Regina Spektor - Soviet Kitsch

רג'ינה ספקטור היא קצת כמו ביורק. שתיהן מוכשרות בצורה יוצאת דופן, שתיהן עושות מוזיקה קשה מאוד לעיכול (בהמשך) ושתיהן לא דומות לאף אחד אחר. ביורק אוהבת את האלקטרוניקה - רג'ינה אוהבת את הפסנתר; לביורק יש מבטא בלתי מובן - רג'ינה עושה ציפצופים, שריקות וקולות מוזרים; אצל שתיהן למילים ולמנגינה יש חלק שווה בשיר; ביורק דרמטית - רג'ינה שרה שירים מצחיקים; והרשימה עוד נמשכת.
היום נדבר על רג'ינה ועל האלבום שפרסם אותה, Soviet Kitsch.
אז רג'ינה נולדה ברוסיה אתמול לפני 28 שנים להורים יהודיים מוסיקאים (אמה פרופסורית למוזיקה ואביה כנר חובב). היא עברה לניו יורק בצעירותה ולמדה פסנתר אצל מורה רוסיה באופן פרטי. היא גרה ויוצרת בניו יורק ומצהירה שהיא מאוד אוהבת את העיר. בראיון לקוואמי בגל"צ ביום ההופעה השני שלה בישראל (11.3.07) היא אמרה שהמוזיקה הקלאסית היא ההשפעה הראשונה שלה, וכמו כן הביטלס, אמנים רוסיים ועוד רבים השפיעו עליה. היא מאוד עדינה ונשמעת לא תמיד בטוחה בעצמה. בוויקיפדיה מתארים את טווח המוסיקה ואת הסגנונות שלה, והופתעתי לראות שהם כותבים שם הרבה ממה שאני כתבתי פה. מה שלא ידעתי שיש שם לסגנון שלה, וקוראים לו anti-folk. ההגדרה ל- anti-folk בוויקיפדיה מתאימה בצורה מושלמת לרג'ינה. אנטי פולק הוא סגנון קשה להגדרה אך אפשר להגיד שהוא נשמע raw, ניסיוני וקשה לעיכול, והוא צוחק על סגנון המוזיקה ה- mainstream והרציני, וגם צוחק על עצמו. רג'ינה מיישמת את הסגנון הזה עד תומו. היא עושה שירים שלפעמים בלתי אפשרי להקשיב להם, אבל למעט שניים שלושה שירים (על טווח של שני אלבומים) השירים שלה תופסים אותך חזק ואתה יכול למצוא את עצמך שומע אותם שוב ושוב. היא אמרה שאת המילים היא לוקחת מהדמיון שלה, השירים שלה פשוט יוצאים ממנה (והיא לא זאת שכותבת אותם) - וזה די נשמע ככה.
האלבום:
Soviet Kitsch הוא האלבום השלישי שלה, אך הראשון שהיא הוציאה בלייבל גדול - והוא האלבום שפרסם אותה. אלה השירים באלבום והעטיפה:

01. Ode To Divorce 02. Poor Little Rich Boy 03. Carbon Monoxide 04. The Flowers 05. Us 06. Sailor Song 07. Your Honor 08. Ghost of Corporate Future 09. Chemo Limo 10.Somedays

אז כבר על השיר הראשון רג'ינה מבלבלת אותך. אין שום תהילה ושום פאר בגירושים. אתה לא כ"כ מבין מאיזה נקודת מבט היא מדברת - מי פונה למי וכו'. השיר מינימליסטי - רג'ינה ופסנתר עם עליות ומורדות בקול שנותנות הרגשה של סערת רגשות.
השם של השיר השני גם הוא ציני קצת, והשורה החזקה של השיר היא "you don't like your mother... and you wish that you would". בשיר הזה, רג'ינה מנגנת בפסנתר ביד אחת וביד השניה מכה על כסא עם מקל תופים - אתה מבין כמה היא מוכשרת ומוזרה בבת אחת.
קרבון מנוקסייד הוא רעל, ורג'ינה מדברת על החיים "שלנו", כנראה עם דגש על כמה הם ריקים. בשיר הזה היא כבר מתחילה לחזור על מילים בצורה מאוד מוזרה.
בכלל בהרבה שירים רג'ינה נותנת לך להרגיש את סערת הרגשות שלה בעזרת עוצמות הקול והפסנתר ובעזרת שינויים קיצוניים במקצבים של השיר.
Flowers ו- Us קצת יותר מלודיים, ואכן Us הוא אחד הידועים בדיסק (גם כי הוא יותר קל לשמיעה).
לפני Your Honor יש שיחה בלחישות בין רג'ינה לבין ילדה ששואלת מתי השיר יתחיל כבר, וגם הוא לא קל לעיכול והיא עושה בו קולות מוזרים. אחת השורות שם היא "and I'm a pizzaterian". בסיפור הבא, שנקרא "רוח רפאים של תאגיד העתיד" היא מספר על איש שעושה דברים מוזרים וכולם צוחקים עליו, אבל לא אכפת לו בגלל שביקרה אותו רוח הרפאים
מהעתיד ואמרה לו מה כדאי לעשות.
השיר שסוגר את האלבום הוא שיר מלודי ועדין (יחסית אליה).

קשה להסתכל על אלבומים של רג'ינה ולזהות סגנון אחד שולט, בגלל שכל שיר אצלה הוא אחר. אבל ניתן לראות קו מנחה: רג'ינה מספרת סיפורים מהחיים בצורה גראפית מאוד. היא לוקחת נושאים כמו גירושים וזוגיות, ובמקום להעלות אותם היא מורידה אותם לארץ (והייתי אומר אפילו שהיא דורכת עליהם), היא מתארת דברים גדולים ע"י סיפורים קטנים.
רג'ינה קשה מאוד לעיכול. אין מלודיות פשוטות, אין כלי נגינה רבים ואין עיבודים מלאים. הכלים היחידים הם הפסנתר, הקול שלה והכישרון העצום (!). ישנם מחסומים רבים בהקשבה לאלבום שלה, אבל למי שצולח את הקשיים האלה מצפה אושר צרוף והתמכרות קשה - כאילו גילית מעיין של מים מתוקים שכל הזמן מתחדש ואף פעם לא משעמם ואתה לא יכול לעזוב אותו.
אחד המדדים שלי לאלבומים הוא אחרי כמה זמן הוא משעמם אותך. ע"פ המדד הזה Soviet Kitsch נמצא כמעט לבדו בקצה הסקלה.
אם נחזור לביורק, אז ההשוואה נכונה בעיקר בגלל שאת שתיהן קשה להשוות לאף אחד אחר. רג'ינה היא פנינה לאוהבי המוזיקה, וכל זה עוד לפני שדיברנו על האלבום האחרון שלה Begin to Hope (וכנראה שגם עליו נדבר מתישהו).