ספט 28 2008

ממרחק של יומיים וחצי

מאת: נושאים: סקירות

ממרחק של יומיים וחצי יש לי עוד כמה תובנות שאני רוצה לחלוק עם הציבור הרחב (שניים שלושה ביום בהיר).
הסתובבתי יומיים עם חיוך ענק על הפנים, מזמם את Jets ואת My Love, ושום דבר לא יכל לנצח אותי ביומיים האלה. מסוג הרגשות שיש לך רק אחרי שהגשמת חלום ילדות ישן נושן, או מהסוג שיש לך כשאתה באמת ובתמים שמח, למשל כשתהחתנתי או כשנולדו לי שגיא ועדי.
אני חושב שעברו איזה 19 שנה מאז שרציתי בפעם הראשונה לראות את הביטלס. מאז עברה במוחי עוד המון פעמים התקווה הכמוסה שזה יקרה. חלום ילדות הוא מסוג הדברים שכשהוא מתגשם, אתה מוצף באושר אמיתי, כזה שמגיע מבפנים.
לפני שנה וחצי הייתי קרוב עד כדי נגיעה לפול ולחבר'ה, כשביקרתי בליברפול עם ירון כמתנה ליומולדת שלושים מאשתי. שתיתי בירה ב- Cavern והצטלמתי ברחוב פני-ליין. באותו ערב גם היינו באנפילד וראינו את ליברפול מנצחת את איינדוהבן ברבע גמר ליגת האלופות. בהפסקה באנפילד מנגנים ברמקולים ביטלס, וזה פשוט אצטדיון שהוא חלק אמיתי מהתרבות של העיר. היינו שני אנשים שהגשימו באותו יום חלום ילדות (כל אחד את שלו, ירון חולה ליברפול).

רחוב פני ליין
רחוב פני ליין – נסענו 25 דקות הלוך וחזור רק כדי לבקר ברחוב

The Cavern Club
ה- Cavern. כאן הביטלס ניגנו לפני שהם התפרסמו (וגם קצת אחרי)

אחד השערים לאצטדיון
שער לאצטדיון. הלוגו של ליברפול, והלוגו This is Anfield

בתוך האצטדיון
בתוך האצטדיון

ירון באצטדיון
ירון באצטדיון

מחכים למשחק
מחכים למשחק

אם מסתכלים טוב בתמונות, אפשר לראות שני ילדים מאושרים עם חיוך טפשי על הפנים. אני לא אשכח את הטיול הזה בחיים

(זו ההזדמנות להגיד תודה לאשתי האהובה ותודה לאורטל) ואני לא אשכח את ההופעה הזאת בחיים.
עוד כמה דברים שרציתי להגיד על ההופעה:
כשחזרתי רציתי לכתוב. כל ההופעה חשבתי על משפטים לבלוג, אבל כשהגעתי, הבנתי שכולם יסכמו אותה ולכן לא רציתי לסכם, אלא לספר על ההתרגשות האישית שלי. ממרחק של יומיים וחצי, גם אני רוצה לסכם קצת.
ידעתי שיהיה מצויין. ידעתי שזה היסטורי וידעתי שאני אצטער אם אני לא אלך, ולכן הלכתי למרות שאני שונא/פוחד מהמוניות (לא taxis). מה שלא ידעתי זה שאני אתרגש כ"כ. כנראה צריך לחוות את זה בשביל לדעת.
לגבי ההופעה עצמה – אהבתי הכל, חוץ משלושה שירים. שניים מהאלבום האחרון ואחד של ווינגס. כל השאר היו נהדרים. כן, גם Live and Let Die עם הגרנדיוזיות שלו. היה כיף לראות את פול משחק אותה עם לב חלש אחרי הזיקוקים. הוא לא איבד את חוש ההומור שהיה לו כשהוא היה בן עשרים. המרגשים ביותר היו כמובן Blackbird, Something ו- My Love Does It Good (כן, אף פעם לא התיימרתי להיות מיוחד, ולאהוב את השונה, וכן, פול באמת ריגש בשלושת השירים האלה). Yesterday היה גדול, אבל נשמע באמת כמו שירה בציבור ולא שמעת כ"כ את פול. אהבתי מאוד את Band on the Run, וכמובן אהבתי את כל השירים של הביטלס. אהבתי את "אהלן ג'וד" (פול אמר בעברית "תשירו איתי, אהלן ג'וד"), ואת Let It Be. אהבתי את Here There and Everywhere ואת A Day In The Life. אהבתי את The Long and Winding Road, ואת I Saw Her Standing There. מצד שני, Sister Judi, Brother John (שאני לא זוכר את שם השיר) היה קצת מיותר, אבל המחווה לג'ורג' וההקדשה ללינדה היו באמת מרגשים. מאוד אהבתי איך פול למד עברית. הוא לא למד רק להגיד "שלום ותודה", וכשהוא אמר שהוא הולך גם לדבר גם קצת אנגלית הערב, הוא באמת התכוון לזה. הוא אמר "זה מפעם", ו- "תשירו איתי". הוא אמר "שנה טובה" ו- "נתראה" (המילה האחרונה בהופעה, בתקווה שהוא מתכוון לזה). אבל מעל הכל, היה לו כנראה ממש חשוב שכולם יבינו את ההקדשות שלו. את ההקדשה ללינדה ולג'ורג' הוא עשה בעברית – "השיר הזה מוקדש ללינדה" (וכל הקהל עשה "אוווווה", שכנראה לזה בדיוק הוא קיווה), ו- "והשיר הזה לג'ורג'" וכל הקהל שמח.
הוא ממש נהנה, וממש נתן את כולו וראית בעיניים שלו שהוא מבין את המעמד ומבין מי הוא, ומעל הכל מבין מה הקהל רוצה. אהבתי את השלטים שהכינו לו, ובעיקר את "תודה על המוסיקה" שסגר את הפוסט הקודם.
אבל החלק שהכי אהבתי בהופעה היה בסוף ההדרן השני. פול שר את St. Pepper וישר אחריו הוא התחבר ל- Carry That Weight, ואחריו – The End. חדי העין שביניכם ודאי הבחינו בשורה שמתנוססת מעל לפוסטים. זו השורה שכל חיי אמרתי שאם אני אעשה גרפיטי, זה מה שאני אכתוב. זו השורה האחרונה של הביטלס (Let It Be נכתב לפני Abbey Road), וזו השורה שאני הכי אוהב שלהם. כשפול סיים עם קטע התיפוף האהוב עלי ועם קטע הגיטרות האהוב עלי, עם השורה האהובה עלי מתוך האלבום האהוב עלי, באותו הרגע רציתי שהוא לא ייתן עוד הדרן – זה היה הסיום המושלם לחלום הילדות שלי.

אין הרבה אנשים שזוכים להגשים חלום ילדות. אני עדיין מסתובב עם חיוך על הפנים שלושה ימים אחרי, וזה הסימן שלי זה קרה.

2 תגובות

ספט 25 2008

היה מדהים!

מאת: נושאים: מחשבות

הפוסט הזה מוקדש למתן (שעכשיו בנפאל), שגדלתי על הביטלס יחד איתו – רציתי שתהיה איתי שם.
————————————————————————–
זה היה כל מה שקיוויתי. היה מדהים. היה מעולה. היה כיף לא נורמלי. זה כאילו, כל השירים שאני מכיר, הם באמת. הנה זה שכתב אותם שר לי אותם. כל ההיסטוריה מול העיניים.
אז קודם כל מה היה בעיניים שלי (הנה פרוט אובייקטיבי מ- Ynet):
אני הצלחתי להגיע עד 40 מטר מהבמה ולהתקע שם. חיכיתי בערך משש עד שמונה וחצי וההופעה התחילה. פול עולה לבמה חסר כל חשיבות עצמית ונותן שירים. שיר של ביטלס, שיר מהאלבום האחרון, עוד ביטלס, עוד אלבום אחרון. פה ושם גם ווינגס, אבל לאט לאט הוא יודע מה הקהל רוצה, ומפסיק עם שנים אחרונות ועובר לביטלס או ללהיטים שלו, כמו band on the run או my love does it good.
הוא פרפורמר ענק (!). הוא למד קצת עברית ולא רק "שלום ותודה", למשל הוא יושב על הפסנתר ואומר בעברית "השיר הזה מוקדש ללינדה", ושר את My Love. הוא שינה שירים ולא עשה אותם בדיוק כמו באלבום. הוא זז בהומור ובחן. ובאנרגיה – כמה אנרגיה! הקול שלו ממש לא אותו הדבר, והוא קיצר שורות ארוכות כי הוא כבר לא יכול, אבל הוא נתן הופעה שאני לא אשכח כל החיים. הוא היה מלא אנרגיה והוא היה מדהים!!!
כמה קלישאות, כי חייבים:
1. היו שם מכל הגילאים, אבל מהכל. וכולם שרים.
2. איך אדם בן 66 זז ככה שעתיים ורבע! הלוואי שהייתי עושה חצי מזה בגיל שלו.

מה הוא עשה, למתקדמים:
1. הוא הקדיש את Something לג'ורג' ועשה חצי שיר עם גיטרה קטנה ומצחיקה, בצורה קלילה ומהירה כזאת, ורק באמצע השיר הוא החליף לחשמלית ונכנס כמו שצריך לשיר.
2. בהדרן השני הוא עשה את הסוף של Abbey, אבל המתופף שלו לא נתן את קטע התיפוף המדוייק (שאני ומתן היינו עושים ביחד, במדיוק, שנים), אלא "תיקשר" איתו, ואת הדו-שיח של הגיטרות (שאני ומשה היינו עושים עם מטאטא בכפר הרא"ה) הוא גם לא עשה במדיוק, אלא יותר ארוך, ורק לפעמים חזר למבנה המקורי.
3. הוא לא עשה את Penny Lane והוא לא עשה את Ebony and Ivory
4. הוא לא עשה שירים מהאלבומים הראשונים (חוץ מ- I saw her standing there בהדרן), אלא יותר "חדשים" ולהיטים.
5. הוא עשה את Blackbird לבד על הבמה – מדהים!
6. לפני Blackbird הוא סיפר איך הוא וג'ורג' ישבו וניגנו באך עוד לפני הביטלס (פול הכניס את ג'ורג' לביטלס).

אז כבר אמרתי שההופעה החזירה אותי לילדות, לאותם שנים שבהם התחלתי לאהוב מוזיקה ואת הביטלס, ולכן הפוסט הזה יחזור אחורה יחד איתי.
הכל התחיל בקסטה קטנה שקוראים לה The Beatles 20 או משהו כזה, שזה עשרים השירים שהגיעו למקום הראשון. אמא שלי קנתה לי אותה ואמרה לי שהנה הלהקה הכי טובה בעולם. אז שמעתי אותה עד שהיא נהרסה, וככה התמכרתי.
בשנים ההם, להעריץ להקה זו הייתה עבודה קשה, כל הזמן הייתי עסוק בללמוד על הביטלס. לא היה אינטרנט ואפילו לא ידעת את שמות כל האלבומים או להפריד בין אלבום לאוסף. כדי להשלים את הפער, היינו יושבים בחנויות ספרים וקוראים על הביטלס. יום אחד מישהו הביא לכיתה קופסא עם כל הקסטות של הביטלס, ועל הקופסה את ארבעת החתימות שלהם. אני זוכר איך לקחתי נייר פרגמנט והעתקתי את החתימות, כדי שיהיה לי. למדנו את תאריכי הלידה של כל אחד מהם. חשבתי שבחיים לא יימאס לי מהביטלס, ואני לא אשמע עוד שום מוזיקה חוץ מהם.
תוכניות של קוטנר על הביטלס היו מצרך נדיר ובלענו בשקיקה כל מה שהוא אמר. היה גם את המיתוס שיש ירון אחד שיש לו את האוסף הגדול ביותר בארץ. היום זה ב- YouTube.
היינו עוברים מאלבום לאלבום, ע"פ מה שהצלחנו למצוא. אני זוכר שתיאמתי עם דוד ומתן מה שומעים השבוע. הייתי יושב מול המחשב ומשחק שולה מוקשים, רק כדי שיהיה לי מה לעשות תוך כדי שאני טוחן את Hard Day's Night. ואח"כ את Help.
אני זוכר שלמדנו בע"פ את Hey Bulldog, עם ההתחלה הגרובית שלו.
היו גם מלחמות ביטלס קווין. ברור שאנחנו ניצחנו, גם אם זה לא היה ברור לצד השני.
קיבלתי מתנה ממתן ספר סגול שקוראים לו Beatles Quiz שמכיל כמויות של חידונים על הביטלס, ברמת קושי של הטריוויה של "הארץ".
היינו שומעים ביטלס, ומכריזים על כל שיר שהרגע התחיל "זה השיר הכי יפה בעולם", עד שזה הפך ללעג.
ישבתי לילה שלם ושמעתי את I Will באוזניות ב- repeat, כי הוא "אחד השירים אם לא ה-שיר" (ראה שורה קודמת).
יום אחד מתן קנה את כל הדיסקים שלהם בבת אחת באיזה מבצע מוזר מחו"ל, וקינאתי בו שיש לו כבר את הכל.
היו עוד אלפי דברים קטנים של teenage שלומד על הביטלס, אבל קצרה היריעה.

הביטלס היו הפסקול של שנות העשרה שלי, והיום ראיתי את אותן השנים חוזרות אלי. תודה פול. תודה על המוזיקה.

4 תגובות

ספט 18 2008

אהבת רעיה

מאת: נושאים: סקירות

תומר, הפוסט הזה מוקדש לך, כי תמיד כשאני חושב על זוהר אני חושב עליך.
———————————————————-
בשבוע שעבר נסעתי בבוקר לחדר הכושר, והיה בגלגל"צ את "הפרח בגני". ההתחלה של השיר כבר מוכרת לכל אחד, ואני כבר הרגשתי "אוף, הנה עוד שיר שגלגל"צ טחנו לו את הצורה", אבל אז הגיע הקול של זוהר, ולא יכלתי להעביר את השיר. תקשיבו, אין דברים כאלה. יש הרבה אנשים שלא מבינים איך מי ששומע רג'ינה, ביורק ואוהב את הביטלס, יכול באותה נשימה להזכיר גם את זוהר, הרי זוהר הוא זמר מזרחי!!!
אז אם אתם מאלה שמבינים למה זוהר הוא זמר כ"כ איכותי, אתם יכולים לעצור כאן, ולחכות לפוסט הבא (או לקפוץ ישר לציטוטים מהשירים שלו), ואם אתם מנויים על אותם אנשים שעדיין חושבים שזוהר הוא סתם עוד זמר מזרחי כמו זמרים של ימינו, תישארו עד לסוף הפוסט, ואולי תשנו את דעתכם.
אז קודם כל: זוהר הוא זמר כ"כ איכותי וכ"כ שזור בהוויה הישראלית שזה חטא לא להכיר מקרוב את השירים שלו.
אז מה עושה את זוהר לכזה שאני אשתפך עליו בשתיים בלילה?
קודם כל – הקול. לזוהר היה קול מדהים, מרגש ויפהפה, והוא ידע לשלוט בו בצורה מושלמת. הוא ידע לשים בתוך הקול שלו את הרגש, ולגרום לך להיבלע בתוכו.
דבר שני – הסגנון. המוזיקה המזרחית הכבדה של ימינו מגיעה מסגנון יווני בכייני, אבל המקורות הערביים לא מביאים איתם מניירות כ"כ בכייניות, ואין את העצב קורע הלב של אבי ביטר. דוגמאות יפות לאיך אפשר לקחת מזרחי אמיתי ולא להתבכיין הם טיפקס ושרית חדד. שרית חדד היא לא הטעם שלי, אבל היא לא מתבכיינת וזה מה שהפך אותה לכזאת מצליחה, ולכזאת שאני מוכן לשים בספריית המוזיקה שלי.
זוהר שאב ממקורות ערביים ולא יווניים, והעצב בשירים שלו מגיע מהמילים ולא מהמניירות.
דבר שלישי – השאיבה מהמקורות. זוהר, כמו הרבה מזרחיים ותימנים במיוחד, לא מתנתקים מהמקורות. גם אם אתה נוסע בשבת, אתה תבוא בערב לבית הכנסת או תעשה קידוש, וגם אם לא עשית כלום מכל אלה, הקריאה בתורה בתור ילד (אצל התימנים) זורמת בעורקים שלך וזה מתפרץ בתור אמן.

[audio:http://issahar.com/media/music/Zohar_Argov_-_Ahavat_Raaya.mp3|titles=רעיה אהבת – ארגוב זהר] ולהורדה
אהבת רעיה רצוני (מילים: רבי שלום שבזי, לחן: אהרן עמרם).

תקשיבו לשיר הזה (איזה כיף שיש נגנים באינטרנט!). זה פיוט של רבי שלום שבזי שזוהר שר, והוא אחד השירים האהובים עלי ביותר שלו.
דבר רביעי – אי אפשר להגיד שזוהר ירד אל העם, כי הוא פשוט תמיד היה שם. שמעתי פעם ברדיו שמישהי אמרה שבירושלים, זוהר היה מופיע בחתונות לפני שהוא היה מפורסם, ואנשים היו באים לחתונה גם כשלא היו מוזמנים רק כדי לשמוע אותו שר.
והדבר האחרון והמכריע – המילים. איזה מילים נהדרות יש לשירים של זוהר! אי אפשר להשוות את זוהר לשירים מזרחיים של ימינו, כי הכתיבה בכמה רמות יותר גבוהה. איך אומר חבר שלי מפאנאיה – It's not even the same sport. כשנינט לקחה את "ים של דמעות" ושרה אותו בגמר של כוכב נולד, לא היה שם "למה הלכת איך לא חזרת, השארת אותי לבד ואכלתי סלט", אלא "הדפים דהו מזמן, גם שערי". את השיר הזה כתבה זמירה חן, שהיא בת לפייטן טריפוליטאי, ורואים את זה בכל מילה ומילה. בסוף הפזמון יש "התשמע?" שמתקשר עם המשוררת רחל – אפשר בכלל להשוות את זה לשירים של ימינו???
ב- "הפרח בגני", שהוא לכאורה השיר הכי עממי של זוהר, אין "את הכי יפה בג'ינס, שימי פס על הפסים", אלא "נדמו מיתרי קולי, וכינורי דומם.
אביהו מדינה מדהים במילים שלו (ראו ציטוטים, למטה). אביהו מדינה, שהוא כמובן לא ברח מהמקורות, מכיר את שלמה המלך ושמע כבר שהחכם מכל אדם לקח אהבת גבר לאשה ושזר אותה בטבע (שיר השירים), אז גם הוא שם את המילים בפיו של זוהר וקורא לאהובתו הפרח בגני.
"בדד אלך" במקום "אני לבד" – שפה גבוהה ויפה, גם בתוך כל העצב.
אי אפשר להקשיב לזוהר ולא להתפעל מהיופי של הקול, מההפקה המעולה (במגבלות שנות השמונים) והמילים הלקוחות מתוך ישראל היפה.

אני מקווה שהבנתם למה זוהר ראוי להיות בכל ספריית מוזיקה המכבדת את עצמה, גם אם מוזיקה מזרחית היא לא הלחם והחמאה שלך.
ואם לא, פשוט תסתכלו על הציטוטים מתוך השירים שלו.

ציטוטים מהשירים של זוהר (אני לוקח את השירים הכי עממיים כדי להראות שבשירים הכי פשוטים שלו, המילים יפהפיות)

1. יום יום אני הופך מחומר לאבק ("נכון להיום", אבנר גדסי).
2. א. הודיעוני רעיי/שראוה וודאי/עם אחר בחשאי. ב. ומיני אז כבו עיני ("כבר עברו השנים", אביהו מדינה).
3. כל היום טורחה/לא סר חיוכה ("אמא שלי", פנחס לנדר).
4. לאושרי אין אח ורע ב. ומאלף מחזריה/לבבה רק לי ניתן ("יסמין", אילן גולדהירש).
5. כמו טיפה מרה בתוך דמי ("כמו שיכור", עוזי חיטמן).
6. אוהל בודד, ילדים בבלויים/בכי תינוק ופעיות הכבשים ("בדואי זקן", ארז שרעבי).
7. רק אותך אוהב הלילה/דמדומים ומחשבות ("את לי לילה", יואל גוב ארי ובועז שרעבי).
8. א. פַּרַח בין השירים במצעד הפזמונים ב. עבר הוא את הים ודילג על ארצות ("שיר פרטי", יהודה אביטל).
9. א. שחרחורת יקראוני כל יורדי הים ב. שחרחורת יקראני בן לאב מוׁלֶך ("שחרחורת", משה אלימלך).
10. לו הייתי כאדם שם בגן פוסע/ובים פרחי שמיים היה ביתי ("להיות אדם", אביהו מדינה) – המילים של השיר הזה פשוט מדהימות!
11. א. בדד, במשעול אל האין/בדד בנתיב ללא כלום ב. בדד ללא שכם ידיד ("בדד", עמשי לוין).
12. אגדות נרקמות בלילות/ציפורים כבר נמות וחולמות/חרישי הוא הלילה ואפל/כוכבי מלמעלה גם שואל ("מה לך ילדה", משה נגר).
13. א. סוד אהבה שבלבבי שמור מכל משמר ב. נדמו מיתרי קולי וכינורי דומם ("הפרח בגני", אביהו מדינה).
14. את "ים של דמעות" של זמירה חן אני לא אצטט, כי כל המילים שם מדהימות, אז אני פשוט אשלח אתכם לקרוא.

לא סתם הוא זכה לכינוי "המלך".

4 תגובות

אוג 27 2008

It's F%@#$KING Paul McCartney

מאת: נושאים: מחשבות

אני הולך לפול מקרטני. כן ההוא. כן, הוא זקן. כן, אין לו קול. כן, יהיה המוני. כן, הוא לא ישיר רק ביטלס אלא גם אבוני ואייבורי. כן, זה יעלה לי 500 ש"ח. אבל זה F@$%KING פול מקרטני. כן, ההוא מ- JohnPaulGeorgeRingo. כן, זה שכתב את yesterday. ואת היי ג'וד. כן, יהיה היסטריה ויהיה המוני, ואני אשמע את הקהל שר יותר מאשר את פול, אבל איך אמרנו? זה F@#$KING פול מקרטני!!!!
זה חתכת היסטוריה.
יש ב- youtube הופעה שלו בקוויבק ובקהל אנשים הכינו שלט שאומר שהם נסעו 13 שעות רק לראות את פול מקרטני, אז אני לא אחצה את הכביש מהעבודה בשבילו?
בוא נגיד את זה אחרת: נגיד שעוד עשר שנים יבוא אלי שגיא ויגיד לי: "אבא, כשהייתי בן 4 פול היה בארץ, הלכת לראות?" מה אני אגיד לו? "היה המוני…", "זה עלה 200 ש"ח יותר ממה שחשבתי להוציא על הופעה…", "הוא היה זקן…"? הוא יסתכל לי בעיניים ויגיד, "אבא, יא אומו!!!", או במילים קצת יותר עדינות: "אבל אבא, זה F@%CKING פול מקרטני!!!!".
אני חייב את זה בשביל החינוך! :)
ומה, יום אחרי אני אקרא ב- Ynet שהייתה הופעה טובה, פול יודע להופיע, אבל היה המוני ותורים ודחיפות, ובכלל לא יכלת לשמוע אותו ועוד דברים שיכתבו בודאות עליו, ואני אקרא ואגיד – "אמרתי לכם שיהיה המוני!" ובלב אני אוכל את עצמי? אתם משוגעים? ברור שאני הולך!!!
טוב, אז סיכמנו, אני הולך לפול מקרטני. אני הולך לשיר "נה
נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה, היי ג'וד…" עם מי שכתב את השיר.
נתראה שם. אתם, אני וכל שאר ישראל.

עדכון:
יש לי כרטיס!!!!!!!

2 תגובות

אוג 13 2008

אלבום מושלם

מאת: נושאים: סקירות

אני רוצה לספר לכם על אלבום מושלם, ואין לי דרך להתחיל. ככה זה כשלא כותבים הרבה זמן. המילים בורחות והמשפטים נשמעים בנאליים, אבל בכל זאת אני אנסה לכתוב על זמרת שאני מאוד אוהב, ועל האלבום הכי טוב שיצא בישראל כבר כמה שנים.
אז כל מי שהיה לידי מאמצע 2005 עד היום לא יכל שלא לשמוע על אפרת גוש. אני חושב שהבלוג הזה קם בגללה. רציתי מאוד לספר לאנשים עליה, ונמאס להם לשמוע, אז החלטתי לכתוב את זה במקום משלי. אז הנה הגיע הרגע הגדול, ואני כותב עליה ובעיקר על האלבום הראשון שלה, הנושא בפשטות את השם "אפרת גוש". אז אפרת הגיחה לעולם עם שני שירים מאוד מיוחדים (חכו לסוף), אבל לתודעה הכללית ולתודעתי שלי היא הגיעה עם השירים שיצאו לרדיו – "תמיד כשאתה בא" ו- "טוב לבד". השירים האלה טובים מאוד (מאוד!), אבל הם לא פסגת האלבום, רחוק מזה. אפרת לא כתבה כלום באלבום, ואולי זה לטובה, כי הכותבים המעולים ברק פלדמן ויוני בלוך (שגם הפיק) לקחו שליטה.
לפני שנדבר על האלבום, שתי מילים על אפרת. היא בת 24. היא למדה קצת ברימון (ופרשה). את הקריירה המוזיקלית שלה היא התחילה כזמרת ליווי של יוני בלוך, ורק אחר כך עשתה אלבום משלה. זהו.
אז בואו נדבר על האלבום, וקודם, עטיפה ושירים (נכון שהתגעגעתם? כי אני כן):

1. פתיחה
2. תמיד כשאתה בא
3. דיאטה
4. פעם בחיים
5. מה שקרה
6. בוא אליי
7. מועדון ריקודים
8. טוב לבד
9. שעתיים אחרי
10. לילה טוב
11. ג'ורג'יה
אפרת גוש - עטיפה

כבר בשיר הראשון אפשר לשמוע את העוצמות בקול שלה. היא מדברת על יחסים הרסניים, בהם היא מחכה לגבר, הוא מגיע כנראה רק לסקס, היא יודעת את זה ורוצה יותר מזה, אבל אסור לה להגיד את זה – "אני יודעת למה באת, ומה אסור לי לצפות". היא עוד מקווה. השיר נגמר בסוג של זיוף בפסנתר, די בכוונה – כאילו להראות שהיחסים האלה לא יסתדרו, כאילו משהו פה לא מנגן כמו שצריך.
בשיר "דיאטה" היא מציגה גרסה חדשה לשיר של UB40 – כולם שואלים אותה מה עם האקס שלה והיא מציגה דמות חזקה שמספרת בנון-שלאנטיות מה קורה איתו. היא לא באמת זוכרת כמה זמן עבר, בערך 7 שנים. היא כבר מצליחה בחיים, אבל זה לא נחשב בעיניה – אלא אם כן הוא ישמע ויגיד שהוא שמח שהוא "הכיר" אותה. תוך כדי אירוניה כבדה היא צועקת עליו שהוא לא צלצל כבר שבע שנים ואנחנו מגלים שהיא פשוט ספרה כל יום שעבר. אה, ובסוף היא רוצה למות.
את שיר מספר 3, "פעם בחיים", אני לא ממש אוהב ולכן נדלג עליו. היום גיליתי שהוא שיר של עמיר לב במקור.
השיר הבא, "מה שקרה", הוא אחת מפסגות האלבום. השיר מכניס לתוכו גרוב מעולה שנלקח היישר מהאלבום One Hot Minute של הרד הוט. היא מספרת כנראה על ידידים שהקשר ביניהם מתהדק למרות שהיא לא רוצה – עלאק לא רוצה – היא מתה שזה יקרה, היא רק מפחדת. יש סתירה כ"כ חזקה בין העוצמה (האדירה!) שבה היא שרה לבין הגרוביות של המוזיקה, ומבחינתי המוזיקה מלמדת על המילים. המוזיקה הגרובית נותנת הרגשה שאפרת נמצאת במצב נוח כזה, והיא לא באמת לא רצתה להתאהב. ובאמת בסוף השיר היא זורקת איזה "אולי לא" – כאילו עד עכשיו דיבר השכל והנה בא הרגש וגילה את הסוד האמיתי.
בכלל, האלבום מדבר על השכל מול הרגש – מה צריך להיות מול מה שיש – מה היה נכון לעשות מול מה שרצינו לעשות.
גם השיר הבא ("בא אלי") מדבר על יחסים שבהם היא לא מספרת מה היא מרגישה. הגבר אטום (כרגיל) ולא מבין שהיא מאוהבת בו נואשות, והיא עדיין מקווה (כרגיל).
האלבום מקבל סוג של תפנית מהשיר "מועדון ריקודים" ועד השיר האחרון, לא כולל. בחלק הזה, היא כבר יודעת בדיוק מה קורה, בלי אשליות.
"מועדון ריקודים" בנוי בצורת מועדון ריקודים ישן כזה, שבו שרה זמרת לבושה חאקי עם מכנסיים קצרים, וחבורה של גברים עם כובעים של מלח מספקים לה קולות רקע. השיר מדבר על על מצב אחר – היא יודעת בדיוק למה היא באה למועדון "למה באתי אם לא רציתי לרקוד?" – בשביל הסטוץ. השיר בנוי בצורה שמחה ועליזה, כי כנראה בניגוד לחלק הראשון של האלבום, כאן כבר כולם כולל כולם יודעים למה היא באה למועדון, ואין שום דיסוננס.
גם ב- "טוב לבד" היא מצליחה להעביר לנו שהיא באמת לבד וטוב לה. כבר כאן אין פחדים וחששות.
בשיר הבא "שעתיים אחרי", למרות שהיא לא נמצאת עם הגבר שלה, היא יודעת מה המצב שלה – "בכל זאת היה לי טוב כשחשבתי עליך". השיר נע על הגבול שבין הידיעה שהגבר לא רוצה אותה לבין התקווה שאולי כן. בסוף השיר הגיטרות מכסחות בלי קשר לכלום וזה נותן לך את ההרגשה שגם אתה מתייסר איתה.
לילה טוב בנוי כשיר קטן ועדין, כזה שמתאים ללילה.

והנה הגענו לפסגה של האלבום – Georgia. זה הסינגל הראשון שלה (לא לרדיו, בכלל). והוא פשוט אחד השירים הכי טובים שאני מכיר. הוא בנוי מדהים. הוא כתוב מדהים והוא מוגש מדהים.
אז קודם כל, באלבום יש רווח קצת יותר גדול בין השיר שלפניו לבינו, ואז השיר נפתח במכה על הפסנתר בצורה מאוד דרמטית. התחלת השיר נשמעת כמו סערה בים אפל. המילים של השיר מאוד לא מובנות אם לא יודעים על מה השיר. אני ידעתיי על מה מדבר השיר רק איזה שנה אחרי ששמעתי אותו. המילים כובשות אותך גם אם אתה לא מבין אותם. "מישהו לא מוותר לי, בא ונלחם במקומי". השיר הזה פשוט אפל! היא שרה כל חזק, והמנגינה עולה ויורדת כמו ים סוער. זה שיר קודר מאוד. אז למה אני מושך אותכם כל כך הרבה ולא מגלה לכם על מה השיר? כדי שקודם כל תשמעו אותו בלי שתדעו על מה הוא. זהו? שמעתם? טוב, אז השיר מדבר על מישהי שמנסה להתאבד בקפיצה לים, ומישהו מציל אותה. כן, זה לא נשמע כזה סוד, אבל זה גם לא טריוויאלי מהמילים. אם מכירים את השיר בלי לדעת על מה הוא, אוהבים אותו בצורה אחת, ואם יודעים על מה הוא, אוהבים אותו בצורה אחרת.

אז מה זה אלבום מושלם?
הנה התנאים של המסחטה לאלבום מושלם:
1. אתה אוהב את כל השירים בו. כולם. מאוד.
2. לא ארוך מדי.
3. מגוון מאוד.
4. ביצועים מעולים – גם בשירה וגם בנגינה.
5. מילים יפות או מיוחדות.
6. אלבום שתמיד תרצה לשמוע, בכל מצב רוח.
7. השיר שיוצא לרדיו הוא לא הכי טוב באלבום – יש עוד פנינות באלבום שלא נטחנות עד דק ברדיו.
8. כל השירים "מלאים" – המון כלים, בעיבוד טוב ולא מסונתז.
9. משהו מיוחד. לא קריטריון ברור, אבל צריך שיהיה שם משהו שיפיל אותך.
10. אלבום שיש לו את אחד הקריטריונים בצורה חזקה מאוד.

אז האם יש אלבומים מושלמים? בוודאי ובוודאי! – Abbey Road, Debut, OK Computers, Automatic For The People, Jagged Little Pill, מפלצות התהילה, Odelay.
כאלה שנפלו בדרך:
1. סינרגיה – אין לו את 7, את 3 ובעיקר את 5 – הוא חוזר על עצמו קצת, והמילים ממש מעפאנות. אבל זה אלבום טוב.
2. Regina – חסר לה רק את 1 – יש שירים שפשוט בא לך להעביר.
3. Avril – אין לה את 5 ובכללי אין שם משהו ממש מיוחד.

אז נחזור לאפרת – האלבום הראשון שלה פשוט עומד בכבוד בכל הקריטריונים!
1. ברור.
2. הוא בנוי כעשרה שירים מהודקים ובנויים היטב.
3. האלבום מכיל גרוב, מועדון ריקודים, שירים אפלים ושירים עצובים.
4. פה החוזק הכי גדול של האלבום – אפרת מבצעת מושלם. יש לה קול ויכולת שימוש בו מדהימים. האלבום מורכב מכמויות של שירים שבכל אחד יש כלים שלא שומעים תמיד. כינורות, חצוצרות, פסנתר כל הזמן – פשוט עושר ענק של כלים.
5. גם פה החוזק של האלבום – המילים מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מיוחדות. ברק פלדמן כותב בחסד, וראינו את זה ב- "לראות את האור" (מהאלבום השני שלה), ב- Georgia ובכלל בכל האלבום.
6. אני שומע את האלבום כשאני רוצה לצרוח, כשאני רוצה לשקוע בתוך אלבום, או סתם כשאני צריך סתם מוזיקת רקע
7. כבר דיברנו על זה.
8. גם על זה דיברנו.
9. המשהו המיוחד של האלבום הוא Georgia – שיר מדהים, מילים מדהימות.
10. יש לאלבום הזה את 4 ואת 5 בצורה חזקה מאוד.

באופן שהפתיע גם אותי, האלבום הזה הפך להיות קנה מידה לאלבומים, והם רוב הזמן לא מדגדגים אותו.

הקיצר:
השילוב של ברק פלדמן, יוני בלוך ואפרת גוש חברו יחד ליצירה חד פעמית ומדהימה . מי שלא מכיר חייב לנסות, ומי שכן מכיר חייב לנסות שוב.

האלבום מדבר המון על יחסים לא מושגים, כשבדר"כ האשה לא מבינה באיזה מצב היא נמצאת, ואפרת משתמשת בעוצמה שלה כדי שממש נרגיש את זה. כשהיא שמחה גם אתה שמח וכשהיא עצובה גם אתה שוקע עם השיר.
זהו פשוט אלבום מושלם.

נ.ב.
—-
אם גם לכם יש קריטריונים אחרים לאלבום מושלם, התגובות פתוחות בפניכם :)

3 תגובות

עמוד 17 מתוך 22.      הכי חדש ... «15  16 17 18  19» ... הכי ישן