סדרת פוסטים חדשה: "מוסיקת לילה זעירה"

אנחנו לא נדבר על מוצרט בסדרה הזאת, זה די ברור. אני לא יודע מספיק על מוצרט או מבין בכלל במוסיקה קלאסית בשביל לכתוב (זה לא אומר שאני לא אוהב מוסיקה קלאסית, כן?). אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז:
א. אני פשוט מת על "מוסיקת לילה זעירה" - היופי שלה עם הפשטות שלה פשוט עושים לך את זה.
ב. אני חושב שמוזיקת לילה זעירה היא היצירה שגרמה לי לאהוב מוזיקה יותר מכל יצירה או שיר אחר. היא פנומנלית.

אז למה התכוונתי? התכוונתי יותר ל- "מוסיקה" ול- "זעירה". זה מוזיקה שהיא לא מנערת אותך ולא גורמת לשיער שלך לסמור. היא גם לא חידשה הרבה בעולם. אבל... היא מוסיקה שפשוט ממש כיף לשמוע. ולמה סדרה? כי יש המון כאלה. קלי קלרקסון, אבריל לוין, דיידו, מישל בראנץ' ועוד רבים.

אגב, יש כאלה שעושים מוזיקה קצת יותר מיוחדת אך עדיין לא מדהימה, וגם להם מגיע מקום וגם עליהם נדבר. דוגמאות? שרה מקלכלן - היא קלילה יחסית, אבל יש לה את הסגנון שלה והיא לא נכנסת ל- "זעירה". יש את ג'ק ג'ונסון. הוא גם לא סופר מדהים, אבל הוא עם סגנון משלו. יש את אמי וויינהאוס, שהיא ממש לא מיוחדת אבל זכתה בכמויות של גראמי'ז ככה שהיא שווה התייחסות, וכו' וכו' וכו'.

בסדר, נתחיל. אני חושב שהראשונה תהיה אבריל לווין. אולי בסוף הפוסט עליה אני אדבר למה היא קצת שונה.

בחירתם של ההורים של סופי...

אז ההורים של סופי בחרו בקנדה. אני לא יודע אם להיות עצוב או שמח, אבל זאת עובדה. עצוב בגלל שהיא לא נשארה פה ושמח בגלל שכנראה המעבר שלה לשם עזר לה לפרוח וליצור כאלה אלבומים. טוב, אז על מי אני מדבר למען השם? אני מדבר על סופי מילמן (Sophie Milman) ועל האלבום האחרון שלה Make Someone Happy.
אז מי זאת סופי מילמן?
דבר ראשון, אפילו אחרי מחקר מעמיק באינטרנט לא יודעים עליה כמעט כלום, אפילו לא תאריך לידה. רק יודעים שהיא מדהימה, עשתה הרבה דברים ועוד ידה ידה ידה (כל זה מהאתר של חברת ההקלטות שלה, תחת Biography. להגיד להם שלזה לא קוראים ביוגרפיה זה כמו כוסות רוח למת. כנראה שהם שותפים לקנוניה לא לחשוף פרטים עליה). טוב, אז הנה מה שהצלחתי למצוא:
סופי היא יהודיה שעלתה מרוסיה לישראל בגיל 7, שמעה הרבה ג'אז ועזבה לקנדה בגיל 16. כיום היא כבר (אלק) בת 24 והאלבום המדובר שלה יצא בשנה שעברה. בישראל היא שמעה מוזיקה שאבא שלה הביא איתו מרוסיה ומוזיקה שהייתה קיימת פה (חישוב קצר מראה שגילאי 7 עד 16 שלה הם בערך 1991 עד 2000 - הייתה אז מוזיקה טובה פה. אפילו גלגל"צ היו טובים בחלק מהזמן). טוב, אז ההורים שלה בחרו לעבור לטורונטו כדי לברוח (שוב) מצרות. אמרתי כבר, אין פה אצבע מאשימה כי א. לא ענייני ו- ב. העיקר שבסוף יצא ממנה זמרת ג'אז נהדרת.
בטורונטו היא עלתה לשיר איפהשהוא, וכבר אחרי שלושה שירים היא קיבלה חוזה הקלטות. ב- 2004 היא הוציאה את האלבום הראשון שלה שמכר איזה מאה אלף עותקים. זה כנראה הצלחה גדולה מאוד לדיסק ג'אז של זמרת צעירה כי כולם דיברו על זה. היא יצאה לסיבובי הופעות, ובשנה שעברה היא הוציאה אלבום Live עם iTunes שכנראה גם הוא הצליח, לא כ"כ מדברים על זה. באותה שנה היא הוציאה את האלבום המדובר שלנו Make Someone Happy.
זה כל מה שאפשר לדעת עליה. אה, וזה שיש לה חבר כבר שלוש שנים. אה, ושהיא לומדת כלכלה באוניברסיטה בטורונטו. לא דברים מעניינים באמת. אה, ועוד דבר אחד שהוא כן מעניין - השוו אותה לדיאנה קרול, משהו כמו "סופי תופסת את המקום של דיאנה בעידן ה- 'פוסט דיאנה'". אני לא חושב שקיים עידן הזה, כי דיאנה קרול חיה בועטת ושורטת (סתם), למרות שההשוואה מתבקשת, ואנחנו נדבר גם על זה.
אז בואו נדבר על האלבום, וקודם כרגיל, רשימת שירים ועטיפה:

01. People Will Say We're In Love 02. Something In the Air Between Us 03. Rocket Love 04. So Long, You Fool 05. Matchmaker, Matchmaker 06. Like Someone In Love 07. Make Someone Happy 08. (It's Not Easy) Bein' Green 09. Reste (Stay) 10. Fever 11. Undun 12. It Might As Well Be Spring 13. Eli, Eli (A Walk To Caesarea) 14. Stay (Bonus Track) 15. Save Your Love For Me (Bonus Track)

את האלבום הכיר לי חבר לעבודה בשם עמית בן דב. הוא אוהב ג'אז והוא אמר לי שהנה יש זמרת יהודיה שמצליחה בארה"ב הברית שאני חייב לשמוע, אז תודה עמית.
בואו נודה על האמת, האלבום הזה לא מפיל אותך. הוא לא מהפכני, הוא לא חדשני (אמרנו כבר דיאנה קרול?) אבל מה שהוא כן - הוא אלבום ג'אז נהדר, בעיקר למי שאוהב שירי ג'אז עם מילים. יש לה קול פנומנלי, עמוק וצלול ולא מרגישים שהיא צעירה. מנסים למצב אותה גם ככותבת שירים, אבל שם לא התרגשתי.
הרבה זמרי ג'אז (דיאנה קרול כבר אמרנו?) לוקחים שירי ג'אז ישנים, נותנים להם עיבודים חדשים ו- "הופכים אותם לשלהם" (כמו שאומר רנדי באמריקן איידול). אז גם סופי עולה על הגל הזה, אבל היא עושה גם כמה חידושים לשירים שהם לא ג'אז, וזה כבר קצת יותר מיוחד. טוב, הגיע הזמן לצלול לתוך האלבום.
השיר הראשון לקוח מתוך המחזמר המאוד חדש "אוקלהומה" (45). וכנראה שגם אותו היא עיבדה לג'אז. לטעמי זה השיר הכי יפה באלבום, ואפשר לראות בו כמה היא מוכשרת ווקאלית.
בשיר השני היא קצת מאיטה את הקצב.
אוף, אי אפשר לדבר על שירי ג'אז מכיוון שהרבה מהם נשמעים אותו דבר. זה לא שהם נשמעים אותו דבר, אין פשוט מה לדבר עליהם. קצת פסנתר קצת באס וזמר. אבל סופי מיוחדת בגלל הקול שלה ובגלל כמה עיבודים, ולכן אני ממליץ על האלבום הזה. בכל מקרה, אנחנו נדבר רק על המיוחדים.
טוב אז דיברנו על הראשון. הוא פשוט יפהפה!
שיר מספר 5, Matchmaker, Matchmaker, הוא עיבוד לשיר מתוך טוביה החולב והוא מאוד יפה (חוץ מהמפוחית, לטעמי).
ואז מגיעים לשיר 6, Like Someone In Lover, זהו שיר של ביורק (שכתבתי עליו פה), שסופי עשתה לו עיבוד ג'אזי - זה פשוט מגיע לשיר הזה. השיר מדהים, העיבוד יפה מאוד וביחד יש כאן יצירה נהדרת.
שיר שמונה, Bein' Green, הוא עיבוד שלה לשיר של קרמיט הצפרדע. אני לא כ"כ אוהב את השיר הזה בגלל שהוא איטי מדי, אבל השיר הזה הוא סוג של גולת כותרת עבורה. היא עברה ממקום למקום, לא השתלבה תמיד בצורה חלקה והיא פותחת פה פתח לנשמה שלה.
שיר תשע ושיר 14 הם אותו שיר. אחד בצרפתית ואחד באנגלית. ופה אנחנו מגיעים לעוד כשרון שלה. היא דוברת לפחות ארבע שפות: אנגלית, רוסית, צרפתית ועברית. זה סוג של מדהים.
שיר מספר עשר הוא השיר הידוע Fever. אני חולה על השיר הזה. סופי שרה אותו יפה אבל מפספסת משהו. סופי טהורה כזאת, וזה שיר מאוד "מלוכלך". צריך לשיר אותו עם אטרף, עם צעקות, כאילו יש לך חום, שאגב יש לי כרגע, בגלל זה אני ער בשעה כזאת. סופי עושה אותו יפה, אבל היא מפספסת את הכאסאח שלו.
השיר האחרון שאני רוצה לדבר עליו הוא שיר מספר 13, "אלי אלי". היא מראה שהיא מחוברת לעבר שלה, ושמה לנו את השיר של חנה סנש. אנחנו כולנו מזהים אותו עם יום השואה (ובצדק), ולפעמים אין כח לשמוע אותו, אבל היא עושה אותו פשוט מדהים! צלול, מדהים, עם כינור עצוב כזה, ובעברית (כמובן).

אז לסיכום:
לאלבום ג'אז קשה להתחרות עם אלבומים מהפכניים פשוט בגלל שזה הסגנון. אבל לפעמים אתה לא רוצה מהפכות ולא רוצה שינערו אותך, רק לשבת ולשמוע מוזיקה טובה, ואו, כמה שסופי טובה. הזכרנו את דיאנה קרול (וכמובן שבעתיד אני אכתוב גם עליה כי ההופעה שלה בפאריס חייבת התייחסות), ואכן סופי נתלית באילן גבוהה ועושה מוזיקה דומה מאוד לדיאנה, וזה רק לטובה.
הקול של סופי שם אותה בין הגדולות ביותר, והאלבום שלה שווה שמיעה, אפילו בשביל שתוכל להגיד עוד עשר שנים: "אני הכרתי אותה עוד מהאלבום השני", "מה, אלבום ה- Live לא נחשב", "כן מהשני אני אומר לך" "אוף אתה לא מבין כלום" "לך, לך תשמע מטאליקה, אתה לא מבין מוזיקה טובה מהי" "כן, מטאליקה הייתה עוד בזמני" "כן, אני יודע שהיום הם בבית אבות, אני אשם שהם לא הפסיקו בזמן?"

טוב, אז לילה טוב, וקחו לכם איזה אלבום ג'אז טוב (מאוד מאוד מאוד) להרגע. קחו את סופי.

The Best Debut Ever

בפוסט קודם השוותי את רג'ינה ספקטור לביורק, ולכן זה רק הגיוני שאני אכתוב על ביורק עצמה ועל האלבום הראשון (והמדהים) שלה שנקרא, איך לא, "הופעת בכורה" (Debut).
אז קודם כל מי זאת ביורק ולמה אין לה שם משפחה?
טוב, אז ביורק היא איסלנדית והיא פשוט עושה הכל. בצעירותה היא הוציאה תקליט שקוראים לו "ביורק". לאחר מכן היא התחברה/הקימה המון להקות עם שמות איסלנדים מוזרים שעשו פאנק, רוק, בלוז, ג'אז, אלקטרוני, טריפ-הופ ומה לא. היא התחברה להמון מפיקים וחקרה סגנונות שונים. לאחר כל מיני להקות היא הקימה עוד אחת ששמה שונה ל- The Sugarcubes, כשהיא הסולנית. הם הוציאו להיט בבריטניה שדי הצליח בהפתעה, וישר הוחתמו בלייבל One Little Indian שהוקם על ידי חבר שלהם שהיה בסיסט של להקה אחרת שהם הופיעו איתה כשהם היו להקה אחרת (טוב, בא נסביר את זה שוב - ביורק וכמה חברים שלה היו in and out of כמה להקות. אחת מהלהקות האלה (KUKL) הופיעה עם להקה אחרת שהבסיסט שלה הקים לייבל. כשכבר הם היו שוגרקיובס והצליחו, הם חתמו אצל החבר שלהם. מה כ"כ מסובך?).
אז היא וה- Sugarcubes הוציאו אלבום אחד שהצליח בבריטניה וקצת בארה"ב. מלא לייבלים יותר גדולים רצו להחתים אותם אבל הם דחו אותם ונשארו עם One Little Indian. ביורק עד היום עדיין חתומה בלייבל הזה. עוד בהיותה הסולנית שלהם, ביורק השתתפה בהרבה מאוד פרוייקטים צדדיים הכוללים ג'אז ועוד כל מיני סוגי מוסיקה. החברים שלה מהפרוייקטים האלה אח"כ השתתפו בהפקה, השראה וסתם עזרה באלבומים הבאים שלה.
עד כאן כמה דברים:
1. זה מראה כמה ביורק אוהבת להתנסות במוסיקה ובסגנונות, וכמה העבר שלה עשיר בסוגים שונים של מוזיקה.
2. זה מראה כמה ביורק מעשירה ומועשרת מאנשים שונים בתעשיה וכמה שווה לשמוע מה יש לאשה הזאת לתת לעולם המוזיקה.
3. סתם בלי קשר, הלייבל שלה One Little Indian, מחתים אמנים מיוחדים שכדאי להקשיב להם. אני הולך לנסות כמה כבר היום.

אז נחזור לביורק. אחרי השוגרקיובס היא החליטה לצאת בקריירת סולו. היא כמובן התחברה למפיקים מהעבר שלה ויצרה אלבום מאוד מיוחד. הוא לא האלבום הראשון שלה, וגם לא האלבום הראשון שלה לבד, אבל היא החליטה לקרוא לו "הופעת בכורה" כדי להראות שהיא יוצאת לדרך חדשה. אני עדיין מחשיב אותו לאלבום בכורה, מכיוון שהוא הראשון, לבד, בחיים הבוגרים (אלבום הסולו היחידי שלה לפני זה היה בגיל שתים-עשרה, ככה זה לא נחשב). יצא לי פעם לחשוב על אלבומי בכורה של אמנים, ואם שמים לב, כמעט לכולם יש אלבום ראשון לא מוכר בכלל, ורק השני, כשהאמן/להקה בוגרים יותר, הופך אותם לידועים בעולם. ביורק פשוט קלעה בול עם האלבום הראשון. אני חושב שרק Jagged Little Pill של אלאניס הצליח להתקרב ל- Debut (כמובן שהאלבום של אלאניס הצליח הרבה יותר בעולם, אבל לדעתי הוא לא היה כזה מהפכני כמו של ביורק). ואם במהפכני עסקינן, אז הגיע הזמן לדבר על מה מייחד את ביורק שמגיע לה שאני אשאר בשבילה עד שעה כזאת בלילה.
אה, זה מאוד פשוט - אין אף אחד שדומה לה! יש לה קול מדהים, יש לה מבטא מוזר ולא מובן, באותו אלבום היא עושה איזה ארבעה סגנונות שונים בתכלית, היא עושה שירים שלא משעממים גם אחרי הפעם החמישים, והמוזיקה שלה מהפנטת.
טוב, אז הנה רשימת השירים והעטיפה של האלבום שעל הפרק:

1. Human Behaviour 2. Crying 3. Venus As A Boy 4. There's More To Life Than This - (live) 5. Like Someone In Love 6. Big Time Sensuality 7. One Day 8. Aeroplane 9. Come To Me 10 Violently Happy 11. The Anchor Song 12. Play Dead (Bonus Track)

האמת היא שממש קשה לי לנתח כל שיר מכיוון שאני כבר מכיר את האלבום כמו את כף ידי הצולעת והכל נשמע לי טבעי, ולכן אני שומע כל שיר פעמיים ומנסה לחשוב איך מי שלא מכיר אותו יקלוט אותו.
השיר הראשון, Human Behavior, הוא גם הסינגל הראשון שיצא מהאלבום. יש בו תופים חזקים מונוטוניים (קצת כמו תופי טם-טם חזקים) וביורק שרה בו בקול עדין על כמה שאי אפשר להבין את המין האנושי. אני לא יודע לסווג את השיר לסגנון.
השיר השני, Crying, קל יותר לסיווג אבל לא לעיכול. הוא סוג של שיר דאנס עם מקצב מהיר, אבל ביורק גורמת לו להשמע עדין ולפעמים אפילו איטי. היא מדברת על כמה היא מסתובבת בכל מקום ויש שם מלא אנשים, אבל היא עדיין לבד. השיר בבתים שלו כאילו מונוטוני, אבל אין דבר כזה אצל ביורק - השיר מחליף מקצבים איזה ארבע פעמים.
גם ב- Venus As a Boy יש מאחורה מקצב מוזר שנשמע קצת דאנסי, אבל השיר מלא צלילים חלומיים כאלה - משהו כמו קסילופון - שעושים את השיר חלומי, איטי ומוזר. לקראת סוף השיר היא שרה עם אקו, כאילו מאחורה, וכשמקדימה יש סוג של כינור ערבי. כבר אמרתי שאין באלבום שלה דברים רגילים, נכון?
השיר הבא, "החיים הם יותר מזה" (מתן, זה לך), הוא שיר שהוקלט בהופעה חיה והוא נשמע ככה - הסאונד מרוחק, יש בנות שמלוות אותה ויש קולות רקע של פאב. באמצע השיר היא נשמעת כאילו היא הלכה לרגע לשירותים - יש טריקת דלת ושומעים רק אותה. מוזרה מוזרה מוזרה.
Like Someone In Love הוא השיר שלה שאני הכי אוהב. היא שרה לבד עם גיטרה שפורטת לאט כל אקורד. הוא בנוי בצורה כ"כ מיוחדת והוא כולו אירוניה אחת גדולה. היא אומרת שלאחרונה היא עושה דברים כ"כ מוזרים כמו שעושה מישהו מאוהב: I seem to walk as though I have wings, והשורה האהובה עלי ביותר (וזו שאני מזדהה איתה קצת): Sometimes the things I do astound me. זה כאילו ברור לכולם שהיא מאוהבת חוץ מלה. אם מקשיבים טוב, אפשר לשמוע אנשים מדברים ברקע, מישהו מתניע מכונית ונוסע, אוניה וגלים, אוטובוס עוצר ועוד. היא כאילו הולכת לה ברחוב ושרה על זה שלאחרונה היא קצת רחפנית. היא פשוט מדהימה.
ואז כשהרחפנות שהיא יצרה אצלך רק מתחילה היא מנערת אותך עם שיר דאנס פשוט אבל חזק - "It takes courage to enjoy it - Big Time Sensuality", יש לה שורות שאתה פשוט רוצה לצטט.
אין לי הרבה מה להגיד על One Day, למרות שהוא פשוט יפה.
Aeroplane הוא השיר שלה שאני הכי אוהב (אל תהיו קטנוניים). הוא כ"כ יפה שאני לא יכול לתאר אותו. יש שם כלי הקשה סקסופון חצוצרה וביורק. או, ויש שם מילים! אולי הם נדושות פה בפוסט, אבל היא גורמת לך להזדהות איתם - להרגיש אותם, אז בכל זאת אני אביא שתי שורות מהשיר, ואת השאר אפשר לקרוא כאן:

How come, out of all the people in the world only one can make me complete
I can not leave in peacefully without you

ב- Violently Happy היא חוזרת לדאנס שהיא עשתה בכל האלבום - מאחורה יש מקצב מהיר שגורם לך לרקוד כמו הוזה מול ירח מלא, אבל היא שרה לאט וגורמת לכל השיר להיות יותר יפה. לפעמים היא כאילו נכנעת למוזיקה וגם השירה נשמעת כמו שיר דאנס.

The Anchor Song הוא אחד השירים העדינים והיפים שנוצרו. זה שוב רק ביורק וכלי נשיפה בשיר איטי במיוחד. אבל, כרגיל אצל ביורק, אין דברים רגילים, וכלי הנשיפה משגעים אותך עם אקורדים מוזרים. הם כאילו בתחרות על המקום שלהם בשיר. השיר הזה פשוט ממכר...

טוב, אז לסיכום:
ביורק כ"כ מוכשרת שזה פשוט פשע לא לשמוע אותה. היא לא נתונה לסגנון אחד והיא לא משעממת לרגע. היא עוברת מדאנס למוזיקה חלומית. היא שרה, צורחת, מלטפת וצועקת והמון פעמים קשה להבין אותה, אבל היא כ"כ מעניינת שהיא עוברת את מבחן השעמום בהליכה.
כבר אמרתי שלדעתי זהו אלבום הבכורה הכי טוב שיצא, אבל ביורק ממש לא עצרה שם. האלבום הבא שלה, Post, והאלבום השלישי שנקרא Homogenic פשוט מספקים את הסחורה ולא משעממים לרגע. אם צריך לבחור אלבום אחד לשמוע שלה הייתי אומר את הראשון, ואם שניים אז את השלישי, אבל שזה לא יישמע שביורק רק בירידה מהראשון - היא פשוט ממשיכה את הדרך שבה היא התחילה והיא לא מפסיקה לשנות ולהשתנות. Homogenic הוא יותר דאנסי אבל הוא לא פחות מיוחד.
אז קחו להם איזה ארבעים דקות פנויות, תתאזרו בסבלנות שמיעתית ותנו לביורק לקחת אותכם למקומות שלא חשבתם שמוזיקה יכולה להגיע.