דצמ' 17 2008
אתם כבר יודעים שאני מאוד אוהב את הקומיקס האינטרנטי XKCD.
זה קומיקס שהמון פעמים צריך ממש לדעת מדע (פיסיקה, מתמטיקה) בשביל להנות ממנו (שאני לא יודע), לפעמים הוא ממש לא מצחיק ולפעמים הוא ממש לא מובן, גם אם זה לא מדעי. אני חושב שקראתי את כל מה שהוא צייר אי פעם, והוא פשוט מצחיק בטירוף.
אז עד הפוסט הבא (אני עובד עליו, באמת!) קבלו משהו לא שלי, שמאוד הצחיק אותי.
נתראה עוד מעט.
דצמ' 04 2008
אז אני כבר שבוע (ברוטו) עובד על הבלוג שלי, והיום אפשר לראות תוצאות. מצאתי לי שרת hosting, הורדתי wordpress, והתחלתי לעשות את המעבר. הרבה דם יזע ודמעות, קצת קישקושים בלילות, ובסוף יש לי אתר חדש תחת וורדפרס, שאני יכול לקנפג שם הכל. אבל לא בדיוק על זה התכנסנו כאן לדבר, אלא על זה שאני מובטל.
כן, גם אותי פיטרו בגל הפיטורים המגניב של המדינה. המצב באמת לא משהו, וקשה למצוא עבודה. ראש צוות אני כבר מזמן לא מחפש, כי אין, וגם למשרות של תוכניתן אני מקבל רק שני טלפונים בשבוע (למרות שאני באמת מחפש על אש קטנה עדיין). בא לי קצת משפחה, קצת בלוג וקצת שקט ושלווה. אני אצליח לגרד 90% מהמשכורת למשך 3-4 חודשים, וזה יכול לתת לי קצת זמן לעצור ולחשוב על החיים. אני לוקח את הילדים לגן ובחזרה, וכל יום הוא יום משפחה (היה שמור רק לרביעי). אני רוצה להגיד לכם שארוחת ערב עם הילדים היא משהו שלא יהיה לי אחר-כך, וזה פשוט כיף, גם אם צריך לריב איתם על לאכול ירקות.
אז fring פיטרה 15 איש, ואני ביניהם, ביום שלישי. אני לא בוחר טוב את החברות שלי. עוד באותו יום יצאנו לשתות, ויום רביעי עבר עלי בהנג-אובר מהסרטים. ג'ון מקליין לא עבר אחד כזה באף אחד מארבעת סרטיו, ולא בזה שעוד יבוא. ביום חמישי כבר דיברתי עם חברות ההשמה (ממש בטעות), ורק השבוע התחלתי להתפנות לעיסוקיי. עבדתי על הבלוג. זה כ"כ מגניב. הכל חדש ונקי ויפה. יש לי עוד דברים לסדר ולתקן, אבל כבר הוא ראוי להצגה בציבור. יש לי רשימת מטלות וסידורים (שהראשונה בהן היא לגמור לסדר לך את המחשב ולהביא לך אותו, הדר), ודחיתי את כולם בשביל הבלוג. ממחר אני אתחיל למחוק דברים מהרשימה.
אם תלכו לארכיון של JoelOnSoftware, הדבר הראשון שהוא כותב הוא "כולם צריכים לקחת שנת שבתון". אני חושב שאני בדרך לרבע שבתון, ואני כבר מחכה בקוצר רוח. אני לא אשקר לכם ואגיד שאני לא מודאג בכלל, מצב השוק באמת לא טוב, אבל צריך לדעת להרגיע את החששות ולהינות מההזדמנויות שנופלות עליך, וכרגע יש לי שני ילדים, אשה ובלוג.
אז זה מה שרציתי לספר לכם. ורציתי לספר גם על דיסק לא גמור שהתגלגל לידי (של עומרי לוי שעבדתי איתו) ועוד לא הספקתי לשמוע בכלל, למרות ששמעתי ממנו קצת בעבר, והייתי בדרך להתמכר. ועל להקה בשם שסק (Loquat), שקניתי בחו"ל, והדיסק הגיע אלי תוך 5 ימי עסקים, שזה מדהים אותי כל פעם מחדש. אה, וגם הלהקה טובה. וגם על המוזיקה שאני שומע ועל עוד הרבה דברים, אבל כולם יחכו לפוסט הבא, אני הולך לישון קצת. יש מחר ראיון עבודה.
נוב' 09 2008
1. Everybody's Gone to War 2. Halfway Home 3. Damascus 4. Idaho 5. Learning to Breathe 6. Mr. King 7. Geek Love 8. Sophia 9. All Good People 10. Heart Attack 11. Nickindia |
 |
הדבר הראשון ששובה אותך הוא הקול המיוחד שלה. יש לה קול חד וגבוה וגם נמוך וצרוד. השירים שלה פשוט יפים ועדינים והאלבום כולו מאוד אישי. או שהשירים שלה מדברים עליה ממש (למשל Geek Love, Halfway Home) והיא ממש נותנת לך להרגיש את זה, או שהיא מדברת אל מישהו (Sophia, Mr. King), ואתה מרגיש שאתה מצותת לשיחה שלה עם חבר, או שהיא מספרת על מקרה שקרה לה, ולה אישית. האלבום כולו מלווה בפסנתר שולט, ואין יותר טוב מזה לאלבום.
הנושאים של השירים והעדינות שלהם והקול העדין שלה בונים ביחד אלבום מרתק שאתה מרגיש שככל שתחפור בו תגלה יותר עליה, ואולי זה הייחוד שלו.
עוד הערה: באלבום נמצאים גם שלשה שירים שכאילו לא קשורים, למרות שהם חמודים, הם פחות אישיים ויותר קלילים, ובאמת הם השירים הפחות טובים באלבום. אם תשמעו אותו (בבקשה תשמעו אותו, כדאי לכם) אתם כבר תבינו, אבל כבר כאן ועכשיו, אלו 1, 9, ו- 10.
כמה שירים באלבום כ"כ טובים, שהם חייבים התייחסות.
אם תדלגו על השיר הראשון, האלבום מתחיל בשיר Halfway Home, שבו היא עוד שניה מגיעה הבייתה, והיא מתארת את הבית-ספר והכנסיה כמו מישהו שמתאר את השכונה שהוא גדל בה, ואתה כבר מרגיש געגועים.
את השיר Damascus (דמשק) ממש קשה להבין כי הוא מופנה למישהו ספציפי (עוד אחד מהשירים האישיים מאוד באלבום), אבל הוא פשוט מדהים. בביו שלה באתר היא מסבירה שאביה היה שגריר או עבד בדמשק, ומשם שם השיר (אני לא זוכר בדיוק, והאתר כרגע למטה).
Geek Love פשוט מקסים. היא מתארת דייט שלה עם גיק אחר, וחושפת פן באישיות שלה (ולי לא ניתן אלא להזדהות). בשיר הזה היא מראה את הקול הנמוך והצרוד שלה, וביחד עם פסנתר בטונים נמוכים השיר הזה לדעתי מתבלט כמעט מעל כל השירים. השורה "We're geeks but we know this is love" פשוט קולעת בול.
בשיר Sophia נרינה שרה בקול הגבוה המדהים שלה, מלווה רק בפסנתר. שוב קשה להבין על מה השיר, כי היא פונה ישירות לסופיה ומדברת על משהו ביניהם, אבל זהו שיר מדהים. שיר שחייבים לשמוע. התווים הראשונים שלו מזכירים לי את Georgia של אפרת גוש.
אם שמתם לב, דילגנו על השיר הכי טוב באלבום, השיר שנותן לך להבין קצת לליבה של נרינה.
אז הנה הוא: Idaho
| Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser. | ולהורדה |
ועכשיו, למה הוא כזה טוב?
קודם כל, כי הוא פשוט יפהפה. הפסנתר והכינורות והקול שלה פשוט מדהימים, וחוץ מזה, כי הוא מכיל טוויסט ליודעי דבר, כאלה שקנו את האלבום ועברו על כל האותיות הקטנות.
בשיר היא מספרת על הדרך שהיא עושה – אורזת את כל מה שיש לך בתיק (זה נראה שאין לה הרבה, סוג של נוודת – הניואנס של המילים כ"כ מיוחד) ועוזבת לאיידהו, כי היא לא רוצה לראות את החיים שלה עוברים כשהיא משקיפה מלמעלה:
אלו פשוט מילים כדורבנות!
אבל מה יש באיידהו שייתן לה את החופש שהיא מחפשת?
טוב, אז בקיצור, אם קוראים את האותיות הקטנות על הדיסק שלה, רואים ש- Idaho היא חברת ההפקות של נרינה, ובכלל לא המדינה, ובעצם היא זאת שהפיקה את הדיסק. כנראה לנרינה נמאס מאנשים שהכתיבו לה איך הדיסק צריך להישמע, אז היא עזבה הכל והקימה חברת הפקות ועשתה מה שהיא רוצה עם הדיסק (וטוב שכך).
השיר שבא ישירות אחרי איידהו הוא Learning to breathe on my own, שכאילו בא להשלים את קודמו. בשיר היא כאילו כבר הקימה את חברת ההפקות, ועכשיו היא מתחילה את צעדיה הראשונים.
לסיכום:
התחלתי בהגדרה של האלבום הזה כאלבום של מוזיקה קלה, ואני קצת מצטער על זה לאחר המסע שלי דרך האלבום שלה. הוא אמנם לא פורץ גבולות מוזיקליים, אבל אין הרבה אמנים שפותחים ככה את הלב בפני המאזינים שלהם.
לכל אלבום יש את הייחוד שלו, ונרינה מצאה דרך ללב שלי דרך הלב שלה.
ספט' 28 2008
רחוב פני ליין – נסענו 25 דקות הלוך וחזור רק כדי לבקר ברחוב
ה- Cavern. כאן הביטלס ניגנו לפני שהם התפרסמו (וגם קצת אחרי)
שער לאצטדיון. הלוגו של ליברפול, והלוגו This is Anfield
בתוך האצטדיון
ירון באצטדיון
מחכים למשחק
אם מסתכלים טוב בתמונות, אפשר לראות שני ילדים מאושרים עם חיוך טפשי על הפנים. אני לא אשכח את הטיול הזה בחיים
(זו ההזדמנות להגיד תודה לאשתי האהובה ותודה לאורטל) ואני לא אשכח את ההופעה הזאת בחיים.ספט' 25 2008
מה הוא עשה, למתקדמים:
1. הוא הקדיש את Something לג'ורג' ועשה חצי שיר עם גיטרה קטנה ומצחיקה, בצורה קלילה ומהירה כזאת, ורק באמצע השיר הוא החליף לחשמלית ונכנס כמו שצריך לשיר.
2. בהדרן השני הוא עשה את הסוף של Abbey, אבל המתופף שלו לא נתן את קטע התיפוף המדוייק (שאני ומתן היינו עושים ביחד, במדיוק, שנים), אלא "תיקשר" איתו, ואת הדו-שיח של הגיטרות (שאני ומשה היינו עושים עם מטאטא בכפר הרא"ה) הוא גם לא עשה במדיוק, אלא יותר ארוך, ורק לפעמים חזר למבנה המקורי.
3. הוא לא עשה את Penny Lane והוא לא עשה את Ebony and Ivory
4. הוא לא עשה שירים מהאלבומים הראשונים (חוץ מ- I saw her standing there בהדרן), אלא יותר "חדשים" ולהיטים.
5. הוא עשה את Blackbird לבד על הבמה – מדהים!
6. לפני Blackbird הוא סיפר איך הוא וג'ורג' ישבו וניגנו באך עוד לפני הביטלס (פול הכניס את ג'ורג' לביטלס).
אז כבר אמרתי שההופעה החזירה אותי לילדות, לאותם שנים שבהם התחלתי לאהוב מוזיקה ואת הביטלס, ולכן הפוסט הזה יחזור אחורה יחד איתי.
הכל התחיל בקסטה קטנה שקוראים לה The Beatles 20 או משהו כזה, שזה עשרים השירים שהגיעו למקום הראשון. אמא שלי קנתה לי אותה ואמרה לי שהנה הלהקה הכי טובה בעולם. אז שמעתי אותה עד שהיא נהרסה, וככה התמכרתי.
בשנים ההם, להעריץ להקה זו הייתה עבודה קשה, כל הזמן הייתי עסוק בללמוד על הביטלס. לא היה אינטרנט ואפילו לא ידעת את שמות כל האלבומים או להפריד בין אלבום לאוסף. כדי להשלים את הפער, היינו יושבים בחנויות ספרים וקוראים על הביטלס. יום אחד מישהו הביא לכיתה קופסא עם כל הקסטות של הביטלס, ועל הקופסה את ארבעת החתימות שלהם. אני זוכר איך לקחתי נייר פרגמנט והעתקתי את החתימות, כדי שיהיה לי. למדנו את תאריכי הלידה של כל אחד מהם. חשבתי שבחיים לא יימאס לי מהביטלס, ואני לא אשמע עוד שום מוזיקה חוץ מהם.
תוכניות של קוטנר על הביטלס היו מצרך נדיר ובלענו בשקיקה כל מה שהוא אמר. היה גם את המיתוס שיש ירון אחד שיש לו את האוסף הגדול ביותר בארץ. היום זה ב- YouTube.
היינו עוברים מאלבום לאלבום, ע"פ מה שהצלחנו למצוא. אני זוכר שתיאמתי עם דוד ומתן מה שומעים השבוע. הייתי יושב מול המחשב ומשחק שולה מוקשים, רק כדי שיהיה לי מה לעשות תוך כדי שאני טוחן את Hard Day's Night. ואח"כ את Help.
אני זוכר שלמדנו בע"פ את Hey Bulldog, עם ההתחלה הגרובית שלו.
היו גם מלחמות ביטלס קווין. ברור שאנחנו ניצחנו, גם אם זה לא היה ברור לצד השני.
קיבלתי מתנה ממתן ספר סגול שקוראים לו Beatles Quiz שמכיל כמויות של חידונים על הביטלס, ברמת קושי של הטריוויה של "הארץ".
היינו שומעים ביטלס, ומכריזים על כל שיר שהרגע התחיל "זה השיר הכי יפה בעולם", עד שזה הפך ללעג.
ישבתי לילה שלם ושמעתי את I Will באוזניות ב- repeat, כי הוא "אחד השירים אם לא ה-שיר" (ראה שורה קודמת).
יום אחד מתן קנה את כל הדיסקים שלהם בבת אחת באיזה מבצע מוזר מחו"ל, וקינאתי בו שיש לו כבר את הכל.
היו עוד אלפי דברים קטנים של teenage שלומד על הביטלס, אבל קצרה היריעה.
הביטלס היו הפסקול של שנות העשרה שלי, והיום ראיתי את אותן השנים חוזרות אלי. תודה פול. תודה על המוזיקה.
חלק מהזכויות שמורות