סדרת פוסטים חדשה: "מוסיקת לילה זעירה"

אנחנו לא נדבר על מוצרט בסדרה הזאת, זה די ברור. אני לא יודע מספיק על מוצרט או מבין בכלל במוסיקה קלאסית בשביל לכתוב (זה לא אומר שאני לא אוהב מוסיקה קלאסית, כן?). אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז:
א. אני פשוט מת על "מוסיקת לילה זעירה" - היופי שלה עם הפשטות שלה פשוט עושים לך את זה.
ב. אני חושב שמוזיקת לילה זעירה היא היצירה שגרמה לי לאהוב מוזיקה יותר מכל יצירה או שיר אחר. היא פנומנלית.

אז למה התכוונתי? התכוונתי יותר ל- "מוסיקה" ול- "זעירה". זה מוזיקה שהיא לא מנערת אותך ולא גורמת לשיער שלך לסמור. היא גם לא חידשה הרבה בעולם. אבל... היא מוסיקה שפשוט ממש כיף לשמוע. ולמה סדרה? כי יש המון כאלה. קלי קלרקסון, אבריל לוין, דיידו, מישל בראנץ' ועוד רבים.

אגב, יש כאלה שעושים מוזיקה קצת יותר מיוחדת אך עדיין לא מדהימה, וגם להם מגיע מקום וגם עליהם נדבר. דוגמאות? שרה מקלכלן - היא קלילה יחסית, אבל יש לה את הסגנון שלה והיא לא נכנסת ל- "זעירה". יש את ג'ק ג'ונסון. הוא גם לא סופר מדהים, אבל הוא עם סגנון משלו. יש את אמי וויינהאוס, שהיא ממש לא מיוחדת אבל זכתה בכמויות של גראמי'ז ככה שהיא שווה התייחסות, וכו' וכו' וכו'.

בסדר, נתחיל. אני חושב שהראשונה תהיה אבריל לווין. אולי בסוף הפוסט עליה אני אדבר למה היא קצת שונה.