלה, ובאמת היא עדיין מכורה לחבר שלה עד כדי כך שהיא נכנסת אליו הבייתה אחרי שהם נפרדו, לובשת את החלוק שלו ומסניפה את הבושם שלו.
כריס מרטין מקולדפליי מצהיר אהבה תהומית לאהובתו בשיר האחרון ב- parachutes (הוא יחכה לה Til Kingdom Come) - זה אמנם לא בניגוד לאלבום אלא יחד איתו, אבל השיר הזה מתמצת את האלבום.
יש גם סתם שירים מיוחדים בסוף האלבום, כמו Her Majesty של הביטלס ב- Abbey Road.
אז למה כל ההקדמה הזאת? כי האלבום שאני שומע 95% מהזמן בחודש האחרון מכיל שיר אחד כזה. שיר שבאמת נותן לך הצצה אל תוך הנפש של אמנית צעירה אך מוכשרת בטירוף.
קוראים לה לורה מרלינג (Laura Marling), כיום היא בת 18, אבל היא הוציאה את האלבום הראשון שלה בגיל 17. היא בלונדה מאנגליה עם קול רך בצורה לא הגיונית ואני לא מצליח להפסיק לשמוע אותה. שמעתי עליה אצל גיאחה (העונג, סעיף 35). הוא מספר שם על התמכרות קשה, וגם אני נדבקתי. זה לא ייאמן איך ילדה כזאת צעירה מוציאה אלבום כזה מושלם.
אז לאלבום שלה קוראים לו Alas I Cannot Swim, והוא אלבום עדין, יפה וכ"כ טוב.
אז למה להכביר במילים אם אפשר לגשת ישר לאלבום:

1. Ghosts 2. Old Stone 3. Tap At My Window 4. Failure 5. You're No God 6. Cross Your Fingers 7. (Interlude) Crawled Out Of The Sea 8. My Manic And I 9. Night Terror 10. The Captain And The Hourglass 11. Shine 12. Your Only Doll (Dora)

בניגוד לתמיד, אני אדבר הפעם רק על שירים בודדים מהאלבום, אבל שזה לא יפחית מערכה בעיניכם. זה אחד מאלבומי השנה, אין ספק בכך.
השיר הראשון הוא גם אחד הסינגלים הראשונים שלה. היא מספרת כנראה על החבר שלה שמפחד מרוחות הרפאים של החברים שלה לשעבר, והיא מרגיעה אותו בכך שהיא אומרת לו לא לכרוע ברך כי היא הרי לא מאמינה באהבה נצחית. יש בשיר הזה ניגוד פנימי כי היא מספרת על איך שבסוף הם זוג אוהבים שמצאו אחד את השני, אבל כל השיר היא אומרת שהיא לא מאמינה ב- everlasting love.
בכלל, היא אשפית במילים. אין פה מילים מנופחות או מתוחכמות מדי, וזה רק לטובה. היא מצליחה לבטא רגשות בעזרת מילים פשוטות, כינורות עדינים ומברשות על התופים.
כינורות זה אחד הדברים שנהיה קיטש כ"כ מהר שצריך להיזהר איתם מאוד. אצלה יש כינורות לאורך כל האלבום, ואין פה אפילו טיפת קיטש. היא מצליחה לגרום לכינורות להעצים את הרגשות שלה בלי להתקרב אפילו לקיטש.
אני כ"כ אוהב את שיר מספר ארבע (Failure) עד שזה מכעיס אותי איך ילדה שקטנה ממני ב- 13 שנה, שאין לה ילדים מצליחה לבטא כ"כ יפה את המחשבות שלי בחודשים האחרונים. היא כאילו מספרת לבת שלה איך היא הייתה מאוהבת באיזה זמר בלהקה והוא היה המוקד של כולם. היום הוא כישלון. ואז היא מדברת לבת שלה (שאין לה, אני מזכיר לכם שהיא בקושי בת שמונה עשרה, אוף!):

don't cry child, got so much more to live for
don't cry child, got something I would die for
and if it comes to the rain, just be glad you'll smile again,
cause so many don't...

יש בפזמון קרן יער וכינורות שעוטפים אותך וממלאים אותך והשיר הזה בנוי כ"כ טוב, שאני פשוט מקנא. אוף!!!
יש לה בשיר הזה חמלה ועצב בו זמנית שמגיעים רק אחרי שאתה רואה את הבת/בן שלך סובלים מאהבה נכזבת או מאכזבה צורבת, והיא רק בת 18. אוף!

כמו שאמרתי, אני לא אעבור על שאר השירים, אבל תדעו שאתם חייבים לשמוע אותם.

אחרי השיר האחרון מגיעים צפצופי ציפורים במשך איזה דקה, ואז מגיע השיר החבוי שאיתו פתחתי את הפוסט. לשיר קוראים Alas I Cannot Swim, והוא, בדיוק כמו אצל אלאניס, מספר לך דברים שאתה לא יודע מהקשבה רגילה לאלבום. בזה שהיא קוראת לשיר על שם האלבום היא רומזת לכך שאתה לא יכול לגמור את האלבום בלי ששמעת את השיר הזה.
אז על מה השיר? אוה, על הנפש הפנימית שלה, ועל הקונפליקטים הפנימיים האמיתיים שלה.
בשיר היא מתארת בית כ"כ יפה שנראה שהפרחים מחייכים, אבל הוא בצד השני של הנהר, וכמה חבל שהיא לא יודעת לשחות. ו... היא תעביר את כל חייה בצער על זה שהיא לא קפצה לנהר.
אח"כ היא מתארת ילד יפה עם תלתלים שחורים שרוצה להיות המאהב שלה והיא רוצה להיות זוגתו (he wants to be my lover and i want to be his pier), אבל הוא בצד השני של הנהר, וכמה חבל שאני בחיים לא אכרוך את ידי עליו, כי אני לא יודעת לשחות.
ואז משפט המחץ:
יש חיים בצד השני של הנהר שנועדו בשבילי, אבל במקום זה אני אעביר את חיי בצער (constant misery),
יש חיים בצד השני של הנהר, אבל אני לא מבינה למה אני צריכה לרצות את אלה שבחיים לא יהיו מרוצים.
יש זהב בצד השני של הנהר אבל אני לא רוצה כלום! אני מעדיפה לחיות בשמחה מאשר לקנות אקדח מזהב. saying, work more and more, live more, have more fun.

השיר מתחיל כאילו היא באמת רוצה את הבית ואת הילד שבצד השני של הנהר, וזה רק חבל שהיא לא יודעת לשחות, ופתאום פוגעת בך השורה שהיא לא רוצה לרצות אחרים, ואתה מתחיל לתפוס את השיר הזה, ואיתו את כל האלבום, בצורה אחרת לגמרי.
פתאום הקפיצה לנהר היא משהו שהיא לא רוצה וזה לא מעניין אותה (אני לא רוצה זהב), פתאום יש סביבה אנשים שהיא צריכה לרצות. פתאום כל מיני אזכורים על ההורים שלה בשירים באלבום (למשל שיר 3) מקבלים אור אחר. פתאום היא כבר לא ילדה תמימה בת 17, אלא נערה מתבגרת שחייה לא פשוטים.

תראו מה זה, שורה אחת, בשיר חבוי אחד, הופכת את האלבום על פיהו. זה מה שכיף במוזיקה!

יש משהו באלבום הזה שתופס אותך ולא עוזב. אולי זה המילים, אולי זה הקול שלה ואולי זה הניגודים והקונפליקטים הפנימיים בתוך השירים. זאת זמרת שחייבים לעקוב אחריה כי כשרון כזה לא רואים כל יום.

ולפני שאני סוגר את הפוסט, אני חייב לספר לכם את זה:
ב- 01/10/07, בהיותה עדיין בת 17, היא הוזמנה להופיע בפאב, והיה תור ענקי בחוץ. פתאום היא יוצאת החוצה ואומרת לכולם שהיא מצטערת, אבל לא נותנים לה להופיע כי היא קטינה. אז היא נתנה הופעה של שישה שירים בחוץ, על המדרכה בסמטה ליד שתי חנויות סקס. כזה תמים ויפה. אפשר לראות כאן כמה היא כשרונית. (מישהו צילם את זה בסלולרי שלו או משהו).
טוב, אז לילה טוב, ומחר יגיע יום חדש, שבו אני אשמע כל היום אלבום ראשון של ילדה בת שמונה עשרה.

יקירתי, להתראות... (סופים והתחלות)

בשבוע שעבר קרו כמה דברים שמסמנים סוף והתחלה, ולפעמים גם ביחד, כשכל הסופים היו עצובים (כל אחד ברמה שלו).
אלאניס הוציאה אלבום, רג'ינה הוציאה סינגל, גרנט פוטר, נגמר אמריקן איידול ואדם ברוך נפטר.
אז ברור שהם לא באותו סדר גודל, אבל הייתה התרכזות של דברים ששווים התייחסות, מי יותר ומי פחות.
אז נתחיל בפחות. גרנט פוטר. אין פה עצב ואין פה תסכול. צ'לסי הייתה נראית רע מאוד תחת מוריניו והסיבה היא אחת - בעיות בהנהלה. הוא לא הסתדר עם ההחלטות של רומן והיה לו יותר מדי אגו. אז רומן העיף אותו, שם במקומו מישהו שהוא סומך עליו ויצר שקט בהנהלה. שקט בהנהלה זה מה שקבוצה צריכה יותר מהכל (ולאו דוקא קבוצה בספורט). השקט הזה, יותר מכל היכולות של כל השחקנים והמאמן, היא מה שהביאה אותם כזה גבוה. התפקיד קידם את גרנט כספית ומקצועית, למרות שבכלל לא בטוח שיהיה לו לאן ללכת. אבל זה פשוט לא היה יפה. לפטר אותו יום אחרי הצלחה שכזו. לא יפה, לא נורא.
נגמר אמריקן איידול. הייתה עונה כיפית, היו שני דיוידים והרוק חזר לאופנה. באמריקן איידול זו רק ההתחלה של קריירות של כמה אנשים, כשאני אישית אחכה לאלבום של דיויד קוק, ואולי אפילו לשל ארצ'ולטה. אגב, היום שמעתי שמיעה ראשונית של האלבום שהוציא קוק לפני שנתיים. ע"פ שמיעה ראשונית ולא מחייבת הוא עדיין קצת לא בשל, לא מספיק רוקר (למשל כמו דוטרי) ועדיין קצת שמאלצי (אמנם רוק שמאלץ), אבל זה היה לפני אמריקן איידול. נחכה ונראה כמה רוקר הוא יהיה עכשיו.
רג'ינה הוציאה סינגל (!!!) זה אמנם רק סינגל לסרט, ועוד ל- "נרניה", אבל זה בכל זאת משהו שהיא הוציאה. האלבום האחרון שלה (Begin to Hope) היה בחלקו "עובר מיינסטרים", ואפילו הושמע בתחנה שכל מטרתה לגרום לך ליסוע רגוע.
אני מאוד מקווה ש- Begin to Hope לא היה כמו האלבום השחור של מטליקה. שני האלבומים האלה הביאו את האמנים לתודעת המיינסטרים, למרות שכבר היה להם קהל ענק של מעריצים מושבעים. אצל שניהם רק מספר מצומצם של שירים מתוך האלבום הם "עוברי מיינסטרים" והשאר באותו סגנון ישן וטוב. אבל אצל מטליקה זה היה הסוף. ב- Load הם התאהבו במיינסטרים, ואין שם אפילו קטע סולו "נותן בראש" אחד. אכזבה גמורה. אצל רג'ינה לא באמת שמענו אלבום אלא סינגל אחד, אבל הוא היה מאוד מאוד מיינסטרים (סרט של דיסני, forgot stake), ואני דוקא אהבתי אותו, אבל אני לא אשרוד אלבום שלם כזה.

והגענו לשני הסופים של היום. נתחיל בעצוב יותר, אך טבעי - אדם ברוך נפטר. ברוך דיין אמת. היו שנים (רבות) שהייתי לוקח את העיתון רק בשביל לקרוא אותו (טוב, זה קצת הגזמה, אבל ככה זה בהספדים). הייתה לו חוכמה ומתינות שלא רואים כבר. למי שלא יודע, הטור שלו היה מחולק להרבה חלקים, בעמוד האחורי של "תרבות", או "שבת" במעריב. החלק הראשון היה תמיד תשובה לשאלה סמי-הלכתית שהיו מפנים אליו. הוא תמיד ענה קודם על פי השכל הישר והמוסר, ואחר-כך מצא פוסקים שמגבים אותו. הוא כמובן לא היה פוסק, אבל ההסתכלות הזאת עשתה לי טוב הרבה שנים. אחרי הפסקה הראשונה הוא דיבר על פוליטיקה, על איזה אישיות מעניינית, על ספר, תערוכה או משהו אומנותי אחר. זה היה בעצם בלוג מעל דפי העיתון. וזה תמיד היה מיוחד. השפה שלו, המתינות, אבל בעיקר הפרגון שבו אותי.
תמיד היה לו כותרות מתוחכמות, ולדעתי למדתי את זה ממנו. אח"כ הוא התחיל להוסיף לכל כותרת מתוחכמת סוגריים שבתוכם היה את תמצית הפסקה בצורה לא מתוחכמת ולדעתי זה קצת הרס לו את הטור. ידעת מראש על מה הפסקה וזה הוריד מהיופי שלה. אח"כ הוא גם הוסיף פסקה קבועה בסוף שקוראים לה "יקירתי" עם משפט מחץ ליקירתו. לפעמים משהו כמו "מחר, היום אני עייף".
כאות הערכה לשנים של קריאה, כותרת הפוסט היא לכבודו. שכחתי להגיד שהוא שהוא היה תלמיד ישיבה בעברו, והשילוב הזה בין תורה לאמנות גם הטביע בי את חותמו. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

ולסיום (תרתי משמע), הסוף האחרון הוא העצוב לי ביותר. אהובת המסחטה כבר הרבה שנים לא פוגעת. אלאניס הוציאה אלבום חמישי (אם לא סופרים אלבומים בסטארבקס), ורק השם שלו מרתיע אותך: Flavors of Entanglement. איזה שם נורא: "טעמים של הסתבכות" בתרגום חופשי, ואיך שהיא מסובכת באלבום הזה. שוב, זו רק שמיעה ראשונית, אבל לא יכולתי לגמור אותו מרוב שהוא מוזר. היא כבר שלושה אלבומים עושה מוזיקה מסובכת, שלא לומר פלצנית ופשוט לא פוגעת. כשגלית ואני היינו צעירים ויפים (טוב רק גלית יפה), היינו מכורים לאלאניס, ואמרנו שאם היא מגיעה לארץ אנחנו הולכים לראות אותה, לא משנה מה. ובאמת כשהיא הגיעה לארץ גלית הייתה עם שמונה ומשהו חום, והיא נסעה להופעה עם חום. ההופעה הייתה טובה, אפילו סופרגראס חיממו אותה, אבל ממרומי המקום שלי בקיסריה היה נראה כאילו היא הייתה על סמים. היא די זילזלה בהופעה הזאת, ועוד אז נחמץ לי הלב. אח"כ היא עשתה אלבום טוב (השני, עם השם שאין לי מספיק מגות בבלוג בשביל לכתוב אותו), ואלבום שלישי בינוני. האלבום הרביעי היה סתם על גבול הגרוע, ורק חסד נעורים גרם לי לא לזרוק אותו מכל המדרגות. היום, גם חסד נעורים לא יעזור. אני עדיין עומד בחוקים שלי (כן, שוב החוקים), ואני לא אזרוק אותו מכל המדרגות לפני שמיעה עשירית, בטח כשזאת אלאניס, אבל זה יהיה קשה, ולא בטוח rewarding. איך חלפה לה תהילת עולם.
אפשר לסכם את האלבום הזה בארבע מילים והרבה סימני קריאה: "מה זה השטויות האלה!!!!!!!!!!!"
את הפוסט על אבריל התחלתי עם ההגדרת של "זמרת הבית" - אחת שאני אקנה כל אלבום שלה, אפילו בלי לשמוע סינגלון אחד קטן ממנו. את המושג המצאתי על אלאניס ואכן קניתי כל אלבום שלה, אבל אחרי שני אלבומים בינוניים ומטה ועוד אלבום רע, אלאניס היא גם הראשונה שאני מוציא מההגדרה הזאת. אני לא הולך לקנות את האלבום הזה, והיא כבר הרבה פחות אהובת המסחטה. מה לעשות שהיא אפילו יותר פלצנית מ"שונאי העתודאים", אבל זה כבר סיפור אחר.

אוי, הכשרון!!!

לפני שנתחיל, אתם חייבים לראות/להקשיב לזה.
הקשבתם? ראיתם? באמת?? אתם מבינים כמה כשרון מתרכז לאותו אדם? הוא יודע לשיר, הוא יודע לעבד (לזה עוד נגיע, כי את העיבוד הזה עשה כבר קריס קורנל), הוא מקורי, הוא מיוחד! אוף, איזה כיף של עונה הייתה העונה של American Idol שנגמרה בשבוע שעבר.
זאת הפעם הראשונה שאני כותב על American Idol (מעכשיו AI), ויש כאלה שחושבים שזה מפדח לראות את התוכנית הזאת, אבל לא אני. אז לפני שנגיע לדיויד קוק (הבחור מהלינק הקודם), אני חייב להסביר קצת על התוכנית.
טוב, אז בתוכנית הזאת נבחנים בערך מאה אלף אנשים, בכל מיני ערים בארה"ב. המבחן הראשון שהמועמדים עוברים זה אצל אנשי ההפקה. בשלב הזה עוברים הטובים והגרועים מאוד/מיוחדים ("מיוחדים" - לרעה). או אז, אנחנו רואים אותם נבחנים לפני חבר השופטים (עוד נגיע אליהם). הרבה אנשים חושבים - "איך הוא חושב שהוא יודע לשיר" - אז זה החלק הלא יפה של התוכנית: אנשי ההפקה, כמובן, לא אומרים לגרועים "העברנו אותכם כדי לצחוק עליכם", ואז הם מגיעים כשהם חושבים שהם עברו יחד עם הטובים, וכנראה שיש סיכוי או משהו, אבל אז אנחנו צוחקים עליהם. זה החלק השנוא עלי ביותר בתוכנית. אני תמיד בורח למטבח או משהו כזה.
אבל, ההפקה גם דואגת שאנחנו נראה את המוכשרים. ולזה אני כבר מחכה בכיליון עיניים. יש אנשים שמגיעים לבחינות ואתה יכול לראות את הכשרון נשפך. טוב, אז את השלב הזה עוברים בערך מאה, והם נשלחים לשבוע ב"הוליווד". בשבוע הזה יש עוד סינונים, ובסופו יש 24 אנשים שמתחילים את התוכנית. עד כאן השופטים מי נשאר ומי הולך, אבל מכאן ואילך השופטים רק מחווים דעה, וזה רק הקהל בבית שמחליט.
אז הנה הגענו לשופטים. השופטים הם רנדי ג'קסון, פאולה עבדול וסיימון קאואל. רנדי הוא השחור "המפיק הגדול" שעבד עם כולם בתעשייה. הוא מדבר כאילו מבחינת היכולת הווקלית והיכולת המוזיקלית. פאולה מדברת כאילו מהלב - בדר"כ דברים טובים. סיימון קאואל הוא המניאק. הוא אומר דברים קשים, כמו "זה היה נשמע כמו מישהו שעלה להופיע ורוקן את הבאר", ועוד כאלה. מה שמיוחד בשופטים הוא שהם לא בוחרים רק על פי יכולת שירה אלא ע"פ מגוון דברים. למשל, מי שהוא זמר מעולה אבל כל שבוע שר אותו דבר, הם ייכנסו בו. אם מישהו זייף כמו עורב אבל נתן הופעה מיוחדת שהצביעה על אופי הוא יקבל תגובות טובות. בסה"כ, יוצא שהשופטים מנתבים את ההופעות כדי שהתוכנית תישאר מיוחדת. פאולה מעודדת כל הזמן וסיימון צודק כמעט תמיד (אלא אם כן הוא שונא מישהו, כמו סאישה העונה).
אז מה מיוחד כ"כ בתוכנית הזאת? זה הריאליטי מהסוג הטוב ביותר (ויש רק אחד כזה): א) אין מרכיב תחמנות ותככנות ושנאה בין המועמדים (כמו השרדות) כי המועמדים לא משפיעים אחד על השני, זה רק המצביעים בבית, ו- ב) יש הרבה כשרון (למשל בניגוד ללרדת בגדול, שאין כשרון טבעי בכל אחד אלא הסיטואציה היא המיוחדת). וכמה כשרון, שפשוט אי אפשר להאמין. בכל עונה אפשר למצוא איזה אחד או שניים שאתה פשוט מחכה לשמוע מה הם יעשו השבוע, איך הם יופיעו היום, מה סיימון יגיד להם.
אז לאנשים שאוהבים כשרון ושונאים תחמנות (ואני ביניהם), התוכנית הזאת היא גן עדן. ואם תוסיף לזה שהכל סובב סביב מוזיקה, מצאת את התוכנית הכי טובה בטלוויזיה.
אז יש גם צדדים פחות טובים לתוכנית: הרבה מהמועמדים לא באמת מיוחדים, פאולה אומרת אותו דבר כל הזמן, ההפקה אמריקאית ומלוקקת בצורה מוגזמת, והשירים שכל אחד שר הם גרסה מקוצרת של דקה וחצי לשיר. אבל, ופה מגיע האבל הגדול, כשמוצאים את הכשרון הגדול של העונה, זה כמו למצוא יהלום ענק בתוך הבוץ. איך שהעונה מתקדמת היהלום רק מתלטש, ואם הכל הצליח כמו שרצינו, אז בגמר יש לך יהלום 1000 קאראט. כזה הוא דיויד קוק.
לפני שנעבור לדיויד קוק, אני רק רוצה להגיד שבניגוד לכוכב נולד שלנו, ב- AI עשרת הגדולים יוצאים לסיבוב הופעות בין העונות כדי להכיר לאמריקה את האנשים שיפרסמו אלבומים בשנה הקרובה. למה? כי אם כשיש שישה אנשים אחרונים מצביעים מעל 30 מיליון, אז כנראה שיש סיכוי לכל אחד מהם להצליח, ובאמת, הרבה מועמדים שלא זכו בפרס מוציאים אלבומים ואפילו מצליחים מאוד. אחד שראוי לציון הוא כריס דוטרי. הוא נפל כשנשארו רק ארבעה, אבל הוא היה כ"כ מיוחד שהוא הוציא אלבום, וכבר מכר מעל 4 מיליון. המיוחד בו, כמו דיויד קוק, שהוא רוקר ולא קוצ'י מוצ'י כמו הרבה איידולים אחרים. יש לי את האלבום שלו כבר הרבה זמן, אבל רק לאחרונה אני טוחן עליו, והוא ייכנס גם הוא לבלוג הזה מתישהו.
טוב, אז בואו נחזור לדיויד קוק.
העונה התחילה לא משהו בשבילו, כמו להרבה אחרים. בגלל שהוא שונה, הוא פחד לעשות דברים בהתחלה, ולפעמים הוא נשמע גם קצת מוזר. ואז הגיע המפנה - הוא עשה את Hello של ליונל ריצ'י מעובד לרוק, וזה היה הנצנוץ הראשון של היהלום שלו. שבוע אחר כך הוא עשה את Eleanor Rigby של הביטלס, גם כן רוקיסטי ביותר, והוא הפיל את כולם, כולל את סיימון.
אם ראיתם את הלינק הראשון, הוא היה צריך לבחור משהו משנת הלידה שלו, והוא בחר בבילי ג'ין של מייקל ג'קסון. בחירה מוזרה לרוקר, אה? אבל מה שהוא עשה זה לקחת את הגרסה של קריס קורנל לשיר הזה וכמובן שזה סופר רוק. אוי, הכשרון...
אבל הוא לא רק יודע להעתיק, אלא גם ליצור משלו, Check this out. זה היה בשבוע מריה קארי, ובתחילת הערב אתה אומר מה יעשה הבחור הזה? והנה הוא בא, לוקח איזה פופ סונג חמוד ומשעשע (מריה קארי מתנדנדת בקליפ על נדנה מעל אגם, זה לא יכול להיות יותר קיטשי) ועושה אותו לשיר רוק עצוב, כמו שעשה קריס קורנל לבילי ג'ין. אוי הכשרון בריבוע...
הוא מנגן בגיטרה לבנה שכתוב עליה AC, ומכיוון שקוראים לו David Cook, ביחד זה יוצא AC-DC. הבחור רוקר.
לאורך העונה הוא לא פחד לקחת שירי רוק שאף אחד לא מכיר ולשיר אותם (כמו למשל Innocent של Our Lady Peace), והשופטים לא גמלו לו יפה, אבל הקהל הבין כבר מה יש לו בידיים.

לא דיברנו על עוד אנשים שהיו בתחרות העונה, למשל דיויד ארצ'ולטה, שהגיע לגמר יחד עם קוק. הוא ילד בן 17, כשרון ענק (!!!!). כשהוא עשה את Imagine של ג'ון לנון, זה פשוט הפיל אותי מהכסא. היות ואני אוהב את הביטלס (ידוע, ידוע) אני מכיר כל תו בשיר הזה והוא עשה כ"כ הרבה שינויים עדינים ויפים. אם הייתי שוטה הייתי מתנבא שהוא יצליח ובענק. כשהוא עשה את Angels של רובי וויליאמס הבנת שהוא תותח על. אבל... הוא ילד, והוא עשה כל הזמן שירי מסרים כבדים כאלה, והוא לא הראה מגוון, והוא ילד. הכשרון שלו מדהים והוא הביא אותו עד לגמר, אבל הוא לא יכל שם על קוק.

בואו נדבר עוד קצת על ההפקה:
בהופעות הגמר כל אחד שר שלשה שירים כאשר שיר אחד נבחר ע"י מפיקי-על. לקוק בחרו את I still haven't found what I'm looking for, ולארצ'ולטה בחרו את Don't let the sun go down on me. זה מאוד מתאר את שניהם בצורה מדוייקת. קוק מקבל סופר קלאסיקת רוק וארצ'ולטה מקבל סופר קלסיקאת מושי. ואמנם סיימון בחר בארצ'ולטה, אבל כולם יודעים מי יותר טוב, U2 או אלטון.
תוכנית התוצאות של הגמר הייתה שעתיים של מוזיקה שעפה עליך מכל הכיוונים (לטובה). הביאו איידולים ישנים, הביאו את זי זי טופ שקוק הופיע איתם. הביאו את ג'ורג' מייקל, את One Republic ועוד מלא.
הביאו קלאסיקות. והנה לשיעור של היום:
כשהייתי בתיכון היה אלבום מדבקות של אמנים (כולנו זוכרים את זה, נכון?). לאמנים השווים היו "פוסטר מדבקה" - ארבע או שש מדבקות שביחד יצרו את התמונה. בין כל האמנים היה גם פוסטר מדבקות של דונה סמארס. אני וחברים שלי הדבקנו את המדבקות על הקיר ולא באלבום וצחקנו עליה "מי מכיר אותה בכלל" "איך נתנו לה פוסטר שלם". לזה קוראים נקודת מבטו של הבור. מי שלא מבין כלום יכול לצחוק מנקודת מבטו, אבל במציאות האובייקטיבית הוא הטמבל. מאז כבר הבנתי שהייתי בור, אבל אתמול קיבלתי חותמת:

דונה סמארס עלתה לבמה, על כל שנותיה, והראתה לכולם שאולי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה זה כשרון, אבל כך נראה כשרון אמיתי. פשוט תענוג.

איזה הפקת ענק יפה ועשירה במוזיקה הייתה תוכנית הגמר.
אני כבר מחכה בכיליון עיניים לינואר הבא. ועוד לפני, אני מחכה בכיליון עיניים לאלבום של דיויד קוק.
אוי, הכשרון...

נ.ב.
^^^^
אני לא שם פה לינקים לדיויד קוק ביו-טיוב, פשוט תחפשו david cook ותקבלו הכל.

דברים שכתבתי ביום הזכרון (ואני לא רוצה לזרוק)

את זה כתבתי ביום הזכרון, ולא הספקתי לגמור. אני לא רוצה לזרוק את זה, אז אני מפרסם את זה כמו שזה, למרות שאפילו לא התחלתי להסביר למה אני מעביר את יום הזכרון כמו שאני מעביר אותו.
--------------------------------------------------------------------------

אזהרה - קיטש לפניך!!
יש כאלה שיקראו לי wuss, יש כאלה שיקראו לי פחדן עלוב ויש כאלה שיקראו לי סתם נמושה, אבל אני לא רואה טלוויזיה ביום הזכרון. לראות ילדים שכבר אינם והורים שמנסים לאחוז בזכרון ילדיהם גורם לי סיוטים למשך כמה שבועות (ואין פה הגזמה - לא בסיוטים ולא בזמן שלוקח לי להחלים). אמא שלי אמרה לי תמיד "כשיהיה לך ילדים, תבין" והיום כשיש לי כבר שניים אני קצת מבין. בשבוע שעבר לעדי היה אבעבועות רוח ואתמול שגיא סבל מכאבי בטן. בתור הורה אתה סובל כ"כ הרבה עם הילדים שלך - הלב שלך יוצא כל פעם שהם בוכים וכל פעם שהם קצת סובלים, ואתה מתמלא באושר כל פעם שהם שמחים. לשגיא תמיד היה צחוק מדבק ועכשיו לעדי יש צחוק עוד יותר מדבק. עוד משהו שאמא שלי אמרה לי ואתה מבין אותו רק כשאתה חווה אותו - האהבה שלך לילדים שלך רק גדלה עם כל יום שעובר - אחרי שהילדים גדלו ונקשרת אליהם אתה לא מבין איך אפשר לאהוב יותר, אבל זה פשוט קורה. ואז ביום הזכרון אתה רואה הורים שעברו 18 שנה עם הילדים שלהם והם בטח אוהבים אותם פי עשרים ממה שאתה אוהב את הילדים שלך והילדים אינם. אצלי בביכ"ס יש אבא שהבן שלו נהרג בהתקפה על המחסום שהוא היה בו - תמיר עצאמי - ומאותו היום לאבא שלו יש כתפיים שמוטות ועיניים כבויות (וגם פה אין הגזמה - מי שלא ראה את העיניים שלו, לא יודע מה זה עיניים כבויות). אה, גם הפסקתי ללכת לטקס הזכרון בקרית אונו (או כל טקס שהוא) כי הוא כבר לא עושה לי את זה וגם כי אני כבר לא רוצה שיעשו לי את זה ביום הזכרון.
השנה יש לי עוד סיבה להרהורים. בשבוע הבא אני מתחיל עבודה חדשה. העבודה תדרוש הרבה שעות מזמני, ואני לא מפסיק לחשוב על שעות המשפחה שאני אפסיד. זה גורם לך לחשוב על כל רגע שאתה כן עם המשפחה או עם עצמך. אני לא כ"כ במצב רוח טוב ביום הזכרון הזה.
אז איך אני כן מעביר את יום הזכרון? אני עומד בצפירה עם הילדים שלי. ושומע מוזיקה רגועה.

המפלצות והאקדח

"גבירותי ורבותי" של משינה הייתה הקסטה (!) הראשונה שקניתי יחד עם אח שלי. היינו ילדים קטנים שהושפעו מבני הדודים הגדולים שלהם. הבני-דודים שלי שמעו בבית את האלבומים הראשונים של משינה, ואנחנו בתור ילדים קטנים התרגשנו שהנה יוצא להם אלבום חדש ורצנו לקנות אותו. איזו התאהבות זו הייתה. אני חושב שכיום כולם מסכימים שהם הלהקה הישראלית הגדולה ביותר, עם כל הכבוד, ויש כבוד(!!!), לכוורת. גבירותי ורבותי הוא אלבום מופתי מעצם איכות השירים שבו, למרות שהוא בעצם אוסף. משינה רק התעלתה על עצמה באלבום החמישי שלהם "העמותה". השירים שם עשויים טוב, מאורגנים יפה, להיטים אחד אחד, וזה לא קל, כפי שאנחנו כבר יודעים. אני חושב ש-"העמותה" בנתה את משינה ומיצבה אותה ללהקה הישראלית הגדולה עוד אז. שני אלבומים רצופים עם מעל עשרה להיטים זה משהו שלא קורה כל יום, אפילו לא בקנה מידה עולמי, וזה שם אותם על מפת המיינסטרים הישראלי. וכאן מגיע הטוויסט. משינה הושפעה ממה שקורה בעולם הגראנג', והוציאה אלבום מוזר מאוד. כפי שאתם יודעים כבר, אני אוהב מוזיקה מוזרה, וזה רק אומר שמפלצות התהילה של משינה הוא מבחינתי מסטר-פיס. האלבום הזה כ"כ שונה ומיוחד שהוא מכר מעט מאוד (יחסית למשינה) ונחשב לכישלון אבל כל מבקר מוזיקה, ועבדיכם הנאמן ביניהם, מגדיר אותו כאלבום האהוב עליו של משינה וכאחד מאלבומי הרוק הטובים של ישראל.
אז עד עכשיו דיברנו קצת על המפלצות, ולפני שנצלול לתוך האלבום בואו נדבר קצת על האקדח, וכשאני אומר אקדח אני בעצם מדבר על Revolver.
אם משינה היא הלהקה הטובה ביותר בישראל, אז אנחנו חייבים להשוות אותה קצת ללהקה הטובה ביותר בעולם - הביטלס.
אני חושב שיש המון קווי דמיון ביניהם, ולא מוזיקליים: לשתיהן יש שני כותבים משותפים שהם גם הסולנים העיקריים. לשתיהן יש מתופף ששר שיר אחד בכל אלבום: איגי שר שיר בכל אלבום, אז רינגו ראה את זה ורצה גם, ולכן גם רינגו שר שיר בכל אלבום. אצל שתיהן אפשר לחלק את התקופה שלהן לשני חלקים, כשעל קו התפר נמצא אלבום מוזר. הביטלס העדינים והחמודים של ההתחלה נגמרו באלבום אחד מוזר ומיוחד ושמו Revolver, שהוא האלבום שהם עשו כשהם חזרו מהודו קצת משוגעים. אצל משינה זה קרה עם "מפלצות", בדיוק אחרי שהם הקימו את הלייבל שלהם "זברה". אצל שתיהן האלבום הגיע מהרצון לחדש ולשנות את מה שהיה קודם. ואם כל זה לא מספיק לכם, האלבום הבא בתור אצל שתיהן הוא אלבום קונספט. אצל הלהקה הטובה בעולם - זה אלבום הקונספט הראשון עלי אדמות - "סרג'נט פפר", ואצל משינה זה לא :) זה פשוט "שיא הרגש". כנראה שאחרי אלבום מוזר ושונה שבו פרצת את הגבולות של עצמך נמאס לך לעשות דברים רגילים ובא לך לעשות אלבום שהוא יותר מאוסף שירים. ואם כל זה לא מספיק לכם, אז בשיר "אשה" יש סיטאר (מישהו צעק Revolver? אה, אני).
וכמובן שאם כבר דיברנו על זה שאני אוהב אלבומים מוזרים, אז Revolver הוא אולי האלבום השני של הביטלס שאני הכי אוהב (הוא לא ציפה שיגיע Abbey Road), ואצל משינה, ללא כל צל של ספק, מפלצות הוא האהוב עלי ביותר.
אז כמו שהבטחתי, הנה אנחנו צוללים לתוך האלבום, וקודם הנה העטיפה והשירים (ובונוס קטן - העטיפה של Revolver):

01. סוף הזמנים 02. שלומית בונה סוכה 03. את באה לבקר 04. אין מקום אחר 05. בנות הים 06. מי שם 07. איזה איש 08. אהבת אותי 09. אשה 10. לילה בעיר 11. תתעורר 12. זה לא יכול להיות ישן 13. הארי קריש דם 14. מפלצות התהילה 15. הכול התחיל בנאצר

אתם לא חושבים שזו עטיפה מוזרה יחסית לביטלס?

השיר הראשון הוא מעין פתיח מוזר שמישהו שיחק עם הפיץ' ויחד עם שלומית בונה סוכה אנחנו מקבלים את הפתיחה המוזרה של האלבום. כבר בשיר הראשון (הפתיח לא נחשב שיר) משינה נותנת בראש ומראה שהיא באה לעשות אלבום אחר. לקחת שיר ילדים פשוט ותמים ועוד של נעמי שמר ולכסח אותו ככה אומר שזה אלבום אחר.
שיר מספר שלוש (אני מתייחס מעכשיו למספר הטרק, לשם קלות ונוחות) "את באה לבקר" הוא פשוט שיר רוק טוב מאוד. המון גיטרות, תופים עדינים ברקע, מעברים יפים וכאאאאאאסח!
על "אין מקום אחר" לא צריך להכביר במילים. הוא "אחד השירים אם לא השיר". גם הטחינה שלו בתחנות המיינסטרים לא הרסה אותו בשבילי. ולטעמי הגרסה העוד יותר טחונה שלו מההופעה רק עושה לו יותר טוב. אני מת על האלקטרוניקה שמשינה הביאו שם, והשיר הזה לא ייגמר לי. משינה רק הראו שהם יודעים מה הם עשו שם.
רק עוד שתי מילים - המילים של השיר הזה, ובעיקר איך שיובל שר אותם נותנים לך מלנכוליה באריזת רוק, וזה רק הגדולים יודעים לעשות.
וכרגיל, כמו כל אלבום טוב, אחרי פתיחה רועשת יורדים קצת. "בנות הים" הוא שיר פיקסיז לחלוטין, עם הבס של הפיקסיז ברקע (רבות דובר על ה"גניבות" של משינה, למשל כאן, אבל לי זה לא אכפת), ואתה לא יכול לבקש יותר מהשירה ההזויה של בנאי.
הטרק הבא "מי שם" מחובר לשיר שאחריו "איזה איש" שלי נשמע כמו שיר רכיבה במערב הפרוע (מאוד). בשיר הזה יש שורה שאני לא יכול להרגע ממנה "איזה איש הוא איש אחד בפנים". שוב, שיר הזוי אבל גאוני. באמצע השיר יש איזה עליה כזאת והוא נהפך לשיר רכיבה אמיתי. אני מדמיין את קלינט רוכב לו יחד עם המכוער תוך כדי שיובל צועק "איזה איש הוא פחד אלוהים".
הכינורות בשיר הבא "אהבת אותי" מובילים אותך על סמי הזיה יפים ונעימים עד שלפתע התופים מעירים אותך ואתה לא יודע איפה אתה... חבר'ה - השירים האלה הם פשוט לא יצירה של להקת מיינסטרים, אלא של איזה להקה אינדי גאונית! אחרי הכינורות מגיע אורקסטרה שלמה ואני פשוט נפעם. והסיום שם הוא של "הרגת אותי... הרגת אותי..." עם איזה סיום עדין של כינורות. כאלה ניגודים שבא לך לשמוע את השיר הזה עוד פעם, ולנסות להבין מה נפל על בנאי.
ואז מגיע השיר "אשה" ששר אותו רינגו (אה, איגי). הוא מזייף בצרחות בכוונה כל השיר. הוא כאילו מיוסר מהאשה המדהימה הזאת שהוא מצא. זה כאילו הפתרון (מהגהינום) של "הכל עוד אפשרי" מ-"העמותה" שגם אותו הוא שר. שם הוא חיפש אשה/סקס/אהבה בצורה תמימה ועדינה ופה פתאום הוא מוצא איזה "אשה כזאת חזקה שאף פעם אני לא יודע אם היא שלי באמת". לא גאוני????
בשיר הבא יובל מתאר את הלילה המוזר שלו עם איזה מפוחית ודיסטורשיין שבא לך למות. לי השיר הזה מזכיר את "I Want You" של הביטלס - שיר איטי ומונוטוני כבד שצריך סבלנות של פיל לשמוע אותו, אבל הוא שווה את הדם שהשקעת בו.
אחרי תאור הלילה ההזוי של יובל מגיע השיר "תתעורר". עוד שיר רוק טוב מאוד, אבל כבר לא צריך לסבול הרבה בשביל לעכל אותו. הוא סוג של מיינסטרים רוקיסטי כזה. הוא עדיין אפל כמו כל האלבום, אבל כבר אפשר לשחרר אותו לרדיו. אני מת עליו.
בשיר "זה לא יכול להיות ישן" יש אלקטרוניקה מפחידה. הוא כ"כ מיוחד כמו כל האלבום. הוא שיר טוב אבל לא היה שווה התייחסות כאן אלא כדי להזכיר שבשיר הזה משינה (קצת) הסתלבטה על שיר של אתניקס, כשעוד היה קרב ביניהן על מי יותר טובה. הם עשו מה שהם רצו באלבום הזה.
ב- "הארי קריש דם" משינה אומרת לכולם: "אם עוד לא הבנתם, אנחנו עושים אלבום מוזר! ותשימו לב לעוד להקה שולית שגם עשתה אלבום מוזר כשהיא חזרה מהודו". ממש שעטת הבגלמות.
על "הכל התחיל בנאצר" אין הרבה מה לדבר. משינה שוב עושה צחוקים עם השיר האחרון (מישהו צעק "מי יודע מדוע ולמה"? אה, אני), רק שכאן היא עושה את זה בפאנק כאסאח.

לסיכום:
עוד בזמן שלקוטנר הייתה פינה ב-"זהו זה" הוא אמר ש-"מפלצות" הוא האלבום הכי טוב של משינה, ואני לא יכול להסכים איתו יותר. אם תחפשו עוד reviews על "מפלצות" או סתם על האלבומים הישראלים הכי טובים, אל תתפלאו אם מפלצות יהיה שם. גם אני שם אותו כאחד האלבומים הישראלים הטובים ביותר, אפילו אם הוא לא שינה כלום כמו החלונות הגבוהים וגם אם הוא אלבום סינגולרי.
זה אלבום שמראה שמשינה היא להקה גאונית, ולא רק להקת מיינסטרים. משינה מראה לנו שבעצם היא מכתיבה את המיינסטרים כי היא עושה שירים פשוט טובים, ואם היא רוצה היא יוצאת מהמיינסטרים ויוצרת אלבום גאוני.
את הקשר ל- Revolver כבר טחנתי מכל זווית אפשרית והוא בא כאן בעיקר כדי להחמיא למשינה, אך גם כדי להראות את נקודת המפנה בחיי שתי הלהקות. באלבומים האלה שתי הלהקות התפכחו, התבגרו והתחילו ליצור משהו שונה ומיוחד. התחלתי את הפוסט בהתאהבות שלי במשינה שהיא ואני עוד היינו תמימים. זה רק הוגן שאני אסיים את הפוסט בהתאהבות המפוכחת שלי במשינה אחרי שגם היא התפכחה, הקימה לייבל ויצרה אלבום כזה. אם זה מה שלייבל עצמאי מאפשר לך, הלוואי שלכל אמן יהיה לייבל עצמאי.

שם חדש לבלוג!

אאוריקה!! מצאתי שם לבלוג!
האמת היא שאת השם מצאה מבשם, בת דודה שלי. היא נתנה לי את השם The Music Juicer (אפשר לראות את השם הזה בתגובות), ואני עברתתי וקיצרתי.
גם גיא חג'ג' מצא לי שם שקשור לזה שקוראים לי ג'וס, ואז קלטתי שזה באמת הכי טבעי.
מכיוון שידוע שאני מוציא את המיץ לכולם בעיקר בכל הנוגע למוזיקה, ומכיוון שכל מטרת הבלוג היא שיהיה לי מקום לפרוק את מה שיש לי להגיד על מוזיקה, זה אך טבעי שאני אקרא לבלוג שלי בשם שמרמז על ניג'וס כלשהו, ואם אפשר לקשר את זה לג'וס, בכלל טוב.
אז מהיום, קוראים לבלוג "המסחטה" או בשמו המלא "מסחטת המוזיקה".

תודה מבשם ותודה גיא.

אני קונה מוזיקה!

לפני שנתחיל, הנה מה שכתב גיא חג'ג' על קניית מוזיקה - "איך לא נהיה חרא של אנשים".
אני די מסכים איתו עם הסתייגויות קטנות. האחת היא שאין לי שום יסורי מצפון whatsoever על קניית מוסיקה יד שניה. יש כאן המון אלמנטים של חוק ומשפט (האם קניתי את הדיסק הפיסי או את מה שיש על הדיסק, וכו'), אבל אני חושב שבסך הכל האומן יהנה מזה שעוד מישהו שומע את הדיסק שלו, כי כנראה מי שקנה את זה ביד שניה לא היה קונה את זה בחנות רגילה.
השניה היא שאני לא כ"כ נגד הורדות של מוזיקה, בתנאי שאתה יודע מה אתה עושה. מה הכוונה? תוריד, תשמע. אם התחברת לזה מאוד - זה לא פייר אם לא תקנה את זה. אם לא התחברת, בעצם היית מאוד מתבאס אם היית קונה, ולכן אני מחשיב את זה כאילו לא היית צריך לקנות, ובעצם לא באמת נפגע האומן, כי אם היה לך את הידע המוקדם (שאתה לא מתחבר) לא היית קונה. עוד דבר - אם אתה יודע בוודאות שלא תקנה את הדיסק הזה, תוריד. למשל אני קניתי את השני של קלי קלארקסון (זה הכי מפורסם) ואהבתי אותו. אין שום סיכוי שבעולם שאני אקנה את השלישי (היא לא באמת שווה את זה), ולכן לי זה לא מפריע מצפונית להוריד אותו (לא שאני אעשה את זה, כי היא לא באמת שווה את זה). או למשל האחרון של בריטני. חבר'ה - הוא טוב. אפילו יותר מטוב. אבל אני לא אקנה אותו כי הוא לא שווה לי אפילו את החמישים שקלים. אז אין לי בעיה להוריד אותו. אני יודע שזה לא יפה, וגניבה ועוד דברים, אבל לא הייתי קונה אותו בכלל. דוגמה אחרת - ג'ק ג'ונסון - אני מת על In Between Dreams, והורדתי את האחרון. אני עוד לא שמעתי אותו מספיק, אבל אני חושב שאני צריך לקנות אותו, ולכן אני לוקח את עצת גיא, ורושם לי בצד שאני חייב לג'ק כמה שקלים.

טוב, אז עכשיו לנושא האמיתי של הפוסט - איך אני שומע וקונה מוזיקה חדשה:
אז על הדרך שלי להתעדכן במוזיקה חדשה כבר כתבתי. בשניה שאני שומע על משהו חדש, אני או מוריד אותו, או נכנס לחנות המוזיקה הראשונה שאני מוצא וקונה אותו.
אם המוזיקה היא של זמר/זמרת הבית, אני פשוט נכנס לחנות המוזיקה הקרובה וקונה.
אבל הדרך האהובה ביותר עלי לקנות מוזיקה היא פשוט להיכנס לטאואר או לצליל, ללכת למוכר/ת שמסתובב/ת שם ולבקש המלצות. הם בדרך ממליצים לי על דברים שהם שומעים, או על דברים חדשים שדומים לזמרים זמרות שאני זורק להם. שתדעו שיש להם ידע במוזיקה שלא נופל מהרבה אנשים. עוד יותר כיף לעשות את זה, זה בחו"ל. בחנויות מוזיקה גדולות בחו"ל עובדים פריקים של מוזיקה שאוכלים את כל הבלוגיה שלנו בלי מלח. זה פשוט תענוג.
מכיוון שאני מובטל חסר עבודה, טיילתי לי שבוע שעבר בקניון איילון ונכנסתי לטאואר כרגיל, ושם מישהי חמודה בשם קארין (אני חושב) הכירה לי את אמה פולוק ואת The Good The Bad And The Queen, וככה קניתי אותם.
אין כמו מוזיקה חדשה שאתה לא מכיר! זה משכר!

Give me the CD, Baby... (וככה נוצרה לה תת הכותרת הראשונה בבלוג הזה)

אז על מה אני מדבר?
היו כמה אנשים ששיגעתי להם את השכל על קניית MP3 באינטרנט כתחליף סופי לקניית דיסקים. כל מי ששיגעתי אותו כמובן סבל, אבל הוא כבר יכול לדקלם את שלושת החוקים שלי (כן, עוד פעם חוקים...) לקניית MP3 כתחליף לדיסקים, והנה החוקים:
1. הם חייבים להיות בלי DRM (הגנות מפני שמיעה בכמה מחשבים, או שמיעה במכשירים אחרים) - אני קניתי, אני אעשה עם זה מה שאני רוצה.
2. הם צריכים להיות באיכות מעולה (כמו שדיסק הוא באיכות הכי גבוהה, ככה אני רוצה את הקבצים שלי).
3. צריכה להיות לי אפשרות להוריד את הקצבים מתי שאני רוצה, כמה פעמים שאני רוצה. אם קניתי קבצים, אני רוצה שהאתר יידע מזה, ויתן לי אפשרות להוריד אותם עוד פעם. מעין גיבוי אינטרנטי למוזיקה שקניתי.

ואז, מצאתי את האתר שנותן את זה!!! קוראים לאתר cdbaby, והוא מכיל המון המון מוזיקת אינדי. הוא מאוד מתחנף - אתה מקבל מיילים כמו CDBaby loves Issahar, וזה מאוד מצחיק, אבל אם הוא עונה על החוקים שלי, אני קונה שם מוזיקה, וכבר קניתי שם את האחרון של Frisbee, ששמעתי עליו דרך Music-Box.com.

טוב, אני צריך להוציא את הילדים מהגן.
שלום וביי.

בלוגיה זה לא מילה גסה

אזהרה קלה לגיא חג'ג' - אני מדבר עליך קצת, אז תחשוב שאני לא תופס אותך כמו שאתה תופס אותך :)

לאחרונה התוודעתי לבלוג מוזיקה טוב מאוד. הבלוג הוא של גיא חג'ג' (כותב ב- "Ynet תרבות" על מוזיקה), וקוראים לו "עונג שבת". זהו הבלוג האישי שלו, והוא מרחיב שם הרבה יותר מאשר הכתבות ב- Ynet.
למה אני מזכיר אותו? כי הוא פתח לי פתח לעולם של מלאנתה בלוגים על מוזיקה, והתחלתי לראות מה הכוונה במילה "בלוגיה". הרבה אנשים שכותבים בלוגים, שמים לינקים אחד לשני, מצטטים אחד את השני ובעיקרון, בונים איזו ביצה קטנה של בלוגים. למילה ביצה יש קונוטציות לא חיוביות, אבל תהיו סבלנים איתי.
אז איך זה משפיע עלי?
אני דיברתי ע�