דנה באחד השירים

דנה ויעל גבע מאלתרות blackbird (מאלתרות גם בשירה, וגם במיקרופונים כי של דנה נדפק באמצע השיר)

1. Ghosts 2. Old Stone 3. Tap At My Window 4. Failure 5. You're No God 6. Cross Your Fingers 7. (Interlude) Crawled Out Of The Sea 8. My Manic And I 9. Night Terror 10. The Captain And The Hourglass 11. Shine 12. Your Only Doll (Dora)

בניגוד לתמיד, אני אדבר הפעם רק על שירים בודדים מהאלבום, אבל שזה לא יפחית מערכה בעיניכם. זה אחד מאלבומי השנה, אין ספק בכך.
השיר הראשון הוא גם אחד הסינגלים הראשונים שלה. היא מספרת כנראה על החבר שלה שמפחד מרוחות הרפאים של החברים שלה לשעבר, והיא מרגיעה אותו בכך שהיא אומרת לו לא לכרוע ברך כי היא הרי לא מאמינה באהבה נצחית. יש בשיר הזה ניגוד פנימי כי היא מספרת על איך שבסוף הם זוג אוהבים שמצאו אחד את השני, אבל כל השיר היא אומרת שהיא לא מאמינה ב- everlasting love.
בכלל, היא אשפית במילים. אין פה מילים מנופחות או מתוחכמות מדי, וזה רק לטובה. היא מצליחה לבטא רגשות בעזרת מילים פשוטות, כינורות עדינים ומברשות על התופים.
כינורות זה אחד הדברים שנהיה קיטש כ"כ מהר שצריך להיזהר איתם מאוד. אצלה יש כינורות לאורך כל האלבום, ואין פה אפילו טיפת קיטש. היא מצליחה לגרום לכינורות להעצים את הרגשות שלה בלי להתקרב אפילו לקיטש.
אני כ"כ אוהב את שיר מספר ארבע (Failure) עד שזה מכעיס אותי איך ילדה שקטנה ממני ב- 13 שנה, שאין לה ילדים מצליחה לבטא כ"כ יפה את המחשבות שלי בחודשים האחרונים. היא כאילו מספרת לבת שלה איך היא הייתה מאוהבת באיזה זמר בלהקה והוא היה המוקד של כולם. היום הוא כישלון. ואז היא מדברת לבת שלה (שאין לה, אני מזכיר לכם שהיא בקושי בת שמונה עשרה, אוף!):

יש בפזמון קרן יער וכינורות שעוטפים אותך וממלאים אותך והשיר הזה בנוי כ"כ טוב, שאני פשוט מקנא. אוף!!!
יש לה בשיר הזה חמלה ועצב בו זמנית שמגיעים רק אחרי שאתה רואה את הבת/בן שלך סובלים מאהבה נכזבת או מאכזבה צורבת, והיא רק בת 18. אוף!

כמו שאמרתי, אני לא אעבור על שאר השירים, אבל תדעו שאתם חייבים לשמוע אותם.

אחרי השיר האחרון מגיעים צפצופי ציפורים במשך איזה דקה, ואז מגיע השיר החבוי שאיתו פתחתי את הפוסט. לשיר קוראים Alas I Cannot Swim, והוא, בדיוק כמו אצל אלאניס, מספר לך דברים שאתה לא יודע מהקשבה רגילה לאלבום. בזה שהיא קוראת לשיר על שם האלבום היא רומזת לכך שאתה לא יכול לגמור את האלבום בלי ששמעת את השיר הזה.
אז על מה השיר? אוה, על הנפש הפנימית שלה, ועל הקונפליקטים הפנימיים האמיתיים שלה.
בשיר היא מתארת בית כ"כ יפה שנראה שהפרחים מחייכים, אבל הוא בצד השני של הנהר, וכמה חבל שהיא לא יודעת לשחות. ו… היא תעביר את כל חייה בצער על זה שהיא לא קפצה לנהר.
אח"כ היא מתארת ילד יפה עם תלתלים שחורים שרוצה להיות המאהב שלה והיא רוצה להיות זוגתו (he wants to be my lover and i want to be his pier), אבל הוא בצד השני של הנהר, וכמה חבל שאני בחיים לא אכרוך את ידי עליו, כי אני לא יודעת לשחות.
ואז משפט המחץ:
יש חיים בצד השני של הנהר שנועדו בשבילי, אבל במקום זה אני אעביר את חיי בצער (constant misery),
יש חיים בצד השני של הנהר, אבל אני לא מבינה למה אני צריכה לרצות את אלה שבחיים לא יהיו מרוצים.
יש זהב בצד השני של הנהר אבל אני לא רוצה כלום! אני מעדיפה לחיות בשמחה מאשר לקנות אקדח מזהב. saying, work more and more, live more, have more fun.

השיר מתחיל כאילו היא באמת רוצה את הבית ואת הילד שבצד השני של הנהר, וזה רק חבל שהיא לא יודעת לשחות, ופתאום פוגעת בך השורה שהיא לא רוצה לרצות אחרים, ואתה מתחיל לתפוס את השיר הזה, ואיתו את כל האלבום, בצורה אחרת לגמרי.
פתאום הקפיצה לנהר היא משהו שהיא לא רוצה וזה לא מעניין אותה (אני לא רוצה זהב), פתאום יש סביבה אנשים שהיא צריכה לרצות. פתאום כל מיני אזכורים על ההורים שלה בשירים באלבום (למשל שיר 3) מקבלים אור אחר. פתאום היא כבר לא ילדה תמימה בת 17, אלא נערה מתבגרת שחייה לא פשוטים.

תראו מה זה, שורה אחת, בשיר חבוי אחד, הופכת את האלבום על פיהו. זה מה שכיף במוזיקה!

יש משהו באלבום הזה שתופס אותך ולא עוזב. אולי זה המילים, אולי זה הקול שלה ואולי זה הניגודים והקונפליקטים הפנימיים בתוך השירים. זאת זמרת שחייבים לעקוב אחריה כי כשרון כזה לא רואים כל יום.

ולפני שאני סוגר את הפוסט, אני חייב לספר לכם את זה:
ב- 01/10/07, בהיותה עדיין בת 17, היא הוזמנה להופיע בפאב, והיה תור ענקי בחוץ. פתאום היא יוצאת החוצה ואומרת לכולם שהיא מצטערת, אבל לא נותנים לה להופיע כי היא קטינה. אז היא נתנה הופעה של שישה שירים בחוץ, על המדרכה בסמטה ליד שתי חנויות סקס. כזה תמים ויפה. אפשר לראות כאן כמה היא כשרונית. (מישהו צילם את זה בסלולרי שלו או משהו).
טוב, אז לילה טוב, ומחר יגיע יום חדש, שבו אני אשמע כל היום אלבום ראשון של ילדה בת שמונה עשרה.

והגענו לשני הסופים של היום. נתחיל בעצוב יותר, אך טבעי – אדם ברוך נפטר. ברוך דיין אמת. היו שנים (רבות) שהייתי לוקח את העיתון רק בשביל לקרוא אותו (טוב, זה קצת הגזמה, אבל ככה זה בהספדים). הייתה לו חוכמה ומתינות שלא רואים כבר. למי שלא יודע, הטור שלו היה מחולק להרבה חלקים, בעמוד האחורי של "תרבות", או "שבת" במעריב. החלק הראשון היה תמיד תשובה לשאלה סמי-הלכתית שהיו מפנים אליו. הוא תמיד ענה קודם על פי השכל הישר והמוסר, ואחר-כך מצא פוסקים שמגבים אותו. הוא כמובן לא היה פוסק, אבל ההסתכלות הזאת עשתה לי טוב הרבה שנים. אחרי הפסקה הראשונה הוא דיבר על פוליטיקה, על איזה אישיות מעניינית, על ספר, תערוכה או משהו אומנותי אחר. זה היה בעצם בלוג מעל דפי העיתון. וזה תמיד היה מיוחד. השפה שלו, המתינות, אבל בעיקר הפרגון שבו אותי.
תמיד היה לו כותרות מתוחכמות, ולדעתי למדתי את זה ממנו. אח"כ הוא התחיל להוסיף לכל כותרת מתוחכמת סוגריים שבתוכם היה את תמצית הפסקה בצורה לא מתוחכמת ולדעתי זה קצת הרס לו את הטור. ידעת מראש על מה הפסקה וזה הוריד מהיופי שלה. אח"כ הוא גם הוסיף פסקה קבועה בסוף שקוראים לה "יקירתי" עם משפט מחץ ליקירתו. לפעמים משהו כמו "מחר, היום אני עייף".
כאות הערכה לשנים של קריאה, כותרת הפוסט היא לכבודו. שכחתי להגיד שהוא שהוא היה תלמיד ישיבה בעברו, והשילוב הזה בין תורה לאמנות גם הטביע בי את חותמו. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

ולסיום (תרתי משמע), הסוף האחרון הוא העצוב לי ביותר. אהובת המסחטה כבר הרבה שנים לא פוגעת. אלאניס הוציאה אלבום חמישי (אם לא סופרים אלבומים בסטארבקס), ורק השם שלו מרתיע אותך: Flavors of Entanglement. איזה שם נורא: "טעמים של הסתבכות" בתרגום חופשי, ואיך שהיא מסובכת באלבום הזה. שוב, זו רק שמיעה ראשונית, אבל לא יכולתי לגמור אותו מרוב שהוא מוזר. היא כבר שלושה אלבומים עושה מוזיקה מסובכת, שלא לומר פלצנית ופשוט לא פוגעת. כשגלית ואני היינו צעירים ויפים (טוב רק גלית יפה), היינו מכורים לאלאניס, ואמרנו שאם היא מגיעה לארץ אנחנו הולכים לראות אותה, לא משנה מה. ובאמת כשהיא הגיעה לארץ גלית הייתה עם שמונה ומשהו חום, והיא נסעה להופעה עם חום. ההופעה הייתה טובה, אפילו סופרגראס חיממו אותה, אבל ממרומי המקום שלי בקיסריה היה נראה כאילו היא הייתה על סמים. היא די זילזלה בהופעה הזאת, ועוד אז נחמץ לי הלב. אח"כ היא עשתה אלבום טוב (השני, עם השם שאין לי מספיק מגות בבלוג בשביל לכתוב אותו), ואלבום שלישי בינוני. האלבום הרביעי היה סתם על גבול הגרוע, ורק חסד נעורים גרם לי לא לזרוק אותו מכל המדרגות. היום, גם חסד נעורים לא יעזור. אני עדיין עומד בחוקים שלי (כן, שוב החוקים), ואני לא אזרוק אותו מכל המדרגות לפני שמיעה עשירית, בטח כשזאת אלאניס, אבל זה יהיה קשה, ולא בטוח rewarding. איך חלפה לה תהילת עולם.
אפשר לסכם את האלבום הזה בארבע מילים והרבה סימני קריאה: "מה זה השטויות האלה!!!!!!!!!!!"
את הפוסט על אבריל התחלתי עם ההגדרת של "זמרת הבית" – אחת שאני אקנה כל אלבום שלה, אפילו בלי לשמוע סינגלון אחד קטן ממנו. את המושג המצאתי על אלאניס ואכן קניתי כל אלבום שלה, אבל אחרי שני אלבומים בינוניים ומטה ועוד אלבום רע, אלאניס היא גם הראשונה שאני מוציא מההגדרה הזאת. אני לא הולך לקנות את האלבום הזה, והיא כבר הרבה פחות אהובת המסחטה. מה לעשות שהיא אפילו יותר פלצנית מ"שונאי העתודאים", אבל זה כבר סיפור אחר.

לא דיברנו על עוד אנשים שהיו בתחרות העונה, למשל דיויד ארצ'ולטה, שהגיע לגמר יחד עם קוק. הוא ילד בן 17, כשרון ענק (!!!!). כשהוא עשה את Imagine של ג'ון לנון, זה פשוט הפיל אותי מהכסא. היות ואני אוהב את הביטלס (ידוע, ידוע) אני מכיר כל תו בשיר הזה והוא עשה כ"כ הרבה שינויים עדינים ויפים. אם הייתי שוטה הייתי מתנבא שהוא יצליח ובענק. כשהוא עשה את Angels של רובי וויליאמס הבנת שהוא תותח על. אבל… הוא ילד, והוא עשה כל הזמן שירי מסרים כבדים כאלה, והוא לא הראה מגוון, והוא ילד. הכשרון שלו מדהים והוא הביא אותו עד לגמר, אבל הוא לא יכל שם על קוק.

בואו נדבר עוד קצת על ההפקה:
בהופעות הגמר כל אחד שר שלשה שירים כאשר שיר אחד נבחר ע"י מפיקי-על. לקוק בחרו את I still haven't found what I'm looking for, ולארצ'ולטה בחרו את Don't let the sun go down on me. זה מאוד מתאר את שניהם בצורה מדוייקת. קוק מקבל סופר קלאסיקת רוק וארצ'ולטה מקבל סופר קלסיקאת מושי. ואמנם סיימון בחר בארצ'ולטה, אבל כולם יודעים מי יותר טוב, U2 או אלטון.
תוכנית התוצאות של הגמר הייתה שעתיים של מוזיקה שעפה עליך מכל הכיוונים (לטובה). הביאו איידולים ישנים, הביאו את זי זי טופ שקוק הופיע איתם. הביאו את ג'ורג' מייקל, את One Republic ועוד מלא.
הביאו קלאסיקות. והנה לשיעור של היום:
כשהייתי בתיכון היה אלבום מדבקות של אמנים (כולנו זוכרים את זה, נכון?). לאמנים השווים היו "פוסטר מדבקה" – ארבע או שש מדבקות שביחד יצרו את התמונה. בין כל האמנים היה גם פוסטר מדבקות של דונה סמארס. אני וחברים שלי הדבקנו את המדבקות על הקיר ולא באלבום וצחקנו עליה "מי מכיר אותה בכלל" "איך נתנו לה פוסטר שלם". לזה קוראים נקודת מבטו של הבור. מי שלא מבין כלום יכול לצחוק מנקודת מבטו, אבל במציאות האובייקטיבית הוא הטמבל. מאז כבר הבנתי שהייתי בור, אבל אתמול קיבלתי חותמת:

דונה סמארס עלתה לבמה, על כל שנותיה, והראתה לכולם שאולי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה זה כשרון, אבל כך נראה כשרון אמיתי. פשוט תענוג.

איזה הפקת ענק יפה ועשירה במוזיקה הייתה תוכנית הגמר.
אני כבר מחכה בכיליון עיניים לינואר הבא. ועוד לפני, אני מחכה בכיליון עיניים לאלבום של דיויד קוק.
אוי, הכשרון…

נ.ב.
^^^^
אני לא שם פה לינקים לדיויד קוק ביו-טיוב, פשוט תחפשו david cook ותקבלו הכל.