אז היום נדבר על הלהקה הטובה בכל הזמנים. לא, לא הגזמתי. כן, אני יודע. הם הלהקה הטובה בכל הזמנים. למה? שאני אתחיל? טוב, אז בא נראה (ואני לא אגיד שהמוזיקה שלהם הכי טובה בעולם, כי זה סובייקטיבי):

• המוזיקה שלהם היא פשוט הכי טובה בעולם.
• הם פורצי דרך בכל מובן שהוא – כלים, עיבודים, סגנון, הם אפילו עשו את הקליפ הראשון, הם היו הראשונים לשים מילים באלבום, הם היו הראשונים לעשות אלבום בלי שם, הם המציאו את הפסיכודלי, הם עשו מוזיקת מהפכה, הם עשו מוזיקה רצינית, הם עשו מוזיקה ליצנית, הם עשו את זה בו זמנית (Maxwell's Silver Hammer), הם המציאו את הרוק, את הפופ, הם עשו מוזיקה קלאסית (Yellow Submarine B side), הם עשו פשוט הכל (וזה לא שאני לא קורא לראפ מוזיקה, אני סתם לא קורא לה מוזיקה איכותית).
• הכישרון נזל להם מהידיים.
• מוציאים אותם ממצעדים, כדי שלא יהיה משעמם בטופ 20.
• הם עשו אלבומים מכל הסגנונות – אתה יכול לשמוע אלבום תמים מלפני 64 או אלבום מפוכח מאחרי 67 או סתם את Revolver כדי לשמוע מה קרה להם אחרי הודו.
• עשו להם יותר קאברים מלכל אחד אחר (גם ברמת השיר הבודד – Yesterday).
• טוב, זה כבר ברור, נכון?

רק עוד דבר אחד – בעברי הרחוק, לפני עידן האינטרנט, היה לי ידע די מקיף על הביטלס. היום, גם עבר הרבה זמן וקפצה עלי השיכחה, וגם האינטרנט פתח את עולם המידע לכולם. על כן ולכן, אין שום סיבה לתאר כאן את כל הידע שלי על הביטלס כי הוא לא ישווה לפתיחת וויקיפדיה, האתר הרשמי או סתם שיטוט באינטרנט וחיפוש עליהם. אז מה כן? אני אדבר על Abbey Road ולמה אני חושב שהוא האלבום הטוב ביותר שיצא אי פעם.
אז אולי בכל זאת, קצת על ה- The Beatles:
ג'ון לנון הקים את להקת The Quarrymen בשנת 57, וקצת אחר כך הוא התחבר לפול מקרטני. עוד קצת אחר כך פול חיבר אליהם את ג'ורג' האריסון. רק אחרי הרבה זמן והרבה שמות שונים הם קראו לעצמם The Beatles. הם נסעו להמבורג והופיעו שם, חזרו לליברפול והופיעו גם שם. בהמבורג הם התחברו לטוני שרידן כלהקת קולות הרקע שלו, וזה חיבר אותם למנהל שלהם בריין אפשטיין. אפשטיין אמר להם להעיף את המתופף שלהם פיט בסט וככה הם התחברו לרינגו סטאר. את חוזה ההקלטות הראשון שלהם הם קיבלו מחברת EMI, תחת הלייבל Parlophone. את ההקלטה הראשונה שלהם הם עשו באולפני Abbey Road בלונדון. מי שהחתים אותם מהצד של חברת EMI היה ג'ורג' מרטין, שהיה איתם כל הזמן, ונקרא אח"כ "החיפושית החמישית". את יתר מעלליהם אפשר לקרוא בלינקים שהבאתי למעלה. רק ציטוט אחד מתוך וויקיפדיה:

In 2004, Rolling Stone magazine ranked The Beatles #1 on its list of 100 Greatest Artists of All Time. According to that same magazine, their innovative music and cultural impact helped define the 1960s and their influence on pop culture is still evident today.

טוב, אז אחרי שסקרנו קלות (מאוד) את הביטלס, נחזור למטרה שלשמה התכנסנו – Abbey Road, וכרגיל הנה רשימת השירים באלבום, והעטיפה:

1. Come Together 2. Something 3. Maxwell's Silver Hammer 4. Oh! Darling 5. Octopus's Garden 6. I Want You (She's So Heavy) 7. Here Comes the Sun 8. Because 9. You Never Give Me Your Money 10. Sun King 11. Mean Mr. Mustard 12. Polythene Pam 13. She Came in Through the Bathroom Window 14. Golden Slumbers 15. Carry That Weight 16. End 17. Her Majesty

האלבום הוא כנראה האלבום האחרון שהביטלס הקליטו, כי Let It Be כבר היה מוקלט. באלבום הזה כבר היו מתחים בין חברי הלהקה על הימצאותה של יוקו אונו בהקלטות. הם היו כבר מפוכחים מהמלחמה, מהסמים ומהילדות התמימה שלהם. הם כבר לא היו ילדים, ג'ון ופול כבר היו בערך בני 29 עם ותק של 7 שנים של ביטלמניה, ואפשר לשמוע את זה באלבום. השיר הראשון מרמז על סקס, אבל אתה לא בטוח כי יכול להיות שהוא מדבר על איחוד כל המוזרים, ולאו דווקא על סקס, אבל מגיעה השורה "come together right now over me" שאתה כבר כן מקשר לסקס. לשיר אין את המלודיות הקלילות מהעבר של הביטלס והוא בכוונה נשמע כבד. אתה לא כ"כ יכול להבין מי הם האנשים שג'ון קורא להם להתאחד.
אחריו בא אחד השירים הקלאסיים של האריסון. עדין, רומנטי – פשוט מושלם. שינוי מהותי מהקדרוריות של השיר הראשון.
הפטיש הכסוף של מקסוול הוא פשוט שיר גאוני. השמועה אומרת שפול וג'ון התערבו האם פול יצליח ליצור שיר קודר במנגינה עליזה, ולמרות שזו שמועה, זהו שיר גאוני. זהו שיר עליז על רוצח סידרתי.
ב- Oh Darling פול נשמע צרוד וצורח – ממש מתייסר מכאב על אהובתו.
ושוב אנחנו חוזרים לקלילות של הביטלס, עם שיר של רינגו. כמעט בכל אלבום יש שיר אחד שרינגו שר, וכאן הוא אפילו עושה את זה טוב מאוד.
והנה הגענו לשיר האלבום. I Want You הוא לא השיר הכי טוב באלבום, וגם לא איזה עילוי מוזיקלי, אבל הוא כ"כ מיוחד וכ"כ פורץ דרך. האורך שלו הוא כמעט 8 דקות, ויש לו רק 14 מילים שונות. הוא חוזר על עצמו בצורה קשה והוא רוק בלתי מתפשר. ומעל הכל הוא פשוט נגמר באמצע בצורה פתאומית, בלי fade, בלי אקורד סיום – פשוט כאילו מישהו לקחת את סליל ההקלטה וחתך אותו. כמובן שזו הגאונות של לנון. השיר הוא כאילו מסמן את הדרך אל הסבנטיז – מוזיקה פסיכודלית, מוזרה. פה אנחנו מגלים שהביטלס, ממש בסוף דרכם, עדיין המציאו וחידשו ועשו דברים שאף אחד עוד לא עשה. השיר הזה, מעל כל השירים ששמעתי אי פעם פיתח אצלי את הסבלנות למוזיקה – אם אתה יכול לשמוע את זה, אתה מסוגל לשמוע עוד הרבה שירים אחרים. היום אני מכור לשיר הזה. ג'ון מצליח להחדיר לך לתוך הנשמה את השגעון שלו, את הצורך הבוער שלו – ולא דרך המילים (כי הם פשוטות וישירות), אלא דרך הגיטרות שחוזרות על עצמן ודרך האורגן שמשתגע ברקע – אתה פשוט מרגיש כאילו אתה בתוך השיגעון שלו. הוא פשוט גאון מוזיקלי (אמרנו כבר שהכשרון נשפך לו מהידיים?). באחת בלילה באוזניות בפול ווליום אתה פשוט מתמכר.
ואיך שהשיר נחתך, בצורה הפתאומית הזו שהשגעון נגמר, כאילו זורח עם השמש השיר העדין של האריסון. כאילו התעוררת מהשגעון לתוך תקוה. השיר הזה הוא כולו תקוה. אוי, כמה שהאלבום הזה מטלטל אותך.
ופשוט נגמרות לי המילים כשמגיעים ל- Because. שיר עם כל כך הרבה הרמוניות, כ"כ יפה שאתה חייב לשמוע אותו כמה פעמים כדי לעכל אותו.ומכאן ועד סוף האלבום כל השירים מחוברים יחד לשיר אחד ארוך שכולו טלטלות. המילים לא מובנות לך כמו למשל באדון החרדל הרשע או בפולתין פאם, הגיטרות שולטות לך על האוזן בכל השירים ואי אפשר לפספס את הבאסים.
ואז מגיעה העצירה. Golden Slumbers דומה מבחינתי ל- The Long and Winding Road. שניהם עדינים ומראים שפול באמת יודע לשיר. השיר מתחיל לאט ואז הוא מתפרץ עליך. פול שר מעומק הנשמה שלו שם. ב- Carry That Weight הם חוזרים קצת ל- You never give me your money אך ממשיכים קדימה. ב- The End יש סולו תופים שלמדתי לתופף על השולחן כל הילדות ואחריו יש סוג של שיחה בין שלוש גיטרות. כאילו שלוש גיטרות מדברות או מתווכחות ביניהן. קטע נהדר ל- Air Guitar (מונח גיקי ל- "לעשות כאילו יש לך גיטרה ביד").
המשפט של האלבום הוא המשפט שסוגר את האלבום (עזבו בצד שניה את Her Majesty), והוא המשפט שמופיע בכותרת של הבלוג הזה. שנים רציתי לצייר אותו באיזה גרפיטי על איזה קיר, וזה רק ראוי שהוא יהיה המשפט שמתנוסס על בלוג שעוסק במוזיקה. זה כאילו הביטלס סיכמו את עשר ומשהו שנות הפעילות שלהם במשפט אלמותי אחד.

אז מה היה לנו כאן?
אלבום שכולו מטלטל אותך. מתחיל אפלולי ועובר לשמח, חוזר לכאב ועובר לתקוה וחוזר חלילה. אלבום שהביטלס הראו שהם עוד לא גמרו ליצור, להמציא ולקבוע סטנדרטים. אלבום עם תקוה ועם כאב בנשמה. אלבום שיש בו הכל והוא כולו יצירה אחת גדולה. אם בפוסט הקודם אמרתי שמבחן לאלבום זה כמה זמן לוקח לו לשעמם אותך, אז מבחן אחר (ויותר חשוב) הוא האם אתה יכול לשמוע את האלבום עוד פעם ועוד פעם ובכל מצב רוח. על פי המבחן הזה Abbey Road הוא האלבום הטוב ביותר שיצא אי פעם. בכל מצב רוח, בכל רגע נתון ובעיקר כשנמאס לי מכל מוזיקה אחרת, אני הולך אליו והוא כמו ידיד נאמן לא מאכזב.מבחינתי, זהו האלבום הכי טוב שיצא אי פעם. ואולי, יום אחד נדבר על משמעות העטיפה שלו.

ביום שני בערב חזרתי מהמכון ובמקרה שמעתי גלגל"צ. התוכניות בגלגל"צ אחרי עשר בערב הן היחידות שאפשר בכלל להקשיב להן, ויש כאלה שאפילו שוות שמיעה, מכיוון ששם אין Playlist. השדרן יכול להיות עצמו, לשים מה שהוא רוצה ובגלל שהוא לא סתם הקריין מסביב למוסיקה אלא האחראי למה שמשודר, הוא לא מלחשש (אגב, הלחישות של השדרנים בגלגל"צ כאילו אנחנו באמצע הלילה, הן הסיבה העיקרית שאני לא מקשיב לתחנה הזאת).
אז כמו שאמרתי, שמעתי במקרה גלגל"צ. זה היה אחרי עשר בערב של יום שני, שאז משדרת טל פריצקר את התוכנית "לינק" (הייתי צריך קצת לחקור בשביל לדעת את זה). היא שמה הרכב שקוראים לו Hot Chip עושים רימיקס ל- Kids with Guns של ה- Gorrilaz. היא אמרה שבדיוק יצא להם אלבום חדש. אז ביררתי, ולאלבום קוראים Made in the Dark. כמובן שהורדתי ושמעתי אותו, אך עדיין לא מספיק. אז הנה ה- review שלי לאלבום אחרי שמיעה לא מספקת, וקודם כל, הנה העטיפה ורשימת השירים באלבום:

01 Out at the Pictures 02 Shake a Fist 03 Ready for the Floor 04 Bendable Poseable 05 We're Looking for a Lot of Love 06 Touch Too Much 07 Made in the Dark 08 One Pure Thought 09 Hold On 10 Wrestlers 11 Don't Dance 12 Whistle for Will 13 In the Privacy of Our Love

טוב, אז האלבום נפתח בצורה אלקטרונית מאוד. השיר הראשון מתחיל עם Loop אלקטרוני ללא מילים עד שנכנסים כלי הנגינה, וגם אז האלקטרוניקה שולטת. השיר מאוד מעניין ונותן טעם של עוד. השיר השני אלקטרוני מאוד עם קול רך של הזמר, עד שמישהו עוצר את השיר ואומר שהוא רוצה לשתף אותנו במשחק שנקרא "קולות מהאולפן" ואז מתחילה אלקטרוניקה הרד-קור. בשלב הזה אני כבר מעביר את השיר. השיר השלישי הוא גם הסינגל של האלבום וגם הוא כולו אלקטרוניקה, אך כבר כאן מתחילים לשמוע מלודיות יפות. גם השיר הרביעי מכיל מלודיות יפות עטופות באלקטרוניקה. כל מי שלא אוהב אלקטרוניקה שלא יישבר – כי האלבום לא מפסיק להתפתח ו- Hot Chip מראים שהם שולטים גם במוזיקה רכה ויפה.

האמת היא, שהאלבום יכול להיות נקודת פתיחה יפה מאוד לשונאי האלקטרוניקה כדי להפיג את שנאתם. אם בתחילת האלבום האלקט' שולטת וכדי לשמוע משהו אחר צריכים להתאמץ, כבר באמצעו (שיר 6 ומעלה) הלהקה עוברת למלודיות שקטות עם קול רך מאוד (Made in the Dark שנושא את שם האלבום). בשיר Hold On הם חוזרים קצת לאלקט' מהירה, אך המלודיות לא נעלמות. לקראת סוף האלבום אפשר למצוא גם שילובים בין שני הסגנונות שמשאירים טעם של עוד. ולסיכום:
האלבום מעולה! נקודת פתיחה נהדרת לעולם האלקטרוניקה, אלבום שאפשר לשמוע תוך כדי עבודה (אם מתגברים על פתיחה קצת רועשת) ובעיקר, אלבום שאתה מרגיש שעוד לא מיצית עשירית ממנו גם אחרי 10 שמיעות. כל שיר טומן בחובו עוד הרבה מעבר ואפשר למצוא בו פנינות רבות.

בהחלט אחד מאלבומי השנה שלי.