דצמ 24 2008

קצת על מוזיקה חדשה והרבה על ישנה

מאת: נושאים: סקירות

בפוסט הקודם דיברתי על זה שיש יותר מדי מוזיקה. אז המצב רק מחמיר. מכל סיכומי השנה, אני מוצא מלא מלא אלבומים שאני לא מכיר, ואני מנסה לעקוב ולא מצליח. במיוחד כשלוקח לי הרבה מאוד זמן לשמוע אלבום. לא רק אני מדבר על זה – כל המגיבים לכל הסיכומים מתבכיינים על זה כמו שאני מתבכיין לכם. אי אפשר לעקוב אחרי כ"כ הרבה מוזיקה, ואם נרדמת בשמירה באיזור אמצע השנה, אתה יכול למצוא את עצמך עם 15 עד 20 אלבומים חדשים בשלושה ימים. אז הנה סיכום שמאוד אהבתי (אצל רדיו פרמיום להמונים), והפיל עלי איזה 10 אלבומים. המצב קשה.

והנה גילוי נאות: אני כבר הרבה זמן קרוע בין שני סוגים של קוראים. הסוג הראשון הוא רוב הקוראים, ואלו אנשים שאוהבים או לא אוהבים מוזיקה, אבל בטח לא אוהבים אינדי. דוגמה אחת היא אשתי – היא מתה על מוזיקה, עוד לפניי, אבל ממש לא אינדי. היא אוהבת רוק, היא אוהבת את הלהקות שהיא אהבה בשנות העשרה שלה, והיא אוהבת עוד הרבה דברים. אבל שלא יגידו לה שפליט פוקסס שווים משהו (אני חצי מסכים איתה, כמובן, הם לא שווים את ההייפ סביבם). דוגמה שניה היא ירון – הוא לא שומע אלבום אחד ברצף. תביא לו שירים טובים, ב- shuffle. הסוג השני של הקוראים הוא המבינים (ולא בציניות). אנשים שאוהבים המון. הרבה מוזיקה ישנה וטובה והמון אינדי. קשה לכתוב פוסט שיעניין גם את אלה וגם את אלה. ואני לא יודע איפה אני רוצה להיות, כי התחלתי עם הבלוג בשביל לספר על כל המוזיקה שאני אוהב, אבל לאחרונה אני שומע רק דברים חדשים, שרובם אינדי. אז אני מנסה פעם ככה ופעם ככה – פעם פוסט על הביטלס או על אבריל, ופעם על לורה מרלינג או על HOT CHIP. ולפעמים בערבוביה.

ומכיוון שרק היום הורדתי מוזיקה חדשה ולכן אני עוד לא יכול לכתוב עליה (אל תדאגו, לטובים שביניהם אני חייב 12$, ע"ע "איך לא נהיה חרא של אנשים"), ומכיוון שלאריות המוזיקה ברור שמגיע פוסט במסחטה, היום נדבר על קולדפליי.

ונשאלת השאלה (ובאמת נשאלה בדיוק הרגע, ופתחה דיון ביני לבין אשתי, שאגב, נסגר ב- "טוב, אני רוצה לקרוא", "טוב, אני רוצה לכתוב":

-"למה שלא תהרוג שתי ציפורים במכה אחת, ותדבר על האלבום שלהם שיצא השנה?"

ונתשבת התשובה:

-"אם מישהו לא היה מכיר את קולדפליי בכלל והיית רוצה שהוא יכיר אותם, על איזה אלבום היית ממליצה?"

-"על הראשון או השני"

-"זאת התשובה. אני הולך לכתוב על Parachutes"

-"טוב די, אני רוצה לקרוא"

-"טוב די, אני רוצה לכתוב"

-"ועוד מעט אני הולכת לישון"

-"ועוד מעט אני הולך לסלון"

אז כבר הבנתם שאני הולך לכתוב על Parachutes של קולדפליי, ולכן, כרגיל, קודם כל, שירים ועטיפה.

01. Don't Panic
02. Shiver
03. Spies
04. Sparks
05. Yellow
06. Trouble
07. Parachutes
08. High Speed
09. We Never Change
10. Everything's Not Lost
Coldplay - Parachutes

והנה טעימה מהאלבום: זה השיר האחרון – Everything's Not Lost, שיש בו גם שיר חבוי מאוד יפה:

[audio:http://issahar.com/media/music/Coldplay_-_Everythings_Not_Lost.mp3|titles=Coldplay – Everything's Not Lost]

נכון שסיפרתי לכם בעבר שיש לי פוביה מהמוניות? וגם סיכמנו שזה לא מוניות כמו מי פנוי באלנבי אלא המוניות כמו הופעה של פול מקרטני. אז איך קולדפליי קשורים לזה?

קולדפליי (ואוונאסנס) הם קורבנות של הפוביה הזאת. את קולדפליי הכרתי בערך חצי שנה אחרי כולם. הם יצאו לרדיו עם השירים המוכרים, וגלגל"צ לא הפסיקה לטחון אותם, אבל אני ראיתי שכולם מתאהבים בהם והתרחקתי. הפחיד אותי לשמוע מה שכולם שומעים, בעיקר כשצעקו כל הקולות מסביבי "תשמע, זה מדהים", "אתה חייב לשמוע אותם", ובטח כשגלגל"צ טוחנים אותם עד זרא. אחרי הרבה זמן החלטתי שגם אני חייב לנסות, שיגעתי את ניר והוא צרב לי את האלבום וזו הייתה התאהבות פתאומית. וזה מה שמיוחד באלבומים מושלמים – גם גלגל"צ לא מצליחה להרוס לי את Trouble או את Yellow. אני עדיין אוהב אותם כאילו שמעתי אותם עכשיו בפעם הראשונה. זה אחד האלבומים שנכנס מהר, אבל נשאר לנצח.

הקיצר, parachutes יצא באמצע שנת 2000, כשהוא מכיל 10 שירים (פלוס שיר חבוי) מדוייקים להפליא, עשויים טוב ומדהימים ביופיים. את האלבום הפיק קן נלסון שגם הפיק את אלבום הבכורה של גומז "Bring It On" (שהם חתכת' להקה, וגם להם מגיע פוסט, לא שכחנו), ככה שקולדפליי קיבלו אחלה מפיק. איך שהאלבום מתחיל אתה נשאב לתוך האווירה האיטית והמהפנטת שלו, ואתה תוכל לצאת מזה רק לאחר עשרה שירים ושיר חבוי אחד. אני לא יכול לספור את הימים שפתחתי עם קולדפליי את הבוקר וסגרתי איתם את היום. ועשרת שירים האלה מספיקים בדיוק, לא פחות מדי ולא יותר מדי. כשהייתי רך בשנים התעצבנתי כשקניתי אלבום והיו בו רק עשרה שירים. זה היה סוג של חוצפה – "אני שילמתי ממיטב כספי, ואתה נותן לי רק 40 דקות? מה זה?". היום זה בדיוק הפוך – "גם שילמתי ממיטב כספי וגם אני צריך לסבול את השגעונות שלך על פני שעה שלמה? היית חייב להכניס פה את כל השירים שעלו לך לראש? למה לא דחפת לשם גם איזה קאבר ליונתן הקטן, ככה בכיף?!".

המבקרים הרבים העירו שקולדפליי לא חידשו הרבה והמקורות (ההשפעות) שלהם ניכרות לעין, אך בכל זאת קולדפליי מצליחים להתרומם. להתרומם? אם נעלה יותר גבוה נפגע בלויינים! תראו, גם אני לא חושב שהם עשו דברים שלא היו שם קודם, אבל הם לקחו את אבני הבסיס של הרוק האלטרנטיבי, וליטשו אותם ליהלומים. קריס מרטין (הסולן) מצליח להעביר רגשות בצורה שלא הייתה כאן קודם, והפסנתר יושב כ"כ טוב בתוך Trouble, שאתה חושב שמוצרט לא ניצל את הפוטנציאל של הכלי הזה. כמעט בכל השירים יש גיטרה אקוסטית מעולה, וכל האלבום עטוף בעדינות הנפלאה של קולדפליי.

אני חושב שזה אלבום חובה בכל בית. הוא מסוג האלבומים שהוא כ"כ טוב, שכולם יאהבו אותו, מאוהבי הלהיטים עד אוהבי האינדי, ממוחאי הכפיים עד למרשרשי התכשיטים*. זה האלבום הכי טוב שאני יכול לחשוב עליו להתחיל להתרגל לשמוע אלבומים ברצף, ולא רק שירים בודדים.

אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז בואו נדבר בכל זאת קצת על Viva La Vida (למרות שעוד לא שמעתי אותו מספיק):

קולדפליי הוציאו אלבום שני, Rush of Blood to the Head, שגם הוא יפהפה, ודומה מאוד מאוד לאלבום הזה. גם הוא לא ארוך, ויצא מדוייק כמו קודמו. ואז התחילו הבעיות שלהם, כי הם עשו שני אלבומים מאוד דומים, והקהל כבר מצפה למשהו אחר. אז באלבום השלישי הם כבר מנסים לשנות ולעשות דברים חדשים, אבל עדין יש לו את תחושת הקולדפליי, ולדעתי הוא לא יצא מבריק – לא בסגנון הישן והטוב ולא בסגנון חדשני מעניין מספיק. וזה מביא אותנו להיום (או בעצם, להשנה). קולדפליי מוציאים אלבום רביעי. מה עם יעשו? אז אני חושב שהם די הצליחו. הם שמרו על הסגנון שלהם, רק הוסיפו לו כל מיני אלמנטים שעוד לא היו להם. הם כאילו הבינו שלא צריך לברוח מהסגנון שלהם, אלא לשמור עליו ולפתח אותו לכיוונים חדשים. אני מצטער, אבל הדעה שלי עוד לא מספיק מוצקה מכיוון שאין לי מספיק קילומטרז' עליו, אז אני רק אגיד לכם את דעתי שהיא לקוחה מאוסף הדברים שקלטתי באינטרנט – אם האלבום היה יוצא בשנה אחרת הוא היה מגיע יותר גבוה, אבל השנה הייתה עמוסה מאוד במוזיקה חדשה ובסגנונות חדשים ישנים (האייטיז חוזר גבירותי ורבותיי, ובגדול), והאלבום נשאר מחוץ לעשיריה הראשונה. אני בכל זאת ממליץ עליו, אבל רק אחרי שתשמעו את Parachutes…


——————————————–

*הביטוי קשור לחודש דצמבר, וגם ללהקה האהובה עלי.

8 תגובות

דצמ 19 2008

מ.ג.מ.ת, שועלים זריזים וקצת סיכומים

מאת: נושאים: סיפורים

מכיוון שאנחנו בדצמבר, כולם מסכמים את השנה. בעונג שבת תמצאו המון לינקים להמון סיכומים בהמון בלוגים. אני לא רוצה לעשות סיכום סוף שנה משתי סיבות. א. אני מרגיש סוף שנה רק בראש השנה (פלצני, אני יודע, אבל אלה החיים) ו- ב. עוד חודשיים אני סוגר שנה לבלוג, אז אם אני אסכם עכשיו מה יישאר לאחר כך?

אז מה כן נעשה? אני אספר לכם, כרגיל, מה עובר עלי לאחרונה והפעם כן מהצד המוזיקלי. בכמה חודשים האחרונים אני צולל יותר ויותר עמוק לתוך עולם האינדי. אינדי זה לא מוזיקה הודית. אינדי בא מהמילה אינדיפנדנט – העצמאות היא במובן של ההפקה והשיווק. מכיוון שההפקה והשיווק נעשים בצורה עצמאית (כשהכוונה לא דרך אולפנים גדולים, לייבלים קטנים זה עדיין אינדי), זה נותן הרבה יותר חופש לאמן להתפרע. עולם האינדי מאוד קשה לעיכול, וזה מותח לי את גבולות היכולת. כל להקה/הרכב/זמר/זמרת מנסים להיות חדשניים ו/או לתת פירוש משלהם למוזיקה. הדברים האלה לא עוברים באולפנים גדולים ולכן הם פונים ללייבלים קטנים ומפיצים דרכם, ונוצרת תרבות אינדי ענפה. ברור לכם שזה טוב, נכון? כן, גם לי זה ברור, אבל זה לא עושה את זה ליותר קל. יש הרבה יותר אלבומים, הרבה יותר סגנונות והדבר הקשה מהכל – המוזיקה ממש ממש קשה לעיכול. לפעמים רג'ינה נשמעת דידו ליד אלבום אינדי חדש שנפל עלי. אז זו אחת הסיבות שאני לא כותב יותר תכוף – אני פשוט שקוע בשמיעות חוזרות ונשנות של הרבה אלבומים (עוד סיבה היא שעכשיו, שאין לי את הנסיעה לעבודה, יש לי פחות זמן לשמוע ולכתוב על מוזיקה).

אז איזה אלבומים נפלו עלי? או, יש המון. דבר ראשון, יש להקה חדשה בשם "שועלים זריזים" (Fleet Foxes) שהוציאו אלבום בכורה, וכל האינטרנט גועש ורועש עליהם. הם נבחרים לאלבום השנה בהרבה מקומות. בעונג גיאחה פתח דיון עליהם, ושני הסנטים שלי הם שהם חמודים, נחמדים, יש להם סגנון משלהם (בערך) – סוג של מוזיקה עדינה כזאת עם הרמוניות איטיות (ומעצבנות לפרקים) – אבל לא מצאתי בהם משהו שהפיל אותי מהכסא. זה לא אומר שלא הקדשתי להם הרבה מאוד זמן. אז הנה לכם טעימה. בחרתי את השיר הזה אקראית, כי האלבום נשמע כולו באותו סגנון.

[audio:http://issahar.com/media/music/FF_-_He_Doesnt_Know_Why.mp3|titles=He Doesn't Know Why] Fleet Foxes – He Doesn't Know Why

אם אהבתם ואתם רוצים עוד, אתם מכירים את המייל שלי, נכון?

רק נבהיר דבר אחד. הם כן טובים. כן מגיע להם להיות בעשיריית אלבומי השנה שלי, אבל הם לא יישארו ברשימת האלבומים שצריך לכתוב עליהם פוסט שלם, נגיד.

טוב, אז נעבור הלאה. והפעם למשהו שכן מגיע לו פוסט שלם, אבל אני רוצה לספר לכם עליהם עכשיו, אז הם יצטרכו להסתפק בזה. קוראים להם MGMT, והם הוציאו סוג של אלבום בכורה השנה (האלבום הראשון היה תחת שם אחר, ולא עשה הרבה רעש). הקימו את הלהקה שניים – בן גולדווסר ועוד אחד. הם חיממו מלאנתה של אמנים, ביניהם בק ורדיוהד. הם יותר קשים לעיכול מהשועלים, והם הציבו בפני אתגר חדש – להודות שאני אוהב משהו שנשמע כאילו נלקח מהאייטיז. אז באמת בהתחלה אמרתי "מה זה? זה אייטיז!" אבל נתתי לזה עוד שמיעה, ואז עוד אחת ואז התחלתי להיות מכור ואז הגיע הדיסונס והתחלתי לתת לזה כל מיני תירוצים – "זה אייטיז, אבל יותר מתוחכם" היה אחד הטובים (אגב, אחד מהרעים היה "אבל זה לא יצא באייטיז").

אז כן, אני ג'וס ואני מכור ללהקה של יהודי מברוקלין שעושה אייטיז. אם תלכו לוויקיפדיה עליהם, תראו שנתנו להם שישה genres ויש רק עשרה שירים באלבום, ככה שלא רק אני לא ממש יודע להגדיר מה הם עושים. אז הנה טעימה מהם:

[audio:http://issahar.com/media/music/MGMT_-_Future_Reflections.mp3|titles=MGMT – Future Reflections] MGMT – Future Reflections

המוזיקה שלהם היא קצת אלקטרונית, קצת פופ, קצת דאנס. ואני קצת מכור.

אז אמרתי שיש עוד המון מוזיקה שנפלה עלי ואני מנסה לשמוע את הכל בבת אחת וזה לא הולך. אם אתם רוצים לדעת מה אני שומע, יש לכם את זה בצד ימין, אבל רק נזכיר עוד שתי להקות. האחת היא Okkervil River, שעכשיו אני שומע אלבום שלהם משנה שעברה, והם הוציאו אלבום גם השנה שאומרים שהוא פשוט המשך של האלבום הקודם (התבלבלתי, מצטער. האלבום שאני שומע הוא זה שיצא השנה, והוא המשך של אלבום שהם הוציאו בשנה שעברה). גם הם כמו כולם, לא קלים לשמיעה. אבל אחרי הרבה שמיעות אני כבר ממש אוהב אותם.

אז למה אני כל הזמן מזכיר לכם שכולם קשים לשמיעה/עיכול? לא נמאס לכם כבר לשמוע את זה? (אח, משחקי המילים האלה הורגים אותי, כי זו גם התשובה). אלבום שהוא קל לשמיעה נמאס ממש מהר! יש כמה בודדים שגם נכנסים מהר לראש וגם נשארים שם לנצח, לדוגמה: אלבום השנה שלי.

אז הדוגמה השניה לאלבום כזה, שגם נכנס מהר וגם נשאר להרבה זמן, היא של הלהקה בעלת השם המוזר: Ocean Colour Scene. קראתי עליהם אצל אורן ראב, כאן, הורדתי והתמכרתי. זה אלבום מ- 95, והוא כ"כ טוב שזה כואב. ממש נשמע כאילו עשו את האלבום הזה בסיקסטיז.

ויש עוד הרבה מאוד אלבומים שאני מנסה לעקוב אחריהם. אם אני אזכור ולא אהיה דביל, תוכלו לראות אותם בפינת "מתנגן לי ב- IPOD", פה בצד.

טוב, אני הולך לישון, כי כבר ארבע בבוקר.אני מקווה שלא תצטרכו לחכות כ"כ הרבה לפוסט הבא.

עדיין אין תגובות

דצמ 17 2008

עד לפוסט הבא…

מאת: נושאים: כללי

אתם כבר יודעים שאני מאוד אוהב את הקומיקס האינטרנטי XKCD.

זה קומיקס שהמון פעמים צריך ממש לדעת מדע (פיסיקה, מתמטיקה) בשביל להנות ממנו (שאני לא יודע), לפעמים הוא ממש לא מצחיק ולפעמים הוא ממש לא מובן, גם אם זה לא מדעי. אני חושב שקראתי את כל מה שהוא צייר אי פעם, והוא פשוט מצחיק בטירוף.

אז עד הפוסט הבא (אני עובד עליו, באמת!) קבלו משהו לא שלי, שמאוד הצחיק אותי.

נתראה עוד מעט.

עדיין אין תגובות

דצמ 04 2008

מובטל ו(לא)חסר מעש

מאת: נושאים: מחשבות

אז אני כבר שבוע (ברוטו) עובד על הבלוג שלי, והיום אפשר לראות תוצאות. מצאתי לי שרת hosting, הורדתי wordpress, והתחלתי לעשות את המעבר. הרבה דם יזע ודמעות, קצת קישקושים בלילות, ובסוף יש לי אתר חדש תחת וורדפרס, שאני יכול לקנפג שם הכל. אבל לא בדיוק על זה התכנסנו כאן לדבר, אלא על זה שאני מובטל.

כן, גם אותי פיטרו בגל הפיטורים המגניב של המדינה. המצב באמת לא משהו, וקשה למצוא עבודה. ראש צוות אני כבר מזמן לא מחפש, כי אין, וגם למשרות של תוכניתן אני מקבל רק שני טלפונים בשבוע (למרות שאני באמת מחפש על אש קטנה עדיין). בא לי קצת משפחה, קצת בלוג וקצת שקט ושלווה. אני אצליח לגרד 90% מהמשכורת למשך 3-4 חודשים, וזה יכול לתת לי קצת זמן לעצור ולחשוב על החיים. אני לוקח את הילדים לגן ובחזרה, וכל יום הוא יום משפחה (היה שמור רק לרביעי). אני רוצה להגיד לכם שארוחת ערב עם הילדים היא משהו שלא יהיה לי אחר-כך, וזה פשוט כיף, גם אם צריך לריב איתם על לאכול ירקות.

אז fring פיטרה 15 איש, ואני ביניהם, ביום שלישי. אני לא בוחר טוב את החברות שלי. עוד באותו יום יצאנו לשתות, ויום רביעי עבר עלי בהנג-אובר מהסרטים. ג'ון מקליין לא עבר אחד כזה באף אחד מארבעת סרטיו, ולא בזה שעוד יבוא. ביום חמישי כבר דיברתי עם חברות ההשמה (ממש בטעות), ורק השבוע התחלתי להתפנות לעיסוקיי. עבדתי על הבלוג. זה כ"כ מגניב. הכל חדש ונקי ויפה. יש לי עוד דברים לסדר ולתקן, אבל כבר הוא ראוי להצגה בציבור. יש לי רשימת מטלות וסידורים (שהראשונה בהן היא לגמור לסדר לך את המחשב ולהביא לך אותו, הדר), ודחיתי את כולם בשביל הבלוג. ממחר אני אתחיל למחוק דברים מהרשימה.

אם תלכו לארכיון של JoelOnSoftware, הדבר הראשון שהוא כותב הוא "כולם צריכים לקחת שנת שבתון". אני חושב שאני בדרך לרבע שבתון, ואני כבר מחכה בקוצר רוח. אני לא אשקר לכם ואגיד שאני לא מודאג בכלל, מצב השוק באמת לא טוב, אבל צריך לדעת להרגיע את החששות ולהינות מההזדמנויות שנופלות עליך, וכרגע יש לי שני ילדים, אשה ובלוג.

אז זה מה שרציתי לספר לכם. ורציתי לספר גם על דיסק לא גמור שהתגלגל לידי (של עומרי לוי שעבדתי איתו) ועוד לא הספקתי לשמוע בכלל, למרות ששמעתי ממנו קצת בעבר, והייתי בדרך להתמכר. ועל להקה בשם שסק (Loquat), שקניתי בחו"ל, והדיסק הגיע אלי תוך 5 ימי עסקים, שזה מדהים אותי כל פעם מחדש. אה, וגם הלהקה טובה. וגם על המוזיקה שאני שומע ועל עוד הרבה דברים, אבל כולם יחכו לפוסט הבא, אני הולך לישון קצת. יש מחר ראיון עבודה.

תגובה אחת

נוב 09 2008

Nerina Pallot

מאת: נושאים: סקירות

אז אתם זוכרים שדיברתי פעם על מוזיקה קלה? כזו שהיא לא פורצת דרך או קשה לעיכול, אלא דוקא ההיפך? כזו שמההתחלה מתיישבת טוב בתוך האוזן (שזה ברכה וגם קללה, כי היא נמאסת מהר)? אפילו רציתי לעשות סדרת פוסטים (שנגמרה בפוסט אחד ובהרבה הרהורים). אז ברור שאני לא כותב על אלה שנמאסות מהר (למשל שרה בארליס) כי זה משעמם ואין הרבה מה לכתוב, אבל עוד לא הצלחתי להבין מה יש באלה שלא נמאסות מהר, ושהן כן מיוחדות, למרות שהן לא.
אז לאחר ההקדמה, ולאחר שלא כתבתי כבר הרבה מאוד זמן, נדבר היום על נרינה פאלוט. שמעתי על הבחורה הזאת אצל מוכרת ב- Tower, היא נתנה לי לשמוע את נרינה ואת רג'ינה, ובאותו יום בחרתי בנרינה קודם. כנראה בגלל שהיא הייתה יותר קלה לשמיעה (אגב, אח"כ חזרתי לאותו Tower וקניתי את רג'ינה, ואת ההמשך אתם יודעים).
אז, כרגיל, לפני שנדבר עליה, הנה העטיפה ורשימת השירים:


1. Everybody's Gone to War
2. Halfway Home
3. Damascus
4. Idaho
5. Learning to Breathe
6. Mr. King
7. Geek Love
8. Sophia
9. All Good People
10. Heart Attack
11. Nickindia
Nerina Pallot - Fires

הדבר הראשון ששובה אותך הוא הקול המיוחד שלה. יש לה קול חד וגבוה וגם נמוך וצרוד. השירים שלה פשוט יפים ועדינים והאלבום כולו מאוד אישי. או שהשירים שלה מדברים עליה ממש (למשל Geek Love, Halfway Home) והיא ממש נותנת לך להרגיש את זה, או שהיא מדברת אל מישהו (Sophia, Mr. King), ואתה מרגיש שאתה מצותת לשיחה שלה עם חבר, או שהיא מספרת על מקרה שקרה לה, ולה אישית. האלבום כולו מלווה בפסנתר שולט, ואין יותר טוב מזה לאלבום.
הנושאים של השירים והעדינות שלהם והקול העדין שלה בונים ביחד אלבום מרתק שאתה מרגיש שככל שתחפור בו תגלה יותר עליה, ואולי זה הייחוד שלו.
עוד הערה: באלבום נמצאים גם שלשה שירים שכאילו לא קשורים, למרות שהם חמודים, הם פחות אישיים ויותר קלילים, ובאמת הם השירים הפחות טובים באלבום. אם תשמעו אותו (בבקשה תשמעו אותו, כדאי לכם) אתם כבר תבינו, אבל כבר כאן ועכשיו, אלו 1, 9, ו- 10.
כמה שירים באלבום כ"כ טובים, שהם חייבים התייחסות.
אם תדלגו על השיר הראשון, האלבום מתחיל בשיר Halfway Home, שבו היא עוד שניה מגיעה הבייתה, והיא מתארת את הבית-ספר והכנסיה כמו מישהו שמתאר את השכונה שהוא גדל בה, ואתה כבר מרגיש געגועים.
את השיר Damascus (דמשק) ממש קשה להבין כי הוא מופנה למישהו ספציפי (עוד אחד מהשירים האישיים מאוד באלבום), אבל הוא פשוט מדהים. בביו שלה באתר היא מסבירה שאביה היה שגריר או עבד בדמשק, ומשם שם השיר (אני לא זוכר בדיוק, והאתר כרגע למטה).
Geek Love פשוט מקסים. היא מתארת דייט שלה עם גיק אחר, וחושפת פן באישיות שלה (ולי לא ניתן אלא להזדהות). בשיר הזה היא מראה את הקול הנמוך והצרוד שלה, וביחד עם פסנתר בטונים נמוכים השיר הזה לדעתי מתבלט כמעט מעל כל השירים. השורה "We're geeks but we know this is love" פשוט קולעת בול.
בשיר Sophia נרינה שרה בקול הגבוה המדהים שלה, מלווה רק בפסנתר. שוב קשה להבין על מה השיר, כי היא פונה ישירות לסופיה ומדברת על משהו ביניהם, אבל זהו שיר מדהים. שיר שחייבים לשמוע. התווים הראשונים שלו מזכירים לי את Georgia של אפרת גוש.

אם שמתם לב, דילגנו על השיר הכי טוב באלבום, השיר שנותן לך להבין קצת לליבה של נרינה.
אז הנה הוא: Idaho

[audio:http://issahar.com/media/music/Nerina_Pallot_-_Idaho.mp3|titles=Nerina Pallot – Idaho] ולהורדה

ועכשיו, למה הוא כזה טוב?
קודם כל, כי הוא פשוט יפהפה. הפסנתר והכינורות והקול שלה פשוט מדהימים, וחוץ מזה, כי הוא מכיל טוויסט ליודעי דבר, כאלה שקנו את האלבום ועברו על כל האותיות הקטנות.
בשיר היא מספרת על הדרך שהיא עושה – אורזת את כל מה שיש לך בתיק (זה נראה שאין לה הרבה, סוג של נוודת – הניואנס של המילים כ"כ מיוחד) ועוזבת לאיידהו, כי היא לא רוצה לראות את החיים שלה עוברים כשהיא משקיפה מלמעלה:

Cause I can't be anyone but me
And I can't keep dreaming that I'm free
I don't want to fall asleep
And watch my life from 50 feet
My hands are on the wheel
So, I'm driving to Idaho

אלו פשוט מילים כדורבנות!
אבל מה יש באיידהו שייתן לה את החופש שהיא מחפשת?
טוב, אז בקיצור, אם קוראים את האותיות הקטנות על הדיסק שלה, רואים ש- Idaho היא חברת ההפקות של נרינה, ובכלל לא המדינה, ובעצם היא זאת שהפיקה את הדיסק. כנראה לנרינה נמאס מאנשים שהכתיבו לה איך הדיסק צריך להישמע, אז היא עזבה הכל והקימה חברת הפקות ועשתה מה שהיא רוצה עם הדיסק (וטוב שכך).
השיר שבא ישירות אחרי איידהו הוא Learning to breathe on my own, שכאילו בא להשלים את קודמו. בשיר היא כאילו כבר הקימה את חברת ההפקות, ועכשיו היא מתחילה את צעדיה הראשונים.

לסיכום:
התחלתי בהגדרה של האלבום הזה כאלבום של מוזיקה קלה, ואני קצת מצטער על זה לאחר המסע שלי דרך האלבום שלה. הוא אמנם לא פורץ גבולות מוזיקליים, אבל אין הרבה אמנים שפותחים ככה את הלב בפני המאזינים שלהם.
לכל אלבום יש את הייחוד שלו, ונרינה מצאה דרך ללב שלי דרך הלב שלה.

עדיין אין תגובות

עמוד 16 מתוך 22.      הכי חדש ... «14  15 16 17  18» ... הכי ישן