למי שלא יודע, רג'ינה אהובתי מוציאה אלבום חדש שקוראים לו Far ב- 23 ליוני. כיליון עיניים אמיתי! כבר אפשר לשמוע שיר מתוך האלבום החדש ב- MySpace שלה.

סוף סוף עשיתי בחכמה, ושמתי ב- iPod הקטן שלי שאיתו אני רוכב כל יום, את רג'ינה ספקטור. אם קראתם את הפוסט שלי עליה, אתם כבר מבינים כמה הבחורה הזאת מדהימה אותי. בפוסט ההוא דיברתי על האלבום הראשון שלה, שהוא הרבה פחות מוכר בארץ. דווקא האלבום השני הפך אותה למפורסמת, והיא אפילו התגלגלצה איתו. אז בנוסף לרכיבות היומיומות, לאחרונה כתבתי מסמך ארוך לתוך הלילה (הלילות), ותמיד כשאני כותב מסמכים אני שומע מוזיקה שכבר זורמת לי עמוק בתוך הדם ולכן רג'ינה הייתה בחירה טבעית.

ולמה אני מספר את זה לכם?

אמרתי את זה כבר פעם,באלבומים הטובים באמת, הפנינים מתגלות רק אחרי הרבה שמיעות של האלבום, וכמעט תמיד, הן השירים האחרונים באלבום. אני עוד לא הצלחתי לפצח למה זה, אבל יש לי תחושה שהאמן מסדר את השירים ככה שאלה שתופסים את האוזן מהר יהיו בהתחלה, ואלה שדורשים שמיעות חוזרות יהיו בסוף. אז השיר האחרון באלבום השני של רג'ינה הוא שיר אחר.

כמו אמן פוסט-מודרני, שמציג את העולם בצורה שלא הכרת, רג'ינה מציגה געגועים בצורה הכי לא רומנטית שאפשר. ועוד מנקודת מבטו של גבר. היא נשאלה בראיון "איך את יכולה לשיר מנקודת מבטו של גבר?" והיא ענתה שהיא מספרת סיפורים (Story Teller). הצורה הכמעט ברוטלית של הגעגועים של רגי'נה (Summer in the city means cleavage) והאירוניה (started to miss you sometimes) גורמים לך להרגיש עד כמה הגעגועים עזים ולא צריך רומנטיקה ופרחים בשביל זה.

אז תקשיבו לשיר (שכבר הפך להיות האהוב עלי באלבום), עדיף כמה פעמים, ואולי תתחילו להבין את הגעגועים שלי לאלבום חדש שלה, שתודה לאל, סוף סוף מגיע.

שמעתי בעבר על קותימאן. הוא Fאנקיסט ישראלי. לא שמעתי עליו יותר מזה, אבל השמועות רצו שהוא טוב.

קראתי עכשיו את העונג, והוא הביא שם משהו חדש של קותימאן. אתם חייבים לראות ולשמוע את זה. קותימאן לקח מלא מלא מלא קטעים של YouTube ומיקסס אותם ביחד לכדי 7 קטעים, כשכל קטע הוא גזירים של סרטים מיוטיוב. התוצאה היא Fאנק כ"כ טוב! מזיז אגנים אמיתי!

הוא קורא לזה ThruYou ותאמינו לי, אתם חייבים לשמוע את זה!!! חייבים!!!

גיאחה מספר שזה כבר מפורסם בכל העולם (עיתונים, בלוגים ומה לא).

אני הולך לשאול את קותימאן איך אפשר להשיג את זה לשמיעה ב- iPod.

ואתם הולכים לשמוע את זה, כן? הנה הלינק שוב: ThruYou.

כבר קרה לי הרבה פעמים במשך השנה האחרונה שעברו הרבה ימים בין פוסט לפוסט, ובכל פעם הייתה לי סיבה. מוצדקת יותר או מוצדקת פחות זה כבר לא כ"כ משנה. מה שמעצבן אותי, זה שדווקא עכשיו, כשהיה יומולדת לבלוג, לא כתבתי חודשיים – חודש לפני היומולדת וחודש אחרי. והבטחתי כ"כ הרבה: סיכומים, פוסטים, השלמות חוסרים וקיום הבטחות שלא מילאתי. ובצורה אירונית משהו, הנה עוד הבטחה שלא קיימתי – לא כתבתי שום דבר לכבוד היומולדת. אז הנה לפחות סיכומון קטן לכבוד היומולדת שהיה לפני חודש:

בלוג שלא כותבים בו מאבד מהחיוניות שלו. את זה אני יותר מרגיש מיודע. בגלל זה אני מתעקש לכתוב כל הזמן. למרות שקשה לי לפעמים. ולמרות שכולם אומרים לי שבלוג אמור להיות כיף, ואם לא יוצא לכתוב אז לא נורא. זה לא נכון! האמת שזה נכון חלקית. בלוג באמת אמור להיות כיף, אבל כיף אמיתי מגיע כשמשקיעים. אבל בכלל לא קשה לי לכתוב, רק קשה לי להביא את עצמי לשבת.

והנה הדבר החשוב יותר שלמדתי – למרות הנאמר ממש עכשיו, גם בלוג שלא כתבו בו הרבה זמן, חוזר לחיוניות שלו אחרי שני פוסטים (פוסט אחד מנער את האבק, ופוסט שני מחזיר לתלם).

ולכן התיישבתי לכתוב. וגם בגלל שהתגעגעתי. וגם בגלל שרציתי לספר לכם מה עבר עלי מאז הכרזתי קבל בלוג ועדה שהנה מתקרב היומולדת של הבלוג.

אז ככה. הסיבה העיקרית שלא כתבתי מאז אמצע ינואר היא שלבלוג יש תחרות. קודם כל, התחלתי לעבוד. עבודה שצורכת ממני המון משאבים. באמת. דבר שני, אני נוסע לעבודה באופניים. זה תענוג צרוף. בריאות, כושר, כיף. אבל גם עייפות טוטאלית. היום כבר הרבה יותר קשה לי לשבת באחת בלילה מול מחשב ולא להרדם (למרות שעכשיו 1:30). אני עושה בערך שעה ביום אופניים, חצי מזה בעליה. זה קשה. אני מגיע ממוטט הבייתה.

דבר שלישי, יש לי סדרת ספרים מושלמת. כל 10 דקות פנויות שלי אני הולך לקרוא. מי שלא מכיר אותי, אני קורא פנטזיה. פנטזיה זה נשמע כמו ספרים לילדים, אבל תאמינו לי, זה לא. הסדרה הזאת בנויה כ"כ טוב, שאני כל הזמן חושב על הספר ועל הסיפור. והנה אני מבטיח שוב, ואני מקווה שאני אקיים – אני חייב לספר לכם על הסדרה הזאת. אבל רק שתדעו איך קוראים לה: Codex Alera של Jim Butcher. אני כבר בסוף הספר הרביעי מתוך חמישה (החמישי יצא בדצמבר, ככה שאני לא יודע עוד כמה ספרים הוא יוציא).

והסיבה העיקרית לכך שלא כתבתי הרבה זמן היא שכל התחרות הזאת היא לא מול הבלוג, אלא מול הריכוז שלי. אני בזמן האחרון לא מצליח להתרכז מספיק זמן בשביל לשמוע מוזיקת אינדי חדשה. ואם אני לא שומע מוזיקה חדשה, לא בא לי לכתוב על מוזיקה.

אז מה עושים כשלא יכולים להתרכז במוזיקה חדשה? חוזרים לשמוע מוזיקה שאתה מכיר טוב מאוד ולא צורכת משאבים. או שומעים מוזיקה קלה. פשוטה. בלי עומק, רק יופי. אז לאחרונה בחרתי בטקטיקה השניה, ולכן אני רוצה לספר לכם על מישהי קנדית אמריקאית מאוד חמודה, שאני מכיר כבר שנה וחצי. לבחורה קוראים Colbie Caillat (שתודות לוויקיפדיה אני סוף סוף יודע איך מבטאים את זה – קולבי קָאלֵיי) והיא קנדית אמריקאית (!!!) חמודה עם קול צלול ומקסים. כשהיינו בקנדה באוגוסט לפני שנה וחצי לא הפסיקו להשמיע אותה ברדיו. קול חמוד ומתוק עם מוזיקה יפה ועדינה. אז כשנכנסתי לחנות מוזיקה הם עשו פרומואים לאמנים קנדיים (וככה הכרתי וקניתי את Feist), וקולבי עלתה רק עשרה דולר קנדי שעם המס זה פחות מחמישים שקלים (באמת עשו פרומואים לאמנים קנדיים, והייתי בטוח שהם עשו גם לה, וגם השם שלה נשמע לי לא ממש אנגלי. הקיצר – הייתי בטוח עד הרגע שהיא קנדית, וויקיפדיה תיקנה אותי). אז ברור שכזאת מוזיקה קלילה ויפה בפחות מחמישים שקלים זה אפילו לא שיקול (אתם יודעים כמה מוזיקה אנשים היו קונים אם דיסקים היו עולים חמישים שקלים? לדעתי פי שניים לפחות). אז קניתי והתמכרתי. וגם שיגעתי את ניר וסיגי ונטע (שאגב, בגלל שלא ידעתי איך מבטאים את השם שלה, קראנו לה הפלסטינאית).

לאלבום שלה קוראים Coco, וקודם שירים ועטיפה:

01. Oxygen 02. The Little Things 03. One Fine Wire 04. Bubbly 05. Feelings Show 06. Midnight Bottle 07. Realize 08. Battle 09. Tailor Made 10. Magic 11. Tied Down 12. Capri

הנה טעימה מהאלבום (השיר הראשון הוא השיר שאני הכי אוהב):

Coco נשמע כמו הכינוי שלה בחבר'ה, וזה גם נראה ככה על האלבום. אין מילים, אין בכלל חוברת, וזה אלבום מקרטון. זה נראה כאילו היא עשתה איזה ניסוי כלים כזה, והוציאה שירים מהמגירה. היא גם כותבת שם תודה לחבר'ה שלה – זה ממש נראה ככה – וכל האלבום נראה פשוט ובוסרי. אבל אני חושב שהשירים פה דווקא בוסריים בצורה חביבה. אין הפקה גרנדיוזית ואין טררם. רק אלבום פשוט של בחורה פשוטה.

אבל עם כל זה, יש לה קול מאוד יפה. כזה שנכנס לורידים. עם האלבום הזה אתה מרגיש בבית. כזה נוח ולא מאתגר, כמו כפכפים נעימים. וזה גם החיסרון שלו – חוץ מהחמישה שירים הראשונים, הוא נגמר מאוד מהר. אין לו את העומק של סוף אלבום. ולמרות שהיא מנסה להכניס שירים עם אופי עצוב (כמו midnight bottle), זה לא כ"כ הולך, והיא נשארת חמודה כזאת.

אז כשאין לך זמן לנעליים חדשות מעור ולשפשופים ההתחלתיים שנעל כזאת דורשת, כיף לחזור לנעלי הבית הדהויות שלך, גם אם הם לא יכולות לסחוב אותך רחוק.

עברו עלי שבועיים קשים מאוד. אומרים שמתח הוא הגורם החדש למוות (התקף לב הוא עדיין גורם מספר 1 לתמותה בעולם, כפי שאני יודע, ומתח הוא גורם ישיר להתקפי לב). בשבועיים האחרונים התלבטתי קשות בין שתי הצעות עבודה. בדר"כ הלב שלי כבר יודע לאן אני רוצה (שמעתי על מחקר שאומר ש- "הלב רוצה" זה בעצם שיקלול הגיוני של כל הלקחים שלמדת בעבר, ולא סתם גחמה), אבל כאן לא היה לי מושג קלוש מה יותר טוב. עד יום שני לא ידעתי איזה מקום עבודה יהיה יותר טוב בשבילי, וזה גרם לי לרמת מתח מאוד גבוהה. השינה הייתה מלווה בהרהורים אינסופיים, והייתי כמו קפיץ מתוח, אבל מבפנים.

בצרוף מקרים (או שלא), קרו כל מיני דברים בשבוע שעבר שהזכירו לי את אבא שלי. רמת היובש באוויר הייתה בלתי נסבלת, והידיים שלי היו פצועות עד זוב דם, ירושה ישירה מאבא שלי, שהיה אפשר לשייף פלדה עם הידיים שלו. סיפרתי לגיסתי על הגיל הלא נכון בתעודת זהות של אבי, כי הוא שיקר בקשר לגילו כדי להצטרף ללח"י (כן, היה לי אבא מבוגר). ואני חושב שגולת הכותרת הייתה שהייתי על סף להתחיל לעבוד ולא להיות בבית בארבע, ונזכרתי באבי שהיה יוצא מהבית לפני שש בבוקר, ומגיע הבייתה לפני שתיים, ככה שהייתי עם אבא כל יום אחה"צ.

הסבר קצר: למי שלא יודע, אבא שלי נפטר לפני 22 שנים כמעט (הייתי בן 10). יש לי מיליון סיפורים על אבא שלי, אבל קצרה היריעה. אני רק אספר כאן שבשנים שעברו מאז פורים 87, עצרו אותי כ"כ הרבה אנשים ואמרו לי שאבא שלי היה אדם מדהים (ברור) וגומל צדקה בלתי נלאה (קצת פחות ברור). "גזירה על המת שישתכח מן הלב" חז"ל אמרו, והמטרה שלהם היא לא לשכוח את המתים, אלא לאפשר ללב להמשיך לפעום. מאז שנולדו לי ילדים, הזכרון של אבי הרבה יותר חזק אצלי, כי בעקבות היחסים עם הילדים שלי אני נזכר ביחסים שלי עם אבא.

אז במוצ"ש ראיתי את "בנג'מין בטן" עם בראד פיט (שהוא חביב, גרסה חדשה של פורסט גאמפ), וגם שם היה משפט קטן על ידיים מחוספסות. המתח הקבוע שהייתי שרוי בו והזכרון של אבי עשו את שלהם, וכבר בדרך הבייתה בכיתי על אבא שלי, שזה בשבילי הבכי השני בחמש עשרה שנה האחרונות (בתיכון בכיתי הרבה, זה ברור).

ומכיוון שחיי שזורים במוזיקה שאני שומע, החלטתי לגשת לספריית המוזיקה שלי, ולקחת דיסק שזכה לביקורות מדהימות בשנה האחרונה, ושכולם מספרים שהוא דיסק חורפי, שקט ועצוב. המון פעמים כשאני קצת מדוכדך אני משתמש במוזיקה להעלות לי את מצב-הרוח, אבל כאן הייתי ממש עצוב, ובמצב כזה דווקא מוזיקה עצובה עוזרת לפרוק את הלב. אז היום נדבר על הגילוי החדש שלי, Bon Iver, ועל דיסק הבכורה שלו: For Emma, Forever Ago.

אבל קודם כל, שירים ועטיפה:

01. Flume 02. Lump Sum 03. Skinny Love 04. The Wolves (Act I And II) 05. Blindsided 06. Creature Fear 07. Team 08. For Emma 09. Re Stacks

זה אלבום כ"כ יפה (כ"כ יפה!) שלא יכלתי לתת לכם לטעום רק שיר אחד, אתם חייבים לשמוע לפחות שניים:

הפעם, חייבים להתחיל בסיפור של ג'סטין ורנון, הלא הוא הקול אותו אתם שומעים (לחצתם פליי?): הוא נולד בווינסקונסין והקים שם להקת אינדי עם חברים. אחרי הצלחה יחסית בווינסקונסין הלהקה עברה לצפון קרוליינה ושם הופיעו והצליחו יחסית. ואז הלהקה שלו התפרקה, הוא נפרד מחברה שלו ונדבק במחלת הנשיקה (כנראה במצב לא משהו). כדי להתגבר על כל המצב הזה הוא רצה להיות לבד, אז הוא החליט לחזור לבית הוריו והלך להרהר בבקתה של אביו ביערות של צפון ווינסקונסין. הוא התבודד בבקתה שלושה חודשים בחורף! במהלכם הוא הרהר על מצבו ועל החיים. הוא אמר שהוא לא התכוון ליצור מוזיקה בכלל, אבל היה לו איזה גיטרה וכלי הקלטה פשוטים כי הוא בדיוק עזר לאיזה להקה להקליט. הוא שם חשב גם על שם הבמה שלו. הוא ראה "חשיפה לצפון", ושם אנשים יצאו מהבקתה לשלג ואמרו אחד לשני "חורף טוב" בצרפתית שזה Bon Hiver. הוא רצה לשמור על האווירה החורפית והקרה והאיטית, אבל לשנות את זה קצת, וככה יצא Bon Iver. אבל אני חושב שהדבר הכי משמעותי באלבום הזה הוא איך נכתבו השירים. הוא קודם כתב מנגינות. אחר כך הוא ישב והקשיב לכל המנגינות שהוא כתב שוב ושוב, וחיבר להם מילים שיתאימו ללחנים. בצורה הזאת הוא הצליח ליצור את האווירה המדהימה של האלבום הזה. חורפית, איטית ועצובה עם קצת תקווה. גם העטיפה של האלבום היא מעין תצלום מתוך בקתה החוצה אל החורף המושלג. הוא יצר חבילה מושלמת.

אז בואו נדבר קצת על התוכן של האלבום. האלבום נהנה מ-"רק תשעה שירים", שכבר אמרנו שזה תורם לאלבום מעין שלמות. בתשעה שירים אין לאן להתפזר. האלבום מאוד מינימליסטי, עם גיטרות אקוסטיות, תופים אקוסטיים (יש דבר כזה?), הקול הגבוה של ג'סטין והליווי העדין של שני חברי הלהקה האחרים. גם השירים היותר מהירים איטיים יותר מצב עיוור. הוא משתמש בכל מיני צלילים גבוהים שמלווים את השירים כדי לתת להם אווירה חלומית. אבל אל תטעו. לא לוקח יותר משתי שמיעות של האלבום כדי להמתכר. היופי החלומי של האלבום הזה נכנס לך לוורידים ולא יוצא.

זה אלבום לשמוע כשאתה עצוב.
זה אלבום לשמוע כשאתה רוצה להרגע מיום קשה.
זה אלבום לשמוע שכוב על המיטה בחדר חשוך עם אוזניות טובות בווליום גבוה.

בגלל המצב הנפשי העצוב שהיה לי, הוא נכנס לי לוורידים כבר אחרי שמיעה ראשונה. התמכרתי מיד. הוא כרגע אצלי באוטו, באייפוד, במערכת, בלפטופ ובמחשב, וייקח לו עוד הרבה זמן לצאת.

אז הולך להיות לנו חורף טוב. אני בטוח בזה.

תגיות: Bon Iver, For Emma Forever Ago, אבא, חורף טוב

עוד חודש, ב- 14.02.2009 הבלוג שלי בן שנה!

כולם ביחד: הופ הופ טרללה, גדלתי בשנה הה הה הה, הופ הופ טרללה, גדלתי בשנה. טרו טרו אה, טרו טרו אה, יומולדת יומולדת הנה בא.

ולכבוד שנה לבלוג, אני פותח בזאת את חודש הסיכומים [ברקע: גזירת סרט ולחיצות ידיים]. והדבר הראשון הוא שסוף סוף יש למסחטה אייקון (תסתכלו בשורת הכתובת)!

יהיו כאן מחשבות והגיגים על מה למדתי בשנה האחרונה, יהיו כאן סיכומים, יהיו גם פוסטים רגילים (אחד כבר בדרך), ותוספת מיוחדת – יהיו כל הדברים שהבטחתי לדבר עליהם ולא קיימתי, למשל כאן (בסוף) וכאן (בסוף), וכאן.

אז הכינו את עצמכם, ותחשבו על מתנה!