יקירתי, להתראות... (סופים והתחלות)

בשבוע שעבר קרו כמה דברים שמסמנים סוף והתחלה, ולפעמים גם ביחד, כשכל הסופים היו עצובים (כל אחד ברמה שלו).
אלאניס הוציאה אלבום, רג'ינה הוציאה סינגל, גרנט פוטר, נגמר אמריקן איידול ואדם ברוך נפטר.
אז ברור שהם לא באותו סדר גודל, אבל הייתה התרכזות של דברים ששווים התייחסות, מי יותר ומי פחות.
אז נתחיל בפחות. גרנט פוטר. אין פה עצב ואין פה תסכול. צ'לסי הייתה נראית רע מאוד תחת מוריניו והסיבה היא אחת - בעיות בהנהלה. הוא לא הסתדר עם ההחלטות של רומן והיה לו יותר מדי אגו. אז רומן העיף אותו, שם במקומו מישהו שהוא סומך עליו ויצר שקט בהנהלה. שקט בהנהלה זה מה שקבוצה צריכה יותר מהכל (ולאו דוקא קבוצה בספורט). השקט הזה, יותר מכל היכולות של כל השחקנים והמאמן, היא מה שהביאה אותם כזה גבוה. התפקיד קידם את גרנט כספית ומקצועית, למרות שבכלל לא בטוח שיהיה לו לאן ללכת. אבל זה פשוט לא היה יפה. לפטר אותו יום אחרי הצלחה שכזו. לא יפה, לא נורא.
נגמר אמריקן איידול. הייתה עונה כיפית, היו שני דיוידים והרוק חזר לאופנה. באמריקן איידול זו רק ההתחלה של קריירות של כמה אנשים, כשאני אישית אחכה לאלבום של דיויד קוק, ואולי אפילו לשל ארצ'ולטה. אגב, היום שמעתי שמיעה ראשונית של האלבום שהוציא קוק לפני שנתיים. ע"פ שמיעה ראשונית ולא מחייבת הוא עדיין קצת לא בשל, לא מספיק רוקר (למשל כמו דוטרי) ועדיין קצת שמאלצי (אמנם רוק שמאלץ), אבל זה היה לפני אמריקן איידול. נחכה ונראה כמה רוקר הוא יהיה עכשיו.
רג'ינה הוציאה סינגל (!!!) זה אמנם רק סינגל לסרט, ועוד ל- "נרניה", אבל זה בכל זאת משהו שהיא הוציאה. האלבום האחרון שלה (Begin to Hope) היה בחלקו "עובר מיינסטרים", ואפילו הושמע בתחנה שכל מטרתה לגרום לך ליסוע רגוע.
אני מאוד מקווה ש- Begin to Hope לא היה כמו האלבום השחור של מטליקה. שני האלבומים האלה הביאו את האמנים לתודעת המיינסטרים, למרות שכבר היה להם קהל ענק של מעריצים מושבעים. אצל שניהם רק מספר מצומצם של שירים מתוך האלבום הם "עוברי מיינסטרים" והשאר באותו סגנון ישן וטוב. אבל אצל מטליקה זה היה הסוף. ב- Load הם התאהבו במיינסטרים, ואין שם אפילו קטע סולו "נותן בראש" אחד. אכזבה גמורה. אצל רג'ינה לא באמת שמענו אלבום אלא סינגל אחד, אבל הוא היה מאוד מאוד מיינסטרים (סרט של דיסני, forgot stake), ואני דוקא אהבתי אותו, אבל אני לא אשרוד אלבום שלם כזה.

והגענו לשני הסופים של היום. נתחיל בעצוב יותר, אך טבעי - אדם ברוך נפטר. ברוך דיין אמת. היו שנים (רבות) שהייתי לוקח את העיתון רק בשביל לקרוא אותו (טוב, זה קצת הגזמה, אבל ככה זה בהספדים). הייתה לו חוכמה ומתינות שלא רואים כבר. למי שלא יודע, הטור שלו היה מחולק להרבה חלקים, בעמוד האחורי של "תרבות", או "שבת" במעריב. החלק הראשון היה תמיד תשובה לשאלה סמי-הלכתית שהיו מפנים אליו. הוא תמיד ענה קודם על פי השכל הישר והמוסר, ואחר-כך מצא פוסקים שמגבים אותו. הוא כמובן לא היה פוסק, אבל ההסתכלות הזאת עשתה לי טוב הרבה שנים. אחרי הפסקה הראשונה הוא דיבר על פוליטיקה, על איזה אישיות מעניינית, על ספר, תערוכה או משהו אומנותי אחר. זה היה בעצם בלוג מעל דפי העיתון. וזה תמיד היה מיוחד. השפה שלו, המתינות, אבל בעיקר הפרגון שבו אותי.
תמיד היה לו כותרות מתוחכמות, ולדעתי למדתי את זה ממנו. אח"כ הוא התחיל להוסיף לכל כותרת מתוחכמת סוגריים שבתוכם היה את תמצית הפסקה בצורה לא מתוחכמת ולדעתי זה קצת הרס לו את הטור. ידעת מראש על מה הפסקה וזה הוריד מהיופי שלה. אח"כ הוא גם הוסיף פסקה קבועה בסוף שקוראים לה "יקירתי" עם משפט מחץ ליקירתו. לפעמים משהו כמו "מחר, היום אני עייף".
כאות הערכה לשנים של קריאה, כותרת הפוסט היא לכבודו. שכחתי להגיד שהוא שהוא היה תלמיד ישיבה בעברו, והשילוב הזה בין תורה לאמנות גם הטביע בי את חותמו. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

ולסיום (תרתי משמע), הסוף האחרון הוא העצוב לי ביותר. אהובת המסחטה כבר הרבה שנים לא פוגעת. אלאניס הוציאה אלבום חמישי (אם לא סופרים אלבומים בסטארבקס), ורק השם שלו מרתיע אותך: Flavors of Entanglement. איזה שם נורא: "טעמים של הסתבכות" בתרגום חופשי, ואיך שהיא מסובכת באלבום הזה. שוב, זו רק שמיעה ראשונית, אבל לא יכולתי לגמור אותו מרוב שהוא מוזר. היא כבר שלושה אלבומים עושה מוזיקה מסובכת, שלא לומר פלצנית ופשוט לא פוגעת. כשגלית ואני היינו צעירים ויפים (טוב רק גלית יפה), היינו מכורים לאלאניס, ואמרנו שאם היא מגיעה לארץ אנחנו הולכים לראות אותה, לא משנה מה. ובאמת כשהיא הגיעה לארץ גלית הייתה עם שמונה ומשהו חום, והיא נסעה להופעה עם חום. ההופעה הייתה טובה, אפילו סופרגראס חיממו אותה, אבל ממרומי המקום שלי בקיסריה היה נראה כאילו היא הייתה על סמים. היא די זילזלה בהופעה הזאת, ועוד אז נחמץ לי הלב. אח"כ היא עשתה אלבום טוב (השני, עם השם שאין לי מספיק מגות בבלוג בשביל לכתוב אותו), ואלבום שלישי בינוני. האלבום הרביעי היה סתם על גבול הגרוע, ורק חסד נעורים גרם לי לא לזרוק אותו מכל המדרגות. היום, גם חסד נעורים לא יעזור. אני עדיין עומד בחוקים שלי (כן, שוב החוקים), ואני לא אזרוק אותו מכל המדרגות לפני שמיעה עשירית, בטח כשזאת אלאניס, אבל זה יהיה קשה, ולא בטוח rewarding. איך חלפה לה תהילת עולם.
אפשר לסכם את האלבום הזה בארבע מילים והרבה סימני קריאה: "מה זה השטויות האלה!!!!!!!!!!!"
את הפוסט על אבריל התחלתי עם ההגדרת של "זמרת הבית" - אחת שאני אקנה כל אלבום שלה, אפילו בלי לשמוע סינגלון אחד קטן ממנו. את המושג המצאתי על אלאניס ואכן קניתי כל אלבום שלה, אבל אחרי שני אלבומים בינוניים ומטה ועוד אלבום רע, אלאניס היא גם הראשונה שאני מוציא מההגדרה הזאת. אני לא הולך לקנות את האלבום הזה, והיא כבר הרבה פחות אהובת המסחטה. מה לעשות שהיא אפילו יותר פלצנית מ"שונאי העתודאים", אבל זה כבר סיפור אחר.

אוי, הכשרון!!!

לפני שנתחיל, אתם חייבים לראות/להקשיב לזה.
הקשבתם? ראיתם? באמת?? אתם מבינים כמה כשרון מתרכז לאותו אדם? הוא יודע לשיר, הוא יודע לעבד (לזה עוד נגיע, כי את העיבוד הזה עשה כבר קריס קורנל), הוא מקורי, הוא מיוחד! אוף, איזה כיף של עונה הייתה העונה של American Idol שנגמרה בשבוע שעבר.
זאת הפעם הראשונה שאני כותב על American Idol (מעכשיו AI), ויש כאלה שחושבים שזה מפדח לראות את התוכנית הזאת, אבל לא אני. אז לפני שנגיע לדיויד קוק (הבחור מהלינק הקודם), אני חייב להסביר קצת על התוכנית.
טוב, אז בתוכנית הזאת נבחנים בערך מאה אלף אנשים, בכל מיני ערים בארה"ב. המבחן הראשון שהמועמדים עוברים זה אצל אנשי ההפקה. בשלב הזה עוברים הטובים והגרועים מאוד/מיוחדים ("מיוחדים" - לרעה). או אז, אנחנו רואים אותם נבחנים לפני חבר השופטים (עוד נגיע אליהם). הרבה אנשים חושבים - "איך הוא חושב שהוא יודע לשיר" - אז זה החלק הלא יפה של התוכנית: אנשי ההפקה, כמובן, לא אומרים לגרועים "העברנו אותכם כדי לצחוק עליכם", ואז הם מגיעים כשהם חושבים שהם עברו יחד עם הטובים, וכנראה שיש סיכוי או משהו, אבל אז אנחנו צוחקים עליהם. זה החלק השנוא עלי ביותר בתוכנית. אני תמיד בורח למטבח או משהו כזה.
אבל, ההפקה גם דואגת שאנחנו נראה את המוכשרים. ולזה אני כבר מחכה בכיליון עיניים. יש אנשים שמגיעים לבחינות ואתה יכול לראות את הכשרון נשפך. טוב, אז את השלב הזה עוברים בערך מאה, והם נשלחים לשבוע ב"הוליווד". בשבוע הזה יש עוד סינונים, ובסופו יש 24 אנשים שמתחילים את התוכנית. עד כאן השופטים מי נשאר ומי הולך, אבל מכאן ואילך השופטים רק מחווים דעה, וזה רק הקהל בבית שמחליט.
אז הנה הגענו לשופטים. השופטים הם רנדי ג'קסון, פאולה עבדול וסיימון קאואל. רנדי הוא השחור "המפיק הגדול" שעבד עם כולם בתעשייה. הוא מדבר כאילו מבחינת היכולת הווקלית והיכולת המוזיקלית. פאולה מדברת כאילו מהלב - בדר"כ דברים טובים. סיימון קאואל הוא המניאק. הוא אומר דברים קשים, כמו "זה היה נשמע כמו מישהו שעלה להופיע ורוקן את הבאר", ועוד כאלה. מה שמיוחד בשופטים הוא שהם לא בוחרים רק על פי יכולת שירה אלא ע"פ מגוון דברים. למשל, מי שהוא זמר מעולה אבל כל שבוע שר אותו דבר, הם ייכנסו בו. אם מישהו זייף כמו עורב אבל נתן הופעה מיוחדת שהצביעה על אופי הוא יקבל תגובות טובות. בסה"כ, יוצא שהשופטים מנתבים את ההופעות כדי שהתוכנית תישאר מיוחדת. פאולה מעודדת כל הזמן וסיימון צודק כמעט תמיד (אלא אם כן הוא שונא מישהו, כמו סאישה העונה).
אז מה מיוחד כ"כ בתוכנית הזאת? זה הריאליטי מהסוג הטוב ביותר (ויש רק אחד כזה): א) אין מרכיב תחמנות ותככנות ושנאה בין המועמדים (כמו השרדות) כי המועמדים לא משפיעים אחד על השני, זה רק המצביעים בבית, ו- ב) יש הרבה כשרון (למשל בניגוד ללרדת בגדול, שאין כשרון טבעי בכל אחד אלא הסיטואציה היא המיוחדת). וכמה כשרון, שפשוט אי אפשר להאמין. בכל עונה אפשר למצוא איזה אחד או שניים שאתה פשוט מחכה לשמוע מה הם יעשו השבוע, איך הם יופיעו היום, מה סיימון יגיד להם.
אז לאנשים שאוהבים כשרון ושונאים תחמנות (ואני ביניהם), התוכנית הזאת היא גן עדן. ואם תוסיף לזה שהכל סובב סביב מוזיקה, מצאת את התוכנית הכי טובה בטלוויזיה.
אז יש גם צדדים פחות טובים לתוכנית: הרבה מהמועמדים לא באמת מיוחדים, פאולה אומרת אותו דבר כל הזמן, ההפקה אמריקאית ומלוקקת בצורה מוגזמת, והשירים שכל אחד שר הם גרסה מקוצרת של דקה וחצי לשיר. אבל, ופה מגיע האבל הגדול, כשמוצאים את הכשרון הגדול של העונה, זה כמו למצוא יהלום ענק בתוך הבוץ. איך שהעונה מתקדמת היהלום רק מתלטש, ואם הכל הצליח כמו שרצינו, אז בגמר יש לך יהלום 1000 קאראט. כזה הוא דיויד קוק.
לפני שנעבור לדיויד קוק, אני רק רוצה להגיד שבניגוד לכוכב נולד שלנו, ב- AI עשרת הגדולים יוצאים לסיבוב הופעות בין העונות כדי להכיר לאמריקה את האנשים שיפרסמו אלבומים בשנה הקרובה. למה? כי אם כשיש שישה אנשים אחרונים מצביעים מעל 30 מיליון, אז כנראה שיש סיכוי לכל אחד מהם להצליח, ובאמת, הרבה מועמדים שלא זכו בפרס מוציאים אלבומים ואפילו מצליחים מאוד. אחד שראוי לציון הוא כריס דוטרי. הוא נפל כשנשארו רק ארבעה, אבל הוא היה כ"כ מיוחד שהוא הוציא אלבום, וכבר מכר מעל 4 מיליון. המיוחד בו, כמו דיויד קוק, שהוא רוקר ולא קוצ'י מוצ'י כמו הרבה איידולים אחרים. יש לי את האלבום שלו כבר הרבה זמן, אבל רק לאחרונה אני טוחן עליו, והוא ייכנס גם הוא לבלוג הזה מתישהו.
טוב, אז בואו נחזור לדיויד קוק.
העונה התחילה לא משהו בשבילו, כמו להרבה אחרים. בגלל שהוא שונה, הוא פחד לעשות דברים בהתחלה, ולפעמים הוא נשמע גם קצת מוזר. ואז הגיע המפנה - הוא עשה את Hello של ליונל ריצ'י מעובד לרוק, וזה היה הנצנוץ הראשון של היהלום שלו. שבוע אחר כך הוא עשה את Eleanor Rigby של הביטלס, גם כן רוקיסטי ביותר, והוא הפיל את כולם, כולל את סיימון.
אם ראיתם את הלינק הראשון, הוא היה צריך לבחור משהו משנת הלידה שלו, והוא בחר בבילי ג'ין של מייקל ג'קסון. בחירה מוזרה לרוקר, אה? אבל מה שהוא עשה זה לקחת את הגרסה של קריס קורנל לשיר הזה וכמובן שזה סופר רוק. אוי, הכשרון...
אבל הוא לא רק יודע להעתיק, אלא גם ליצור משלו, Check this out. זה היה בשבוע מריה קארי, ובתחילת הערב אתה אומר מה יעשה הבחור הזה? והנה הוא בא, לוקח איזה פופ סונג חמוד ומשעשע (מריה קארי מתנדנדת בקליפ על נדנה מעל אגם, זה לא יכול להיות יותר קיטשי) ועושה אותו לשיר רוק עצוב, כמו שעשה קריס קורנל לבילי ג'ין. אוי הכשרון בריבוע...
הוא מנגן בגיטרה לבנה שכתוב עליה AC, ומכיוון שקוראים לו David Cook, ביחד זה יוצא AC-DC. הבחור רוקר.
לאורך העונה הוא לא פחד לקחת שירי רוק שאף אחד לא מכיר ולשיר אותם (כמו למשל Innocent של Our Lady Peace), והשופטים לא גמלו לו יפה, אבל הקהל הבין כבר מה יש לו בידיים.

לא דיברנו על עוד אנשים שהיו בתחרות העונה, למשל דיויד ארצ'ולטה, שהגיע לגמר יחד עם קוק. הוא ילד בן 17, כשרון ענק (!!!!). כשהוא עשה את Imagine של ג'ון לנון, זה פשוט הפיל אותי מהכסא. היות ואני אוהב את הביטלס (ידוע, ידוע) אני מכיר כל תו בשיר הזה והוא עשה כ"כ הרבה שינויים עדינים ויפים. אם הייתי שוטה הייתי מתנבא שהוא יצליח ובענק. כשהוא עשה את Angels של רובי וויליאמס הבנת שהוא תותח על. אבל... הוא ילד, והוא עשה כל הזמן שירי מסרים כבדים כאלה, והוא לא הראה מגוון, והוא ילד. הכשרון שלו מדהים והוא הביא אותו עד לגמר, אבל הוא לא יכל שם על קוק.

בואו נדבר עוד קצת על ההפקה:
בהופעות הגמר כל אחד שר שלשה שירים כאשר שיר אחד נבחר ע"י מפיקי-על. לקוק בחרו את I still haven't found what I'm looking for, ולארצ'ולטה בחרו את Don't let the sun go down on me. זה מאוד מתאר את שניהם בצורה מדוייקת. קוק מקבל סופר קלאסיקת רוק וארצ'ולטה מקבל סופר קלסיקאת מושי. ואמנם סיימון בחר בארצ'ולטה, אבל כולם יודעים מי יותר טוב, U2 או אלטון.
תוכנית התוצאות של הגמר הייתה שעתיים של מוזיקה שעפה עליך מכל הכיוונים (לטובה). הביאו איידולים ישנים, הביאו את זי זי טופ שקוק הופיע איתם. הביאו את ג'ורג' מייקל, את One Republic ועוד מלא.
הביאו קלאסיקות. והנה לשיעור של היום:
כשהייתי בתיכון היה אלבום מדבקות של אמנים (כולנו זוכרים את זה, נכון?). לאמנים השווים היו "פוסטר מדבקה" - ארבע או שש מדבקות שביחד יצרו את התמונה. בין כל האמנים היה גם פוסטר מדבקות של דונה סמארס. אני וחברים שלי הדבקנו את המדבקות על הקיר ולא באלבום וצחקנו עליה "מי מכיר אותה בכלל" "איך נתנו לה פוסטר שלם". לזה קוראים נקודת מבטו של הבור. מי שלא מבין כלום יכול לצחוק מנקודת מבטו, אבל במציאות האובייקטיבית הוא הטמבל. מאז כבר הבנתי שהייתי בור, אבל אתמול קיבלתי חותמת:

דונה סמארס עלתה לבמה, על כל שנותיה, והראתה לכולם שאולי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה זה כשרון, אבל כך נראה כשרון אמיתי. פשוט תענוג.

איזה הפקת ענק יפה ועשירה במוזיקה הייתה תוכנית הגמר.
אני כבר מחכה בכיליון עיניים לינואר הבא. ועוד לפני, אני מחכה בכיליון עיניים לאלבום של דיויד קוק.
אוי, הכשרון...

נ.ב.
^^^^
אני לא שם פה לינקים לדיויד קוק ביו-טיוב, פשוט תחפשו david cook ותקבלו הכל.

דברים שכתבתי ביום הזכרון (ואני לא רוצה לזרוק)

את זה כתבתי ביום הזכרון, ולא הספקתי לגמור. אני לא רוצה לזרוק את זה, אז אני מפרסם את זה כמו שזה, למרות שאפילו לא התחלתי להסביר למה אני מעביר את יום הזכרון כמו שאני מעביר אותו.
--------------------------------------------------------------------------

אזהרה - קיטש לפניך!!
יש כאלה שיקראו לי wuss, יש כאלה שיקראו לי פחדן עלוב ויש כאלה שיקראו לי סתם נמושה, אבל אני לא רואה טלוויזיה ביום הזכרון. לראות ילדים שכבר אינם והורים שמנסים לאחוז בזכרון ילדיהם גורם לי סיוטים למשך כמה שבועות (ואין פה הגזמה - לא בסיוטים ולא בזמן שלוקח לי להחלים). אמא שלי אמרה לי תמיד "כשיהיה לך ילדים, תבין" והיום כשיש לי כבר שניים אני קצת מבין. בשבוע שעבר לעדי היה אבעבועות רוח ואתמול שגיא סבל מכאבי בטן. בתור הורה אתה סובל כ"כ הרבה עם הילדים שלך - הלב שלך יוצא כל פעם שהם בוכים וכל פעם שהם קצת סובלים, ואתה מתמלא באושר כל פעם שהם שמחים. לשגיא תמיד היה צחוק מדבק ועכשיו לעדי יש צחוק עוד יותר מדבק. עוד משהו שאמא שלי אמרה לי ואתה מבין אותו רק כשאתה חווה אותו - האהבה שלך לילדים שלך רק גדלה עם כל יום שעובר - אחרי שהילדים גדלו ונקשרת אליהם אתה לא מבין איך אפשר לאהוב יותר, אבל זה פשוט קורה. ואז ביום הזכרון אתה רואה הורים שעברו 18 שנה עם הילדים שלהם והם בטח אוהבים אותם פי עשרים ממה שאתה אוהב את הילדים שלך והילדים אינם. אצלי בביכ"ס יש אבא שהבן שלו נהרג בהתקפה על המחסום שהוא היה בו - תמיר עצאמי - ומאותו היום לאבא שלו יש כתפיים שמוטות ועיניים כבויות (וגם פה אין הגזמה - מי שלא ראה את העיניים שלו, לא יודע מה זה עיניים כבויות). אה, גם הפסקתי ללכת לטקס הזכרון בקרית אונו (או כל טקס שהוא) כי הוא כבר לא עושה לי את זה וגם כי אני כבר לא רוצה שיעשו לי את זה ביום הזכרון.
השנה יש לי עוד סיבה להרהורים. בשבוע הבא אני מתחיל עבודה חדשה. העבודה תדרוש הרבה שעות מזמני, ואני לא מפסיק לחשוב על שעות המשפחה שאני אפסיד. זה גורם לך לחשוב על כל רגע שאתה כן עם המשפחה או עם עצמך. אני לא כ"כ במצב רוח טוב ביום הזכרון הזה.
אז איך אני כן מעביר את יום הזכרון? אני עומד בצפירה עם הילדים שלי. ושומע מוזיקה רגועה.