יול 05 2008

אלאניס

מאת: נושאים: סקירות

קודם כל התנצלות:
הרבה זמן לא כתבתי. בערך חודש. האמת היא שכתבתי, אבל לא פרסמתי. ואז נסעתי לקנדה. הפוסט הזה התחיל חודש אחורה. אני עסוק בלנסות לשדרג את הבלוג שלי וליסוע לקנדה, וגם זה מקשה על הכתיבה. אז עכשיו חזרתי, וגמרתי את הפוסט על אלאניס, ועכשיו אני יכול להתפנות לספר על הנסיעה, על המוזיקה הזורמת שלי ועל שידרוגי הבלוג. אז קודם אלאניס.
——————————————————————–

הבטחתי שאני אשמע את אלאניס לפחות עשר פעמים, ואז אשפוט. אז עשיתי את זה. וכבר עברתי לפעם העשרים, והיא דחקה את לורה מרלינג מהאוזניים שלי.
אז אני שמח ועצוב ומתנצל בו זמנית. אני שמח כי החוק שלי (כן, שוב אני עם החוקים) ניצח שוב, אפילו אותי. בשמיעה ראשונה האלבום היה נראה לי ממש רע. השם שלו והשמות של השירים בו היו פלצניים וחשבתי שאלאניס די מיצתה. אבל, עמדתי בחוקים שלי ושמעתי את האלבום והוא ממש טוב.
אז הנה אני כאן, מתנצל בפני כל קוראיי (שלושה עד עשרה ביום בהיר) על הדברים הקשים שאמרתי עליה. חטאתי בזה ששפטתי מהר מדי. אלאניס – קבלי את התנצלותי. הדיסק שלך לא פלצני, הוא פשוט אלאניסי מאוד. אני מחזיר אותך חזרה להיות אהובת המסחטה.
טוב, אז לפני שנדבר על האלבום האחרון שלה אנחנו חייבים לדבר עליה.
עוד לפני שנים רבות, כשהאדם הדליק אש בעזרת אבנים שמעתי איזה סינגל של איזה זמרת חדשה ולא ידועה. לא ידעתי איך קראו לסינגל, אבל רציתי אותו!! השמיעו אותו כמעט חד פעמית ברדיו, ואז איזה חצי שנה זה לא התקדם לשום מקום. לא שמעתי מי זאת הייתה ולא שמעתי את הסינגל עוד פעם. אני זוכר ששאלתי את מתן האם הוא שמע על הסינגל הזה ברדיו, ונראה לי שמשהו גדול מגיע. זה היה עוד בתקופה שלא ידעתי להגיד שהתחביב העיקרי שלי הוא מוזיקה, האינטרנט היה רק באוניברסיטאות ואני הייתי בתיכון. לסינגל הזה קראו You Oughta Know.
בכל מקרה, עברו כמה חודשים של שקט ואלאניס הוציאה את האלבום המדהים שלה "גלולה קטנה ומשוננת". ואיך שאני נשביתי.
איזה אלבום מדהים זה היה. הוא הפך את אלאניס לפורצת דרך והמציא את הרוק הנשי. המילים היו מתוחכמות, הנגינה הייתה מדהימה, ההפקה מעולה, ועוד מלא סופרלטיבים כיד המלך. אגב, כל העולם נשבה. wikipedia אומרים שזה אלבום הבכורה של זמרת שמכר הכי הרבה בהסטוריה.
היא הייתה על גג העולם, ואני הייתי איתה.
ואז עברו מלא שנים, הדינוזאורים נכחדו, אלאניס הוציאה את הנשמה בציפיה ובסוף גם אלבום שני.
לאלבום השני שלה קראו "מכורה להתאהבות לשעבר לכאורה". כן, I kid you not !!! קוראים לו "Supposed Former Infatuation Junkie". האלבום היה טוב מאוד מאוד. מאוד. אך אפל מאוד. השירים שם היו קשים לשמיעה גם בגלל הלחנים המסובכים וגם בגלל הנושאים הקשים, אבל הם מיצבו אותה עוד יותר בתור זמרת מיוחדת. אך שני דברים קרו שם. הראשון הוא שהאלבום היה ארוך מדי – 17 שירים וקרוב לשישים דקות. השני הוא שהיא התחילה שם עם השירים שכל השיר הוא אותו משפט עם מילה אחת מתחלפת (למשל That I will be good). אז זה היה עוד סבבה, אבל כשזה נמשך על עוד שני אלבומים זה היה כבר לא כ"כ טוב. מהאלבום השלישי היא הפיקה את האלבום לבד ובאלבום השלישי והרביעי היא בכלל לא הבריקה. היא הייתה די רגילה אלאניסית כזאת (מילים אובר מסובכות ושירים די רגילים או ממש מעצבנים). השלישי היה עוד בסדר אבל הרביעי היה כבר לא משהו. ואז הגיע הנפילה. בניגוד ל- MTV Unplugged שהיה לטעמי נפלא, לכבוד עשר שנים לאלבום הראשון והמדהים היא הוציאה אלבום בסטארבקס שהוא פשוט גרסה אקוסטית של האלבום הראשון שלה. סטארבקס??? את אותו אלבום בדיוק??? What is closed with you, woman????
ואז אנחנו מגיעים להיום. או יותר נכון לשבועיים חודש וחצי אחורה (לקח לי הרבה זמן לשחרר את הפוסט הזה). היא מוציאה אלבום חמישי שקוראים לו "טעמים של הסתבכות". אגב הנה השמות של האלבומים שלה, סוג של משוגעת (אני מתרגם לשם השעשוע):
1. Jagged Little Pill – גלולה קטנה ומשוננת.
2. Supposed Former Infatuation Junkie – מכורה להתאהבות לשעבר לכאורה (כן, זה השיא)
3. Under Rug Swept – מטואטא מתחת לשטיח
4. So-Called Chaos – מה שנקרא בלאגן (יש דרך יותר טובה לתאר את האלבום הזה??)
5. Flavors of Entanglement – טעמים של הסתבכות

נו, לא פסיכית קלה?

אז למה אמרתי שאני עצוב?
כי האלבום החמישי שלה טוב רק אם אתה מעריץ שלה. הוא לא טוב בקנה מידה אבסולוטי. היא לא חידשה לעולם פה כלום ואפילו לא עשתה אלבום שיעניין מישהו מחוץ לקהל המעריצים שלה, אבל למזלה, יש לה הרבה מעריצים. היא קצת הוסיפה אלקטרוניקה (כתוצאה מהחיבור שלה עם המפיק של Imogen Heap, שעוד נדבר עליה), וקצת דיברה על המשברים בחייה, אבל שאר השירים נשארו די דומים לאלבומים השלישי והרביעי (אם כי יותר טובים לדעתי). אין כאן את הזעם של הראשון או את הנושאים הקשים של השני. אבל למעריצים שלה, יש כאן שירים טובים שדומים לשירים שאנחנו כבר מכירים, וזה די כיף לשמוע משהו טוב ממי שאתה אוהב.
זו הסיבה, אגב, שניתן לשמוע דעות חלוקות על האלבום. מי שאוהב את אלאניס והיה שם מההתחלה יגיד שזה אלבום טוב, אך לא חדשני במיוחד (עיין ערך גיא חג'ג' ב- Ynet), ומי שלא מעריץ שלה ורואה אותה בעיניים אובייקטיביות מאשים את הארוס שלה באלבום דפוק (הארוס שלה עזב אותה לטובת סקרלט ג'והנסן ואחרי זה יצא האלבום) (לא זוכר את שם המבקר, אבל זה היה במעריב). באינטרנט הדעות חלוקות, כנראה מהסיבה הזאת בדיוק.

יש עוד סיבה שאני עצוב. וזה כבר לא קשור רק לאלאניס. האלבום שלה שם חותמת על משהו שכבר דיגדג לי הרבה זמן. אמנים לא יכולים לשמור על איכות גבוהה לאורך הרבה זמן. זה קורה לכל האמנים כולם. אי אפשר ליצור חמישה אלבומים באותה רמה. יש מלא מלא זמרים/להקות מדהימים שלא מצליחים לשחזר הצלחות עבר. דוגמאות: Coldplay, ביורק, U2, אבריל, מטאליקה, כמובן אלאניס ועוד מלא. כנראה שהצורך ליצור ולהגיד משהו חדש וייחודי נגמר מתישהו. זה כנראה לא פשוט לחדש כל הזמן, ולא פשוט להתלהב כל הזמן. יש בערך להקה אחת שהצליחה לעשות את זה וזו הסיבה שהיא הלהקה הטובה ביותר בכל הזמנים עלי אדמות.
ונחזור לאלאניס.
מי שאוהב אותה, מוזמן לשמוע אלבום טוב (יותר טוב מקודמיו, חוץ מהראשון והשני), ומי שלא אוהב אותה, שלא יתחיל באלבום הזה, אלא יתחיל מהתחלה, עוד בתקופה שרוק נשי לא היה משהו שקשור למוזיקה.

תגובה אחת

יונ 03 2008

מוזיקה זורמת

מאת: נושאים: סקירות

Media streaming זה העתיד. יש כאלה שאומרים שזה כבר ההווה. אצלי זה העתיד הקרוב.
אני טס עם המשפחה שלי לקנדה בעוד שבועיים וחצי. יש שם חתונה לטלי, בת-דודה של אשתי. בעיתוי מושלם, חברת SlimDevices (חברת בת של לוג'יטק) הוציאה בינואר שדרוג ל- Squeezebox שלהם, והיא קוראת לו Squeezebox Duet. למה בינואר זה עיתוי מושלם? כי הוא כבר נבדק והוכח והוא עובד ואפילו טוב. אז קניתי אותו, והוא כבר מחכה לי שם!
אז מה זה ועל מה זה?
Squeezebox Duet
דבר ראשון – זה קופסא שחורה שנקראת receiver, ושלט עם צג LCD. וגם תוכנה.
מתקינים את התוכנה על המחשב ומקנפגים אותה להכיר את האינטרנט האלחוטי שלך בבית. עושים הכרה בין התוכנה לבין אוסף ה- MP3 שלך על המחשב, וצד אחד מוכן.
בצד השני, מחברים למגבר (amplifier/receiver) או לרמקולים של מחשב שיש להם חשמל (למשל Creative 2.1) את הקופסא השחורה (היא זאת שקולטת את ה- streaming שהמחשב משדר). עד עכשיו זה הסקוויזבוקס הישן.
מה שהם הוסיפו בגרסה של ינואר זה שלט עם צג שגם הוא משתתף ב- WiFi, וככה אתה לא צריך לכוון אותו לשום מקום (זה לא אינפרה ולא גלי רדיו). אתה פשוט אומר בשלט "תשמיע ביטלס בסלון, תשמיע guns בחדר שינה". לא צריך ללכת למחשב בשביל לשמוע מוזיקה, לא צריך לקום בשביל לבחור דיסק.
אפשר לשים כמה קופסאות שאתה רוצה בבית, אני קניתי שתיים.

עוד כמה דברים שעושים את זה מעולה:
1. ל- receiver-ים (הקופסאות השחורות) יש יציאת RCA ויציאות דיגיטליות (אופטיות וקאוקסיליות), ככה שהמכשיר יכול להישאר לעוד הרבה שנים.
2. התוכנה שעל המחשב היא Open Source(!!!), כלומר יכול להיות לה הרחבות, עדכונים ושיתוף מהקהילה.
3. התוכנה על המחשב לא משנה את הספריה שעל המחשב שלך, היא ב- read-only, ככה שהיא לא מציקה, כמו למשל iTunes
4. ה- Firmware של כל הרכיבים (שלט ורסיברים) ניתן לעדכון.
5. התוכנה על המחשב יודעת להשמיע איזה 100 רדיו-ים אינטרנטים, ולכן הספריה על המחשב שלך היא לא הדבר היחידי שאתה יכול לשמוע.

הקיצר, הם חשבו על הכל.
אז עוד מעט אני בקנדה, אני אקבל את זה, ואתם תקבלו דיווח מלא על נפלאות הטכנולוגיה.

רק עוד דבר. יש מכשיר חדש שקוראים לו ZeeVee והוא עושה בדיוק את אותו הדבר אבל גם לוידאו. יש לו כמה חסרונות:
1. הוא יוצא רק ביולי ועוד לא יודעים אם הוא יהיה טוב או לא.
2. השלט שלו פחות טוב, כלומר הוא נותן פחות שליטה על המכשיר.
3. אני לא צריך וידאו, זה לא מעניין אותי.
4. אני מקווה שבגלל שהתוכנה של ה- Squeezebox ניתנת לשדרוג, יוסיפו לה גם וידאו. אבל פה אני לא יודע אם היציאה הדיגיטלית שלו יכולה לתמוך גם בוידאו.
5. אם לא, לא נורא.

טוב, אז תחכו בסבלנות, כי אני כבר לא.

3 תגובות

יונ 03 2008

All that Jazz

מאת: נושאים: סקירות

הפוסט הזה היה צריך להיות מזמן, אבל בעיות מבחנים באוניברסיטה, בעיות מחשב ובעיות זכרון גרמו לזה שהוא יגיע רק עכשיו. סליחה דנה.
—————————————————————————————————————-
את הג'אז מגלים בגיל מאוחר. בגיל צעיר עוד אומרים מה זה השעמומון הזה, ורק כשמתבגרים קצת מתחילים להתחבר לזה. כמובן שלא כולם ויש הרבה יוצאים מהכלל, אבל אם מתחברים לג'אז, זה בדר"כ מגיע מאוחר. אצלי זה הגיע בגיל 19-20 ורק בגלל שהלכתי עם מתן, חיים, יואל וכמה חברים לג'אז בים האדום. איזה חוויות היו לנו שם. אני הייתי ארבע פעמים בג'אז בים האדום והספקתי לראות שם את דיאנה קרול, צ'יק קוריאה, אבישי כהן, יוסי פיין, ועוד הרבה טובים שאני לא זוכר. פיספסתי את מישל פטרוציאני לפני שהוא נפטר מפוליו. היינו אוספים מלא קופונים של מעריב, והיינו קונים שלושה כרטיסים לאמנים מחו"ל ומקבלים שלושה כרטיסים לישראלים. היינו ממש מתכננים לנו את כל השבוע. משמונה בערב עד אחת בלילה היינו בנמל ואז לפעמים הולכים למלון רווירה ושם היה ג'אם סשיין לתוך הלילה, ואז ישנים את כל הבוקר-צהריים שלמחרת. הייתה פשוט חוויה מדהימה.
אז למה נזכרתי בכל זה? כי הייתי בהופעה של סטונדטים למוזיקה בבר אילן בקורס ג'אז. לקורס הזה נרשמה (כקורס כללי) גיסתי דנה בתור זמרת, והיא משגעת אותנו על הקורס ever since. דנה היא זאת שהכירה לי את ההופעה בפאריס של דיאנה קרול, ורק בשביל זה מגיע לה פוסט כאן במסחטה (על דיאנה עוד נדבר, אל דאגה).
אז איך היה?
היה אולם קטן במחלקה למוזיקה עם תאורת אוניברסיטה (התמונות עושות חסד עם התאורה). הסאונד של המיקרופונים לא היה מתואם להיות חזק מספיק כדי לעבור את העוצמה של הנגינה. אבל היו חבורת מוכשרים בצורה יוצאת דופן שהתאמנו הרבה על ג'אז ביחד.
הם עשו כל מיני שירים ידועים יותר וידועים פחות, והיה יפה מאוד.
אני הכי אהבתי את ג'ון קולטריין (אני כבר לא זוכר את שם השיר), I didn't know what time it was שדנה שרה בדואט עם מישהו שם, ואת east of the sun שהם עשו בגרסה של דיאנה קרול.
לאחרונה, כל הפוסטים שלי מתרכזים סביב הכשרון של מי שאני כותב עליו, והפוסט הזה משתלב נהדר. אז אני לא יודע אם דנה תמשיך לעשות ג'אז בחיים שלה, אבל אם היא תעשה, אני בטוח אגיע לראות.


דנה באחד השירים


דנה ויעל גבע מאלתרות blackbird (מאלתרות גם בשירה, וגם במיקרופונים כי של דנה נדפק באמצע השיר)

6 תגובות

יונ 01 2008

גם אני רוצה לשחות

מאת: נושאים: סקירות

יש משהו בשירים חבויים (Hidden song/track). כאילו האמן החליט לספר לכל העולם מה הוא חושב, אבל רק למי ששם לב הוא מספר מה הוא מרגיש. לפעמים אני חושב שהשיר החבוי הוא תמצית האלבום – האמן עשה אלבום שלם בשביל לספר משהו אחד, והוא מחביא אותו בשיר האחרון בסוף.
הדוגמה המושלמת היא אלאניס ב- Jagged Little Pill. כל האלבום היא מכסחת על יחסים בינו לבינה – איך "אחד ועוד אחד זה שניים", איך הוא בגד בה ואיך היא לא הרופאה שלו וכו' וכו'. ואז בשיר החבוי היא בעצם מספרת לנו שכל זה זה רק ה- wishful thinking שלה, ובאמת היא עדיין מכורה לחבר שלה עד כדי כך שהיא נכנסת אליו הבייתה אחרי שהם נפרדו, לובשת את החלוק שלו ומסניפה את הבושם שלו.
כריס מרטין מקולדפליי מצהיר אהבה תהומית לאהובתו בשיר האחרון ב- parachutes (הוא יחכה לה Til Kingdom Come) – זה אמנם לא בניגוד לאלבום אלא יחד איתו, אבל השיר הזה מתמצת את האלבום.
יש גם סתם שירים מיוחדים בסוף האלבום, כמו Her Majesty של הביטלס ב- Abbey Road.
אז למה כל ההקדמה הזאת? כי האלבום שאני שומע 95% מהזמן בחודש האחרון מכיל שיר אחד כזה. שיר שבאמת נותן לך הצצה אל תוך הנפש של אמנית צעירה אך מוכשרת בטירוף.
קוראים לה לורה מרלינג (Laura Marling), כיום היא בת 18, אבל היא הוציאה את האלבום הראשון שלה בגיל 17. היא בלונדה מאנגליה עם קול רך בצורה לא הגיונית ואני לא מצליח להפסיק לשמוע אותה. שמעתי עליה אצל גיאחה (העונג, סעיף 35). הוא מספר שם על התמכרות קשה, וגם אני נדבקתי. זה לא ייאמן איך ילדה כזאת צעירה מוציאה אלבום כזה מושלם.
אז לאלבום שלה קוראים לו Alas I Cannot Swim, והוא אלבום עדין, יפה וכ"כ טוב.
אז למה להכביר במילים אם אפשר לגשת ישר לאלבום:

1. Ghosts
2. Old Stone
3. Tap At My Window
4. Failure
5. You're No God
6. Cross Your Fingers
7. (Interlude) Crawled Out Of The Sea
8. My Manic And I
9. Night Terror
10. The Captain And The Hourglass
11. Shine
12. Your Only Doll (Dora)
Alas I Cannot Swim - Cover

בניגוד לתמיד, אני אדבר הפעם רק על שירים בודדים מהאלבום, אבל שזה לא יפחית מערכה בעיניכם. זה אחד מאלבומי השנה, אין ספק בכך.
השיר הראשון הוא גם אחד הסינגלים הראשונים שלה. היא מספרת כנראה על החבר שלה שמפחד מרוחות הרפאים של החברים שלה לשעבר, והיא מרגיעה אותו בכך שהיא אומרת לו לא לכרוע ברך כי היא הרי לא מאמינה באהבה נצחית. יש בשיר הזה ניגוד פנימי כי היא מספרת על איך שבסוף הם זוג אוהבים שמצאו אחד את השני, אבל כל השיר היא אומרת שהיא לא מאמינה ב- everlasting love.
בכלל, היא אשפית במילים. אין פה מילים מנופחות או מתוחכמות מדי, וזה רק לטובה. היא מצליחה לבטא רגשות בעזרת מילים פשוטות, כינורות עדינים ומברשות על התופים.
כינורות זה אחד הדברים שנהיה קיטש כ"כ מהר שצריך להיזהר איתם מאוד. אצלה יש כינורות לאורך כל האלבום, ואין פה אפילו טיפת קיטש. היא מצליחה לגרום לכינורות להעצים את הרגשות שלה בלי להתקרב אפילו לקיטש.
אני כ"כ אוהב את שיר מספר ארבע (Failure) עד שזה מכעיס אותי איך ילדה שקטנה ממני ב- 13 שנה, שאין לה ילדים מצליחה לבטא כ"כ יפה את המחשבות שלי בחודשים האחרונים. היא כאילו מספרת לבת שלה איך היא הייתה מאוהבת באיזה זמר בלהקה והוא היה המוקד של כולם. היום הוא כישלון. ואז היא מדברת לבת שלה (שאין לה, אני מזכיר לכם שהיא בקושי בת שמונה עשרה, אוף!):

don't cry child, got so much more to live for
don't cry child, got something I would die for
and if it comes to the rain, just be glad you'll smile again,
cause so many don't…

יש בפזמון קרן יער וכינורות שעוטפים אותך וממלאים אותך והשיר הזה בנוי כ"כ טוב, שאני פשוט מקנא. אוף!!!
יש לה בשיר הזה חמלה ועצב בו זמנית שמגיעים רק אחרי שאתה רואה את הבת/בן שלך סובלים מאהבה נכזבת או מאכזבה צורבת, והיא רק בת 18. אוף!

כמו שאמרתי, אני לא אעבור על שאר השירים, אבל תדעו שאתם חייבים לשמוע אותם.

אחרי השיר האחרון מגיעים צפצופי ציפורים במשך איזה דקה, ואז מגיע השיר החבוי שאיתו פתחתי את הפוסט. לשיר קוראים Alas I Cannot Swim, והוא, בדיוק כמו אצל אלאניס, מספר לך דברים שאתה לא יודע מהקשבה רגילה לאלבום. בזה שהיא קוראת לשיר על שם האלבום היא רומזת לכך שאתה לא יכול לגמור את האלבום בלי ששמעת את השיר הזה.
אז על מה השיר? אוה, על הנפש הפנימית שלה, ועל הקונפליקטים הפנימיים האמיתיים שלה.
בשיר היא מתארת בית כ"כ יפה שנראה שהפרחים מחייכים, אבל הוא בצד השני של הנהר, וכמה חבל שהיא לא יודעת לשחות. ו… היא תעביר את כל חייה בצער על זה שהיא לא קפצה לנהר.
אח"כ היא מתארת ילד יפה עם תלתלים שחורים שרוצה להיות המאהב שלה והיא רוצה להיות זוגתו (he wants to be my lover and i want to be his peer), אבל הוא בצד השני של הנהר, וכמה חבל שאני בחיים לא אכרוך את ידי עליו, כי אני לא יודעת לשחות.
ואז משפט המחץ:
יש חיים בצד השני של הנהר שנועדו בשבילי, אבל במקום זה אני אעביר את חיי בצער (constant misery),
יש חיים בצד השני של הנהר, אבל אני לא מבינה למה אני צריכה לרצות את אלה שבחיים לא יהיו מרוצים.
יש זהב בצד השני של הנהר אבל אני לא רוצה כלום! אני מעדיפה לחיות בשמחה מאשר לקנות אקדח מזהב. saying, work more and more, live more, have more fun.

השיר מתחיל כאילו היא באמת רוצה את הבית ואת הילד שבצד השני של הנהר, וזה רק חבל שהיא לא יודעת לשחות, ופתאום פוגעת בך השורה שהיא לא רוצה לרצות אחרים, ואתה מתחיל לתפוס את השיר הזה, ואיתו את כל האלבום, בצורה אחרת לגמרי.
פתאום הקפיצה לנהר היא משהו שהיא לא רוצה וזה לא מעניין אותה (אני לא רוצה זהב), פתאום יש סביבה אנשים שהיא צריכה לרצות. פתאום כל מיני אזכורים על ההורים שלה בשירים באלבום (למשל שיר 3) מקבלים אור אחר. פתאום היא כבר לא ילדה תמימה בת 17, אלא נערה מתבגרת שחייה לא פשוטים.

תראו מה זה, שורה אחת, בשיר חבוי אחד, הופכת את האלבום על פיהו. זה מה שכיף במוזיקה!

יש משהו באלבום הזה שתופס אותך ולא עוזב. אולי זה המילים, אולי זה הקול שלה ואולי זה הניגודים והקונפליקטים הפנימיים בתוך השירים. זאת זמרת שחייבים לעקוב אחריה כי כשרון כזה לא רואים כל יום.

ולפני שאני סוגר את הפוסט, אני חייב לספר לכם את זה:
ב- 01/10/07, בהיותה עדיין בת 17, היא הוזמנה להופיע בפאב, והיה תור ענקי בחוץ. פתאום היא יוצאת החוצה ואומרת לכולם שהיא מצטערת, אבל לא נותנים לה להופיע כי היא קטינה. אז היא נתנה הופעה של שישה שירים בחוץ, על המדרכה בסמטה ליד שתי חנויות סקס. כזה תמים ויפה. אפשר לראות כאן כמה היא כשרונית. (מישהו צילם את זה בסלולרי שלו או משהו).
טוב, אז לילה טוב, ומחר יגיע יום חדש, שבו אני אשמע כל היום אלבום ראשון של ילדה בת שמונה עשרה.

עדיין אין תגובות

מאי 26 2008

יקירתי, להתראות… (סופים והתחלות)

מאת: נושאים: מחשבות

בשבוע שעבר קרו כמה דברים שמסמנים סוף והתחלה, ולפעמים גם ביחד, כשכל הסופים היו עצובים (כל אחד ברמה שלו).
אלאניס הוציאה אלבום, רג'ינה הוציאה סינגל, גרנט פוטר, נגמר אמריקן איידול ואדם ברוך נפטר.
אז ברור שהם לא באותו סדר גודל, אבל הייתה התרכזות של דברים ששווים התייחסות, מי יותר ומי פחות.
אז נתחיל בפחות. גרנט פוטר. אין פה עצב ואין פה תסכול. צ'לסי הייתה נראית רע מאוד תחת מוריניו והסיבה היא אחת – בעיות בהנהלה. הוא לא הסתדר עם ההחלטות של רומן והיה לו יותר מדי אגו. אז רומן העיף אותו, שם במקומו מישהו שהוא סומך עליו ויצר שקט בהנהלה. שקט בהנהלה זה מה שקבוצה צריכה יותר מהכל (ולאו דוקא קבוצה בספורט). השקט הזה, יותר מכל היכולות של כל השחקנים והמאמן, היא מה שהביאה אותם כזה גבוה. התפקיד קידם את גרנט כספית ומקצועית, למרות שבכלל לא בטוח שיהיה לו לאן ללכת. אבל זה פשוט לא היה יפה. לפטר אותו יום אחרי הצלחה שכזו. לא יפה, לא נורא.
נגמר אמריקן איידול. הייתה עונה כיפית, היו שני דיוידים והרוק חזר לאופנה. באמריקן איידול זו רק ההתחלה של קריירות של כמה אנשים, כשאני אישית אחכה לאלבום של דיויד קוק, ואולי אפילו לשל ארצ'ולטה. אגב, היום שמעתי שמיעה ראשונית של האלבום שהוציא קוק לפני שנתיים. ע"פ שמיעה ראשונית ולא מחייבת הוא עדיין קצת לא בשל, לא מספיק רוקר (למשל כמו דוטרי) ועדיין קצת שמאלצי (אמנם רוק שמאלץ), אבל זה היה לפני אמריקן איידול. נחכה ונראה כמה רוקר הוא יהיה עכשיו.
רג'ינה הוציאה סינגל (!!!) זה אמנם רק סינגל לסרט, ועוד ל- "נרניה", אבל זה בכל זאת משהו שהיא הוציאה. האלבום האחרון שלה (Begin to Hope) היה בחלקו "עובר מיינסטרים", ואפילו הושמע בתחנה שכל מטרתה לגרום לך ליסוע רגוע.
אני מאוד מקווה ש- Begin to Hope לא היה כמו האלבום השחור של מטליקה. שני האלבומים האלה הביאו את האמנים לתודעת המיינסטרים, למרות שכבר היה להם קהל ענק של מעריצים מושבעים. אצל שניהם רק מספר מצומצם של שירים מתוך האלבום הם "עוברי מיינסטרים" והשאר באותו סגנון ישן וטוב. אבל אצל מטליקה זה היה הסוף. ב- Load הם התאהבו במיינסטרים, ואין שם אפילו קטע סולו "נותן בראש" אחד. אכזבה גמורה. אצל רג'ינה לא באמת שמענו אלבום אלא סינגל אחד, אבל הוא היה מאוד מאוד מיינסטרים (סרט של דיסני, forgot stake), ואני דוקא אהבתי אותו, אבל אני לא אשרוד אלבום שלם כזה.

והגענו לשני הסופים של היום. נתחיל בעצוב יותר, אך טבעי – אדם ברוך נפטר. ברוך דיין אמת. היו שנים (רבות) שהייתי לוקח את העיתון רק בשביל לקרוא אותו (טוב, זה קצת הגזמה, אבל ככה זה בהספדים). הייתה לו חוכמה ומתינות שלא רואים כבר. למי שלא יודע, הטור שלו היה מחולק להרבה חלקים, בעמוד האחורי של "תרבות", או "שבת" במעריב. החלק הראשון היה תמיד תשובה לשאלה סמי-הלכתית שהיו מפנים אליו. הוא תמיד ענה קודם על פי השכל הישר והמוסר, ואחר-כך מצא פוסקים שמגבים אותו. הוא כמובן לא היה פוסק, אבל ההסתכלות הזאת עשתה לי טוב הרבה שנים. אחרי הפסקה הראשונה הוא דיבר על פוליטיקה, על איזה אישיות מעניינית, על ספר, תערוכה או משהו אומנותי אחר. זה היה בעצם בלוג מעל דפי העיתון. וזה תמיד היה מיוחד. השפה שלו, המתינות, אבל בעיקר הפרגון שבו אותי.
תמיד היה לו כותרות מתוחכמות, ולדעתי למדתי את זה ממנו. אח"כ הוא התחיל להוסיף לכל כותרת מתוחכמת סוגריים שבתוכם היה את תמצית הפסקה בצורה לא מתוחכמת ולדעתי זה קצת הרס לו את הטור. ידעת מראש על מה הפסקה וזה הוריד מהיופי שלה. אח"כ הוא גם הוסיף פסקה קבועה בסוף שקוראים לה "יקירתי" עם משפט מחץ ליקירתו. לפעמים משהו כמו "מחר, היום אני עייף".
כאות הערכה לשנים של קריאה, כותרת הפוסט היא לכבודו. שכחתי להגיד שהוא שהוא היה תלמיד ישיבה בעברו, והשילוב הזה בין תורה לאמנות גם הטביע בי את חותמו. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

ולסיום (תרתי משמע), הסוף האחרון הוא העצוב לי ביותר. אהובת המסחטה כבר הרבה שנים לא פוגעת. אלאניס הוציאה אלבום חמישי (אם לא סופרים אלבומים בסטארבקס), ורק השם שלו מרתיע אותך: Flavors of Entanglement. איזה שם נורא: "טעמים של הסתבכות" בתרגום חופשי, ואיך שהיא מסובכת באלבום הזה. שוב, זו רק שמיעה ראשונית, אבל לא יכולתי לגמור אותו מרוב שהוא מוזר. היא כבר שלושה אלבומים עושה מוזיקה מסובכת, שלא לומר פלצנית ופשוט לא פוגעת. כשגלית ואני היינו צעירים ויפים (טוב רק גלית יפה), היינו מכורים לאלאניס, ואמרנו שאם היא מגיעה לארץ אנחנו הולכים לראות אותה, לא משנה מה. ובאמת כשהיא הגיעה לארץ גלית הייתה עם שמונה ומשהו חום, והיא נסעה להופעה עם חום. ההופעה הייתה טובה, אפילו סופרגראס חיממו אותה, אבל ממרומי המקום שלי בקיסריה היה נראה כאילו היא הייתה על סמים. היא די זילזלה בהופעה הזאת, ועוד אז נחמץ לי הלב. אח"כ היא עשתה אלבום טוב (השני, עם השם שאין לי מספיק מגות בבלוג בשביל לכתוב אותו), ואלבום שלישי בינוני. האלבום הרביעי היה סתם על גבול הגרוע, ורק חסד נעורים גרם לי לא לזרוק אותו מכל המדרגות. היום, גם חסד נעורים לא יעזור. אני עדיין עומד בחוקים שלי (כן, שוב החוקים), ואני לא אזרוק אותו מכל המדרגות לפני שמיעה עשירית, בטח כשזאת אלאניס, אבל זה יהיה קשה, ולא בטוח rewarding. איך חלפה לה תהילת עולם.
אפשר לסכם את האלבום הזה בארבע מילים והרבה סימני קריאה: "מה זה השטויות האלה!!!!!!!!!!!"
את הפוסט על אבריל התחלתי עם ההגדרת של "זמרת הבית" – אחת שאני אקנה כל אלבום שלה, אפילו בלי לשמוע סינגלון אחד קטן ממנו. את המושג המצאתי על אלאניס ואכן קניתי כל אלבום שלה, אבל אחרי שני אלבומים בינוניים ומטה ועוד אלבום רע, אלאניס היא גם הראשונה שאני מוציא מההגדרה הזאת. אני לא הולך לקנות את האלבום הזה, והיא כבר הרבה פחות אהובת המסחטה. מה לעשות שהיא אפילו יותר פלצנית מ"שונאי העתודאים", אבל זה כבר סיפור אחר.

תגובה אחת

עמוד 18 מתוך 21.      הכי חדש ... «16  17 18 19  20» ... הכי ישן