ב- 09.09.09 יוצא משחק חדש שקוראים לו Beatles Rock Band, ושהוא משהו כמו Guitar Hero אבל רק עם השירים של הביטלס.

אז היום נתקלתי בקליפ פרסומת הזה. פשוט מ-ד-ה-י-ם!!!

תקדישו לזה 4 דקות, זה שווה כל שניה.

אז איך הייתה ההופעה? קצת מאכזבת, קצת לא.

קודם נתחיל בחימום. משינה התחילה רבע שעה לפני הזמן, והיה נראה לפחות בהתחלה שהם באו לעשות כסף ולא לתת הופעה. הם עשו את כל מפלצות התהילה (אלבום הרוק הטוב בישראל, עם קצת הגזמה) ע"פ הסדר. וכל מה שיובל אמר זה "משינה, מפלצות התהילה!". היה נראה בכמה שירים כאילו הוא עייף, לא בא לו, משעמם לו. אבל לאט לאט הוא התחמם וההופעה נהייתה יותר טובה, ולעיתים אפילו משלהבת. הדברים הטובים – את "אין מקום אחר" הם לא עשו בגרסת הגלגל"צ, הם הסבירו את השיר "שעטת הבגלמות" (כל המילים שם זה השמות הפוטנציאלים לאלבום) ואת "הכל התחיל בנאצר" הם הקדישו לבאלאגן רוק רציני. הדברים הרעים – את "אשה" יובל הרס בזה שהוא לא שר כאילו הוא סובל מאותה אשה (כמו באלבום).  All and all – היה די מגניב לשמוע אלבום שלם ע"פ הסדר, ועוד את האלבום הזה.

ואז, אחרי 45 דקות של ציפיה וחיכיה התחילה להישמע נעימת "בלאק הול סאן" וכולם ידעו שהנה זה מגיע. כריס עלה לבמה עם השיר הראשון מתוך Scream. ואם כבר הגענו ל-סקרים, האלבום האחרון שלו, הנה דעתי עליו:

אז קודם, למה הוא כזה שנוי במחלוקת? דבר ראשון תלחצו פליי על השיר Part of Me.

הוא נשמע כמו בריטני!!! זה ממש נורא כשזה מגיע מאליל רוק, ולא סתם, אלא מאחד מהאבות המייסדים של הגראנג'. האלבום באמת נורא ואיום. אין בו שיר אחד לרפואה ששווה התייחסות. אפילו ניסיתי להתייחס לאלבום כאילו אמן אחר לחלוטין כתב אותו, וגם אז לא יכלתי לעבור את החצי.

אז כולם חשבו שהוא ישים איזה שלושה שירים מהאלבום החדש, והכל יהיה שירי "איזה כיף היה בניינטיז", והתאכזבו שהוא שר איזה שמונה. אז ככה: תתעוררו – קוראים לסיבוב ההופעות הזה "סקרים" והמטרה שלו היא לקדם את האלבום.

אני חושב קצת אחרת – בניגוד לזמרים אחרים, ואפילו לכמה singers-songwritters, כריס הוא אמן בכל רמ"ח איבריו. הוא באמת מרגיש שזה האלבום שהוא היה צריך לעשות והוא חושב שהוא טוב, או לפחות שהאלבום מבטא אותו הכי טוב. ואני מבין אותו ומסכים איתו שאם הוא חושב ככה, הוא צריך לשיר הרבה שירים מהאלבום. לאורך ההיסטוריה שלו הוא עשה המון דברים: מסאאונדגרדן הגראנג'ית, דרך אאודיו-סלב הגראנג'ית, אך יותר עדינה, דרך האלבומים שלו – הראשון מדוכא, השני קצת פופי והאחרון אלקטרוני בריטני ספירסי לחלוטין. הוא אמן. א-מ-ן, ובגלל זה אנחנו אוהבים אותו. אני מעדיף אותו, על האלבום האחרון שלו, על פני הרבה זמרים שעושים רק מה שמתאים. הניסוי הזה חישל אותו, זיקק אותו ולדעתי הביא איתו הבנה יותר טובה של מי הוא רוצה להיות.

אז נחזור להופעה. אני לא מכיר את סאאונדגרדן. לא אהבתי אותם בזמנו, וזה רק באשמתי. היום אני מצטער שלא שמעתי אותם יותר וגם אם אני אשמע אותם היום זה לא יהיה אותו דבר. דור הגראנג' הלך ואינו. בהופעה הוא עשה הרבה שירים של סאאונדגרדן. מתוך שלושת האלבומים שאני מכיר הכי טוב (Temple of the Dog, Audioslave – out of exile, Euphoria Morning) הוא עשה שיר אחד מתוך כל אלבום, ולא את השיר הכי טוב. מתוך "טמפל" הוא עשה את Hunger Strike הצפוי. אין לי בעיה עם צפוי, אבל את רוב השיר שר אדי וודר, ומה שכריס עשה בהופעה זה לתת לקהל לשיר את החלקים של אדי וודר. נו באמת, ברור שזה לא יהיה טוב. מה עם "Say Hello to Heaven"???

את רוב השירים לא הכרתי, ואלה שהכרתי הם לא הבחירה הנכונה מתוך אותו אלבום. זה החלק המאכזב. אז מה בכל זאת היה טוב?

היו כמה בחירות טובות. באמצע ההופעה הוא נשאר לבד ועשה את "Fell on Black Days" של סאאונד-גרדן עם גיטרה אקוסטית. זה היה כ"כ יפה, והזכיר לי את Something שעשה פול בארץ. הוא עשה את בילי ג'ין (שאגב, השיר אומר שהוא לא עשה אותה…) כשהוא יושב על רמקול מחוץ לבמה. היה מעולה. למרות השירה בציבור שנלוותה אליו. השירים של Scream בכל זאת לא היו כ"כ רעים על הבמה כי היה להם פן רוקיסטי יותר.

אבל מה שבאמת היה טוב ומיוחד הוא שראית אמן אמיתי על במה. הוא נראה כאילו הוא עדיין בניינטיז, הוא מופיע עם להט אמיתי. הוא מצליח לגרום למילים שלו להישמע אמינות ולא קיטשיות למרות שהן מדברות על אמונה, תקווה, עזרה וכו'.

כריס הוא קודם כל אמן. אמן עושה גם דברים שלא מוצאים חן בעיני הרוב.

תגיות: Scream, הופעה, כריס קורנל

זה פשוט לא קורה, לאף אחד (שאני זוכר). כ"כ קשה להיות אמן. כתבתי פעם שכנראה זה נגמר לכולם. הקסם, הרעב לכתיבה, הצורך לספר לעולם משהו. זה קשה פי שניים כשהלחץ עליך – אחרי אלבום מושלם, חשיפה עולמית ויציאה מאנונימיות להוציא אלבום שעדיין ירגש ועדיין יהיה איכותי.

והנה רג'ינה מוציאה עוד 5 ימים אלבום חדש. שלישי אמיתי (יש לה כל מיני אלבומים מוקדמים שלא באמת היו אלבום אלא יותר חבילת שירים). וכפי שזה נראה כרגע הוא ממש טוב.

בעמוד המייספייס שלה, היא נותנת את כל האלבום לשמיעה. אני כבר שמעתי אותו יותר מדי פעמים, ואני אוהב אותו מאוד. יש לי כמה תובנות, אבל נשמור אותן לפוסט מלא אחרי שהאלבום ייצא.

בינתיים לכו תשמעו.

———————————–

הייתי היום בהופעה של קריס קורנל. פרטים בדרך…

איזה חג אלופות נהדר היה היום!

לפני המשחק כתבתי "שתי קבוצות אדירות, שני טיטאנים ענקיים ושני ילדים (מסי ורונאלדו) שיכולים להיכנס לפנתאון", ואיזה כיף שבסוף זה היה מסי! בגלל שמגיע לו ובגלל שלא מגיע לרונאלדו.

אבל לא רק על זה באתי לדבר איתכם…

בחודשיים האחרונים, במיוחד כשעוד היה סיכוי קטן שליברפול תקח את האליפות ממנצ'סטר, אני לא מפסיד אפילו פוסט אחד אצל רונן דורפן. רונן דורפן הוא עיתונאי ספורט. הוא כותב ב-"ישראל היום" ובעיקר אצלו בבלוג. הוא אוהד שרוף של מנצ'סטר יונייטד ובכך הוא סוג של יריב :) (למי שלא יודע, מנצ'סטר וליברפול הן יריבות ותיקות ומרות). ומה שיפה אצלו זה למרות שהוא אוהד שרוף, הוא יודע לתת כבוד, והיום הוא נתן כבוד לברסה על משחק נהדר, גביע נהדר ועונה נפלאה. אבל שני דברים מייחדים את הבלוג שלו יותר מכל בלוג שראיתי:

1. הוא כותב כמעט כל יום, על מלא מלא דברים שקשורים לספורט. הנה על ספורט יהודי בשואה. הנה על סמים בספורט. הנה פוסט הומוריסטי ומעולה על שחקן יונייטד צעיר שהבקיע בדקה 92 ועזר מאוד ליונייטד לקחת אליפות. הוא כותב על טניס ואיגרוף ובייסבול ופוטבול ו- NBA וכדורסל מכללות ומה שתרצו. יש לו ידע מקיף מאוד, והוא כותב נהדר. הוא גם כותב כמו אוהד שרוף, וזה ממש כיף לקרוא.

2. החלק היותר מיוחד אצלו הוא שהבלוג שלו הוא מעין קהילה אמיתית. יש לו קוראים קבועים שגם מגיבים (גם שונאי יונייטד) והוא עונה, וזה ממש תענוג לקרוא את התגובות, הרבה פעמים יותר מהפוסט עצמו. הוא משתף את הקוראים בפוסטים אקטיביים: כאן הוא עשה תחרות דימויים ספורטיביים לקוראים (שהיה פוסט נפלא). הוא עורך חידונים (מאוד קשים) – הנה על השורשים החברתיים והפוליטיים של הספורט. אצל רונן כל פוסט הוא התחלה של דיון.

ועכשיו להצדקת הכותרת - הפוסט הכי טוב שקראתי אי פעם מתקשר לגמר של היום. בשנת 99, מנצ'סטר יונייטד זכתה בגביע אירופה עם שני גולים בדקה 89 ו-92, אחרי שהיא פיגרה 0-1 כל המשחק. למשחק הזה מתכוונים כשאומרים "זוכר את המשחק של 99?", ולמשחק הזה מתכוונים כשאומרים ששום דבר לא גמור בכדורגל. את הגול השני הבקיע סולשייר ועל זה הוא זכה לתהילת עולם. עד כדי כך שרונן הוסיף לו פרק בתנ"ך! וזה, גבירותי ורבותי, הפוסט הכי טוב שקראתי אי פעם.

בתיכון הייתי בפנימיה. למדתי בישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה. למי שלא יודע מה זה פנימיה בישיבה תיכונית, זה אומר שאתה מתחיל בתפילה בשש ועשרים בבוקר, לומד עד שבע בערב, ואז "סדר ערב" (זמן לימוד עצמי, מותר ללמוד רק לימודי קודש. מתסכל משהו), ואז ערבית וארוחת ערב ואז בערך בשעה תשע (!) אתה פנוי לעצמך. לשיעורי בית, ללמוד למבחנים, לטלפונים לחברה (מאות ילדים על איזה 30 טלפונים ציבוריים, בעידן טרום הסלולר), לשמוע מוזיקה, לשחק עם החבר'ה. להיות טינאייג'ר. מהיותי סוג של ילד טוב ירושלים, או לפחות מהבחינה הדתית, הייתי קם לתפילות, לא מבריז מהסדרים ולא לומד בהם למבחנים. זה רק אומר שהזמן שלי לעצמי היה באמת צפוף. היינו שבעה ילדים בחדר. היינו הולכים לישון לא לפני אחת בלילה (בכל זאת צריך זמן לעצמך), ושוב קמים בשש ורבע בבוקר. שם הפכתי לציפור לילה.

אז מה בכל זאת היה טוב בפנימיה? היינו חברים כ"כ טובים, שזה לא הגיוני. אתה אוכל ביחד, לומד ביחד, ישן ביחד. עצוב ביחד, שמח ביחד. ושומע מוזיקה ביחד.

אחד מהחברים הטובים ביותר שלי היה ישי דון-יחיא. אני ומשה גלילי (עוד אחד מהחברים הטובים ביותר שלי) היינו שומעים רק ביטלס בלי לראות ימין ושמאל. ישי היה יותר פתוח למוזיקה (אני זוכר שהייתי מזועזע שהוא מוכן לעזוב את הביטלס. היום זה מאוד משעשע אותי). הוא אהב גאנז, גראנג' ושאר מיני דגנים. פארל ג'אם היו המועדפים שלו. כשכבר הייתי מוכן לשמוע דברים חדשים, ישי הכיר לי שני אלבומים אלמותיים שפתחו לי פתח לעולם חדש. הראשון מביניהם הוא לד זפלין 4 (שיקבל פה פוסט, הסירו דאגה מלבכם), והשני הוא Temple of the Dog.

כשהקמתי את הבלוג היה ברור שהמקדש יקבל פה סקירה, ועכשיו שכריס קורנל בדרכו ארצה הגיע הזמן לדבר על אחד האלבומים, אם לא האלבום. אבל קודם שירים ועטיפה:

01. Say Hello To Heaven 02. Reach Down 03. Hunger Strike 04. Pushin Forward Back 05. Call Me A Dog 06. Times Of Trouble 07. Wooden Jesus 08. Your Saviour 09. Four Walled World 10. All Night Thing

Temple of the Dog הוא אלבום מדבק. כל מי ששומע אותו אוהב אותו. אני קיבלתי אותו ונדבקתי. הכרתי אותו למישהו בעבודה – הוא לא מפסיק לשמוע אותו. שמתי אותו לגלית בנגן שלה, והיא נדבקה. תקליקו פליי על שני השירים הבאים וזה כנראה יקרה גם לכם. הראשון הוא השיר הכי מוכר (עוד נסביר למה), והשני הוא הכי אהוב עלי (עוד נסביר למה).

מקדש הכלב נוצר בעקבות טרגדיה – חבר של קריס קורנל, הסולן של  Mother Love Bone (אחת מלהקות הגראנג' הידועות למביני דבר, שהם לא אני), מת ממנת יתר וקריס התחיל לכתוב שירים לזכרו. השירים לא היו כ"כ בסגנון של Soundgarden, ולכן קריס ניגש לשניים מהאלמנים שהשאיר אחריו הסולן במטרה להוציא את השירים כסינגל. לחזרות הצטרף גם המתופף של סאאונדגרדן ומתישהו גם אדי וודר (הסולן של פארל ג'אם) כקולות רקע. בסוף הם החליטו לעשות מזה אלבום לזכרו של הסולן, הקליטו אותו ב- 15 יום באווירה לא לחוצה (כי לא היו ציפיות כלכליות מהאלבום), כשהשם Temple of the Dog נלקח מאחת השורות מאחד השירים של Mother Love Bone. האלבום מכר לא המון, בערך כשבעים אלף, אבל כולם היו מרוצים מהתוצאה, כי הוא השיג את המטרה. לאחר מכן ההרכב התפרק: קריס חזר להקליט עם סאאונדגרדן והשאר התחברו ביחד כדי ליצור את פארל ג'אם.

רק אחרי שסאאונדגרדן ופארל ג'אם הוציאו את האלבומים הראשונים שלהם (Ten של פארל ג'אם!!!!), חברת התקליטים הבינה שיש לה ביד חיבור בין שתי הלהקות התותחיות האלה, והוציאה את האלבום בהוצאה מחודשת, עם Hunger Strike, שהוא ממש דואט בין קריס לוודר (ולא רק וודר כקולות רקע) כסינגל. אז כבר האלבום מכר מעל מיליון, זכה בפלטינה, וקיבל את הביקורות המדהימות. המבקר של הרולינג סטונס (מי שלא יודע, זה מגזין המוזיקה הכי מפורסם בעולם) אמר שהוא "ראוי לחיי נצח". אני אומר לכם כאן ועכשיו שזה לדעתי אלבום הגראנג' הכי טוב שיצא. יותר טוב מ- Smells like teen spirit, מ- Ten, ומכל אחד אחר.

השיר הראשון, Say Hello to Heaven, הוא אחד משני השירים הראשונים שקריס כתב על החבר שלו. הוא כתב אותו ואת השיר השני, Reach Down, בסיבוב ההופעות של סאאונדגרדן באירופה, והוא אמר שזו הייתה הדרך שלו להתמודד עם המוות, כי לא היה שם אף אחד שהכיר את החבר שלו ולא היה לו עם מי לדבר על זה. זה שיר כ"כ טוב, ופתיחה מושלמת לאלבום. לא כ"כ קל להבין את המילים, אז הלכתי לקרוא אותם. לא ידעתי שקריס כותב כזה טוב! המילים פשוט מרגשות. תלכו לקרוא, כדאי לכם.

המילים של השיר השני עוד יותר טובות, אבל השיר הזה מיוחד במשהו אחר. השיר הזה הוא מעל אחת עשרה דקות, כשחצי מזה גיטרות כסאחיסטיות. וכמו שכתבתי על השיר I Want You של הביטלס – גם השיר הזה מפתח אצלך סיבולת למוזיקה. קשה לשמוע אותו עד הסוף בפעם הראשונה ואפילו בפעם העשרים. אבל למי ששומע אותו עד הסוף מצפה חוויה אחרת. לא כי יש משהו בסוף, אלא כי עם הקושי, האינטנסיביות של השיר kicking in. הגיטרות קורעות אותך כ"כ שבסוף, כמו ב- I Want You – שם הרגשת את הכמיהה של ג'ון אחרי שהוא צרח את זה בפעם השלושים, כאן אחרי עשר דקות של גיטרות אתה מפסיק להבין ומתחיל להרגיש את הגעגועים של קריס.

השיר השלישי, Hunger Strike, הוא הכי מפורסם באלבום, גם כי הוא יצא כסינגל וגם כי הוא דואט בין שני ענקי גראנג', לפני שהם נהיו כאלה. אני לא צריך לכתוב עליו כלום. פשוט תלחצו פליי פה למעלה, ותשמעו את אחד משירי המופת של הניינטיז.

Call Me a Dog הוא אחד השירים האהובים עלי באלבום, והוא מאפשר לך להכיר את יכולות השירה של קריס קורנל. אבל זה לא נראה כי הוא מדבר על החבר שלו.

לעומתו, השיר הבא (שאתם יכולים לשמוע על ידי לחיצת פליי פה למעלה), שהוא גם השיר האהוב עלי ביותר באלבום, מדבר ישירות אל החבר שלו ועל סיבת המוות. קריס אומר ש-"כשהכפית חמה והמחט חדה – תחזיק מעמד ואל תעשה את זה":

Don't try to do it, Don't try to kill your time
You might do it, Then you can't change your mind
You've got a hold on to your time
Till your break through these
Times of trouble

הוא מתחיל איטי ונמוך והוא גם נשמע קצת הזוי, כאילו אתה בתוך טריפ. השיר של האלבום לדעתי.

השיר האחרון, All Night Thing, די מינימליסטי יחסית לגראנג': יש בו תופים, אורגן וכריס קורנל, אבל הוא איכשהו מתחבר טוב לאלבום הזה. הוא מדבר על זה שנראה לו שהולך להיות לו "משהו של כל הלילה", והוא נשמע בשיר הזה די אופטימי לטעמי. המילים לא מסמלות איזו בשורה, אבל דווקא סיגנון השירה של קריס נותן לך הרגשה של התחלה של משהו טוב. וזו דרך יפה לסגור אלבום.

לסיכום:

כבר הארכתי יותר מדי על האלבום, ולכן נסגור את זה ככה: כל סופרלטיבים שתרצו לשפוך על האלבום הזה לא יהיו מוגזמים. הנגינה איכותית, המילים מדהימות, השירה יוצאת דופן, החיבור מיוחד והקונספט מאחוריו מרגש. כל מה שאני יכול להציע לכם זה ללכת לשמוע את אחד מאלבומי המופת של הגראנג' ושל המאה שעברה בכלל.

תגיות: Chris Cornell, Eddie Vedder, Temple of the Dog