אוג 13 2008

אלבום מושלם

מאת: נושאים: סקירות

אני רוצה לספר לכם על אלבום מושלם, ואין לי דרך להתחיל. ככה זה כשלא כותבים הרבה זמן. המילים בורחות והמשפטים נשמעים בנאליים, אבל בכל זאת אני אנסה לכתוב על זמרת שאני מאוד אוהב, ועל האלבום הכי טוב שיצא בישראל כבר כמה שנים.
אז כל מי שהיה לידי מאמצע 2005 עד היום לא יכל שלא לשמוע על אפרת גוש. אני חושב שהבלוג הזה קם בגללה. רציתי מאוד לספר לאנשים עליה, ונמאס להם לשמוע, אז החלטתי לכתוב את זה במקום משלי. אז הנה הגיע הרגע הגדול, ואני כותב עליה ובעיקר על האלבום הראשון שלה, הנושא בפשטות את השם "אפרת גוש". אז אפרת הגיחה לעולם עם שני שירים מאוד מיוחדים (חכו לסוף), אבל לתודעה הכללית ולתודעתי שלי היא הגיעה עם השירים שיצאו לרדיו – "תמיד כשאתה בא" ו- "טוב לבד". השירים האלה טובים מאוד (מאוד!), אבל הם לא פסגת האלבום, רחוק מזה. אפרת לא כתבה כלום באלבום, ואולי זה לטובה, כי הכותבים המעולים ברק פלדמן ויוני בלוך (שגם הפיק) לקחו שליטה.
לפני שנדבר על האלבום, שתי מילים על אפרת. היא בת 24. היא למדה קצת ברימון (ופרשה). את הקריירה המוזיקלית שלה היא התחילה כזמרת ליווי של יוני בלוך, ורק אחר כך עשתה אלבום משלה. זהו.
אז בואו נדבר על האלבום, וקודם, עטיפה ושירים (נכון שהתגעגעתם? כי אני כן):

1. פתיחה
2. תמיד כשאתה בא
3. דיאטה
4. פעם בחיים
5. מה שקרה
6. בוא אליי
7. מועדון ריקודים
8. טוב לבד
9. שעתיים אחרי
10. לילה טוב
11. ג'ורג'יה
אפרת גוש - עטיפה

כבר בשיר הראשון אפשר לשמוע את העוצמות בקול שלה. היא מדברת על יחסים הרסניים, בהם היא מחכה לגבר, הוא מגיע כנראה רק לסקס, היא יודעת את זה ורוצה יותר מזה, אבל אסור לה להגיד את זה – "אני יודעת למה באת, ומה אסור לי לצפות". היא עוד מקווה. השיר נגמר בסוג של זיוף בפסנתר, די בכוונה – כאילו להראות שהיחסים האלה לא יסתדרו, כאילו משהו פה לא מנגן כמו שצריך.
בשיר "דיאטה" היא מציגה גרסה חדשה לשיר של UB40 – כולם שואלים אותה מה עם האקס שלה והיא מציגה דמות חזקה שמספרת בנון-שלאנטיות מה קורה איתו. היא לא באמת זוכרת כמה זמן עבר, בערך 7 שנים. היא כבר מצליחה בחיים, אבל זה לא נחשב בעיניה – אלא אם כן הוא ישמע ויגיד שהוא שמח שהוא "הכיר" אותה. תוך כדי אירוניה כבדה היא צועקת עליו שהוא לא צלצל כבר שבע שנים ואנחנו מגלים שהיא פשוט ספרה כל יום שעבר. אה, ובסוף היא רוצה למות.
את שיר מספר 3, "פעם בחיים", אני לא ממש אוהב ולכן נדלג עליו. היום גיליתי שהוא שיר של עמיר לב במקור.
השיר הבא, "מה שקרה", הוא אחת מפסגות האלבום. השיר מכניס לתוכו גרוב מעולה שנלקח היישר מהאלבום One Hot Minute של הרד הוט. היא מספרת כנראה על ידידים שהקשר ביניהם מתהדק למרות שהיא לא רוצה – עלאק לא רוצה – היא מתה שזה יקרה, היא רק מפחדת. יש סתירה כ"כ חזקה בין העוצמה (האדירה!) שבה היא שרה לבין הגרוביות של המוזיקה, ומבחינתי המוזיקה מלמדת על המילים. המוזיקה הגרובית נותנת הרגשה שאפרת נמצאת במצב נוח כזה, והיא לא באמת לא רצתה להתאהב. ובאמת בסוף השיר היא זורקת איזה "אולי לא" – כאילו עד עכשיו דיבר השכל והנה בא הרגש וגילה את הסוד האמיתי.
בכלל, האלבום מדבר על השכל מול הרגש – מה צריך להיות מול מה שיש – מה היה נכון לעשות מול מה שרצינו לעשות.
גם השיר הבא ("בא אלי") מדבר על יחסים שבהם היא לא מספרת מה היא מרגישה. הגבר אטום (כרגיל) ולא מבין שהיא מאוהבת בו נואשות, והיא עדיין מקווה (כרגיל).
האלבום מקבל סוג של תפנית מהשיר "מועדון ריקודים" ועד השיר האחרון, לא כולל. בחלק הזה, היא כבר יודעת בדיוק מה קורה, בלי אשליות.
"מועדון ריקודים" בנוי בצורת מועדון ריקודים ישן כזה, שבו שרה זמרת לבושה חאקי עם מכנסיים קצרים, וחבורה של גברים עם כובעים של מלח מספקים לה קולות רקע. השיר מדבר על על מצב אחר – היא יודעת בדיוק למה היא באה למועדון "למה באתי אם לא רציתי לרקוד?" – בשביל הסטוץ. השיר בנוי בצורה שמחה ועליזה, כי כנראה בניגוד לחלק הראשון של האלבום, כאן כבר כולם כולל כולם יודעים למה היא באה למועדון, ואין שום דיסוננס.
גם ב- "טוב לבד" היא מצליחה להעביר לנו שהיא באמת לבד וטוב לה. כבר כאן אין פחדים וחששות.
בשיר הבא "שעתיים אחרי", למרות שהיא לא נמצאת עם הגבר שלה, היא יודעת מה המצב שלה – "בכל זאת היה לי טוב כשחשבתי עליך". השיר נע על הגבול שבין הידיעה שהגבר לא רוצה אותה לבין התקווה שאולי כן. בסוף השיר הגיטרות מכסחות בלי קשר לכלום וזה נותן לך את ההרגשה שגם אתה מתייסר איתה.
לילה טוב בנוי כשיר קטן ועדין, כזה שמתאים ללילה.

והנה הגענו לפסגה של האלבום – Georgia. זה הסינגל הראשון שלה (לא לרדיו, בכלל). והוא פשוט אחד השירים הכי טובים שאני מכיר. הוא בנוי מדהים. הוא כתוב מדהים והוא מוגש מדהים.
אז קודם כל, באלבום יש רווח קצת יותר גדול בין השיר שלפניו לבינו, ואז השיר נפתח במכה על הפסנתר בצורה מאוד דרמטית. התחלת השיר נשמעת כמו סערה בים אפל. המילים של השיר מאוד לא מובנות אם לא יודעים על מה השיר. אני ידעתיי על מה מדבר השיר רק איזה שנה אחרי ששמעתי אותו. המילים כובשות אותך גם אם אתה לא מבין אותם. "מישהו לא מוותר לי, בא ונלחם במקומי". השיר הזה פשוט אפל! היא שרה כל חזק, והמנגינה עולה ויורדת כמו ים סוער. זה שיר קודר מאוד. אז למה אני מושך אותכם כל כך הרבה ולא מגלה לכם על מה השיר? כדי שקודם כל תשמעו אותו בלי שתדעו על מה הוא. זהו? שמעתם? טוב, אז השיר מדבר על מישהי שמנסה להתאבד בקפיצה לים, ומישהו מציל אותה. כן, זה לא נשמע כזה סוד, אבל זה גם לא טריוויאלי מהמילים. אם מכירים את השיר בלי לדעת על מה הוא, אוהבים אותו בצורה אחת, ואם יודעים על מה הוא, אוהבים אותו בצורה אחרת.

אז מה זה אלבום מושלם?
הנה התנאים של המסחטה לאלבום מושלם:
1. אתה אוהב את כל השירים בו. כולם. מאוד.
2. לא ארוך מדי.
3. מגוון מאוד.
4. ביצועים מעולים – גם בשירה וגם בנגינה.
5. מילים יפות או מיוחדות.
6. אלבום שתמיד תרצה לשמוע, בכל מצב רוח.
7. השיר שיוצא לרדיו הוא לא הכי טוב באלבום – יש עוד פנינות באלבום שלא נטחנות עד דק ברדיו.
8. כל השירים "מלאים" – המון כלים, בעיבוד טוב ולא מסונתז.
9. משהו מיוחד. לא קריטריון ברור, אבל צריך שיהיה שם משהו שיפיל אותך.
10. אלבום שיש לו את אחד הקריטריונים בצורה חזקה מאוד.

אז האם יש אלבומים מושלמים? בוודאי ובוודאי! – Abbey Road, Debut, OK Computers, Automatic For The People, Jagged Little Pill, מפלצות התהילה, Odelay.
כאלה שנפלו בדרך:
1. סינרגיה – אין לו את 7, את 3 ובעיקר את 5 – הוא חוזר על עצמו קצת, והמילים ממש מעפאנות. אבל זה אלבום טוב.
2. Regina – חסר לה רק את 1 – יש שירים שפשוט בא לך להעביר.
3. Avril – אין לה את 5 ובכללי אין שם משהו ממש מיוחד.

אז נחזור לאפרת – האלבום הראשון שלה פשוט עומד בכבוד בכל הקריטריונים!
1. ברור.
2. הוא בנוי כעשרה שירים מהודקים ובנויים היטב.
3. האלבום מכיל גרוב, מועדון ריקודים, שירים אפלים ושירים עצובים.
4. פה החוזק הכי גדול של האלבום – אפרת מבצעת מושלם. יש לה קול ויכולת שימוש בו מדהימים. האלבום מורכב מכמויות של שירים שבכל אחד יש כלים שלא שומעים תמיד. כינורות, חצוצרות, פסנתר כל הזמן – פשוט עושר ענק של כלים.
5. גם פה החוזק של האלבום – המילים מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מיוחדות. ברק פלדמן כותב בחסד, וראינו את זה ב- "לראות את האור" (מהאלבום השני שלה), ב- Georgia ובכלל בכל האלבום.
6. אני שומע את האלבום כשאני רוצה לצרוח, כשאני רוצה לשקוע בתוך אלבום, או סתם כשאני צריך סתם מוזיקת רקע
7. כבר דיברנו על זה.
8. גם על זה דיברנו.
9. המשהו המיוחד של האלבום הוא Georgia – שיר מדהים, מילים מדהימות.
10. יש לאלבום הזה את 4 ואת 5 בצורה חזקה מאוד.

באופן שהפתיע גם אותי, האלבום הזה הפך להיות קנה מידה לאלבומים, והם רוב הזמן לא מדגדגים אותו.

הקיצר:
השילוב של ברק פלדמן, יוני בלוך ואפרת גוש חברו יחד ליצירה חד פעמית ומדהימה . מי שלא מכיר חייב לנסות, ומי שכן מכיר חייב לנסות שוב.

האלבום מדבר המון על יחסים לא מושגים, כשבדר"כ האשה לא מבינה באיזה מצב היא נמצאת, ואפרת משתמשת בעוצמה שלה כדי שממש נרגיש את זה. כשהיא שמחה גם אתה שמח וכשהיא עצובה גם אתה שוקע עם השיר.
זהו פשוט אלבום מושלם.

נ.ב.
—-
אם גם לכם יש קריטריונים אחרים לאלבום מושלם, התגובות פתוחות בפניכם :)

3 תגובות

יול 28 2008

הוי הבלוג הוי הבלוג…

מאת: נושאים: סיפורים

מאז שחזרתי מקנדה כל התחביבים שלי ב- hold. אפשר אפילו להגיד שכל הדברים שאני עושה – הכל כולל הכל – ב-Hold בגלל עומס עבודה. אבל הנה אני חוזר, עקב בצד אגודל. תוסיפו לזה שאני נמצא במעין writer's block, כי אין לי מוזיקה חדשה, לא קראתי העונג ושאר בלוגים כבר חודש, ותבינו למה לא כתבתי כבר הרבה מאוד זמן. אבל יש לי כמה חובות לא סגורים שאני חייב. אנחנו צריכים לדבר על קנדה, Zune, מזרימוזיקה (תודה לעמרי) ואולי הגיע הזמן שאני אחרוג קצת מההתחייבות שלי, ואדבר על אירוע הספורט הכי גדול שראיתי כבר הרבה שנים. אה, וכנראה גם קצת על Beck.
טוב, אז נדבר על ראשון ראשון, ועל אחרון אחרון, ולכן:

קנדה (זה באדום בגלל הדגל, כן?)

היה ממש כיף בקנדה. אני אוהב את המשפחתיות, והאירוח שם היה מעל לכל סטנדרט אפשרי, אבל לא על זה בא לי לדבר. רציתי לדבר על פסטיבל הג'אז של מונטריאול. זהו אחד מהפסטיבלים הידועים בעולם ואנחנו היינו מסתפקים בעשירית מהשמות שמופיעים שם. היה שם לאונרד כהן (הוא מונטריאולי במקור), וודי אלן (הוא אחד הנגנים באיזה להקה משלו), צ'יק קוריאה, בראד מלדאו, די די בריג'ווטר ועוד כ"כ הרבה. זה בלילה, בכסף. ביום וגם בלילה יש גם בחינם על במות בחוץ, וגם שם יש הופעות יפות וטובות. הפסטיבל התחיל בחמישי, אנחנו המראנו הבייתה בשני שאחר כך, אבל כל ההופעות הטובות היו בשישי ושבת. ככה שיצא שהייתי רק פעם אחת וביום, שזה יותר ג'אז להמונים, ופחות ג'אז קלאסי איכותי. אז אני יצאתי קצת מאוכזב, אבל יש לי חולצה :) זה פשוט לא הגיוני שיש לי משפחה בקנדה, ואני אפספס כזה פסטיבל. אני חייב ללכת לשם מתישהו בשנים הקרובות. בינתיים אני מחפש לי הופעות ג'אז טובות בישראל. מישהו שמע על איזה הופעה? מישהו רוצה לבא? אני בעקרון אוהב יותר ג'אז עם שירה ולא רק אינסטרומנטלי, אבל גם זה הולך. סיפרתי לכם כבר שראיתי את צ'יק קוריאה בארץ יחד עם אבישי כהן וזה היה בלתי נשכח?
אז קנדה השנה הייתה בסימן מוזיקה, והסיבות העיקריות היו שתי הרכישות שלי, נתחיל בפחות מעניינת.

Zune (הצבע זה בגלל שבגרסה הראשונה הוא יצא בצבע כזה, נכון מזעזע?)

קניתי לי zune בהחלטה של רגע. אני בדר"כ לא עושה דברים כאלה, וכל אותו היום אמרתי לעצמי "אני לא מאמין שקניתי זון". באתי לקנות iPod ויצאתי עם זון (שאגב יכול להיות שקוראים לו זיון, אבל לשם נוחות נקרא לו זון). אני לא יודע אם זאת הייתה החלטה טובה או לא. הנה כמה יתרונות וחסרונות בין ה- iPod לבין ה- Zune (בשניהם אני מדבר על גרסת ה- 80 גי'גה):
1. שניהם משתמשים בתוכנה ייחודית. לאפל יש כבר תוכנות חלופיות חינמיות, ולזון אין, אבל את הזון אפשר להתקין בכמה מחשבים שרוצים בלי כל מיני הגבלות. נצחון קטן לאפל.
2. הזון הוא לא כונן USB. נצחון אדיר לאפל (אגב, לא ידעתי את זה בחנות, וכנראה זה היה מכריע את הכף).
3. דוקא ה- ped של הזון יותר נוח לדעתי מהגלגלת של האפל, אבל הכפתורים בצדדים פחות נוחים (הם קשים כאלה). אני חושב שהממשק של הזון יותר נוח משל האפל. נצחון קטן לזון.
4. המסך – יש לזון מסך הרבה יותר גדול, אך עם רזולוציה זהה לאפל, ולכן דוקא האפל מנצח – הפיקסלים יותר קטנים ויפים.
5. תמיכה בעברית – לשניהם אין!!! בחנות חשבתי שיש לזון, וזה הכריע את הכף. היתרון הקטן של הזון הוא שאין לו תמיכה כרגע בשום שפה שהיא לא latin1, כלומר אנגלית ספרדית וצרפתית, ולכן יש עוד תקווה ל- unicode ולעברית. נצחון קטן מאוד לזון.
6. תוכנה – הזון יותר כבדה במחשב (בהרבה), אבל לדעתי יותר קלה לתפעול, כי המטרה שלה היא פשוט לסנכרן.
7. תכונות – לזון יש רדיו (לא מעניין אותי) וסנכרון אלחוטי (לא מעניין אותי), אבל אין לו אקולייזר (לא מעניין אותי), והווליום המקסימלי שלו קצת נמוך. תיקו.
8. אוזניות – כולם אומרים שהאזניות של הזון איכותיות כי הם ממש נכנסות לאוזן. בפועל, הטרבל שלהם גבוה מדי בשבילי, וזה שהם באוזן גורם לי לכאבים (ווליום חזק מדי) אחרי חצי שעה. אני בכל מקרה משתמש בסנהייזר PX-100, ככה שזה לא משנה.
9. החלק האחורי של הזון לא נשרט. האפל נראה אחרי כמה חודשים כאילו דרסה אותו מכונית, ודווקא כן הייתי נותן פה איזה נקודת "חביב הקהל" לזון על זה.

בקיצור, אני חושב שבסט הפיצ'רים הנוכחי, הדיסק ה- USB מכריע את הכף לטובת האפל, ויכול להיות שטעיתי בקניה, אבל מצד שני הזון רק בתחילת דרכו, ולכן אם יהיה לו עברית הוא ינצח בהליכת ירח לאחור (כל הליכת ירח היא לאחור, טמבל). ואם הוא יהיה כונן USB, בכלל הוא לא רואה את האפל.

אגב, ניתן לשים לב שלא התייחסתי בכלל למגניבות, למרות שזה בדר"כ מאוד מעניין אותי, הפעם זה ממש לא. למשל, מי מזהה יותר עטיפות של אלבומים, מגניבות הממשק (לא להתבלבל עם נוחות הממשק, כן?). למה כל זה? כי לאחרונה, באופן שלא מתאים לי במיוחד, אני נהנה ממש מהמוזיקה ולא מהמגניבות של הגאג'דטים שסביבה. ותזכרו את זה לסעיף הבא.

מזרימוזיקה (ותודה לעמרי על השם)
ועכשיו לרכישה הכי טובה שעשיתי לאחרונה, ה- Squeezebox. עובד איתי עמרי לוי שיש לו לייבל משלו (Basement), ואחרי הפוסט האחרון על אלאניס הוא הגיב ואמר "עזוב אותך מאלאניס, מה עם המזרימוזיקה?". נכון שזה שם מעולה? הרבה יותר טוב מ- "קופסת מעיכה". טוב, אז אחרי שהוא קיבל שם, בואו נדבר על המזרימוזיקה.
הוא בנוי מעולה. לשלט יש זיהוי תנועה, ולכן כשאתה מרים אותו הוא נדלק (!). הוא עושה בדיוק מה שתיארתי בפוסט הקודם ("מוזיקה זורמת"), אבל בדיוק. הוא כ"כ טוב, שהוא פשוט מחליף את הדיסקים בצורה כ"כ חלקה, שאני לא מרגיש שיש לי איזה גאג'דט חדש, אלא שיש לי פשוט כלי טוב לשמוע את כל המוזיקה שלי.
בכל זאת כמה דברים:
חסרון 1: התוכנה שלו לא רצה כ- service, ולכן אם מדליקים את המחשב זה לא מספיק, צריך גם לעשות login לאחד היוזרים. קצת מרגיז.
חסרון 2: התוכנה קצת טוחנת את הרשת המקומית.
יתרון 1: הוא סורק את ספריית המוזיקה שאתה אומר לו, והוא מכיר את הכל בקלות.
יתרון 2: בשלט יש אופציה לשמוע ספריה פיסית במחשב (זה מאוד שימושי אם התגים על ה- mp3 לא היו טובים – אתה פשוט משתמש בספריה, ולא בתגים)
יתרון 3: בשלט יש יציאת אוזניות, ככה שאפשר לשמוע את כל המוזיקה שלך גם באוזניות (שימושי מאוד לכותב הבלוג הזה – לשמוע מוזיקה תוך כדי כתיבת הבלוג בלילה)

הקיצר, אנחנו כבר לא שומעים CD-ים, אלא דרכו.

בגלל שעכשיו אחת וחצי בלילה, אנחנו נדבר עם Beck ועל אירוע הספורט הגדול ביותר שראיתי ביום אחר.
לילה טוב, וחלומות פז.

עדיין אין תגובות

יול 05 2008

אלאניס

מאת: נושאים: סקירות

קודם כל התנצלות:
הרבה זמן לא כתבתי. בערך חודש. האמת היא שכתבתי, אבל לא פרסמתי. ואז נסעתי לקנדה. הפוסט הזה התחיל חודש אחורה. אני עסוק בלנסות לשדרג את הבלוג שלי וליסוע לקנדה, וגם זה מקשה על הכתיבה. אז עכשיו חזרתי, וגמרתי את הפוסט על אלאניס, ועכשיו אני יכול להתפנות לספר על הנסיעה, על המוזיקה הזורמת שלי ועל שידרוגי הבלוג. אז קודם אלאניס.
——————————————————————–

הבטחתי שאני אשמע את אלאניס לפחות עשר פעמים, ואז אשפוט. אז עשיתי את זה. וכבר עברתי לפעם העשרים, והיא דחקה את לורה מרלינג מהאוזניים שלי.
אז אני שמח ועצוב ומתנצל בו זמנית. אני שמח כי החוק שלי (כן, שוב אני עם החוקים) ניצח שוב, אפילו אותי. בשמיעה ראשונה האלבום היה נראה לי ממש רע. השם שלו והשמות של השירים בו היו פלצניים וחשבתי שאלאניס די מיצתה. אבל, עמדתי בחוקים שלי ושמעתי את האלבום והוא ממש טוב.
אז הנה אני כאן, מתנצל בפני כל קוראיי (שלושה עד עשרה ביום בהיר) על הדברים הקשים שאמרתי עליה. חטאתי בזה ששפטתי מהר מדי. אלאניס – קבלי את התנצלותי. הדיסק שלך לא פלצני, הוא פשוט אלאניסי מאוד. אני מחזיר אותך חזרה להיות אהובת המסחטה.
טוב, אז לפני שנדבר על האלבום האחרון שלה אנחנו חייבים לדבר עליה.
עוד לפני שנים רבות, כשהאדם הדליק אש בעזרת אבנים שמעתי איזה סינגל של איזה זמרת חדשה ולא ידועה. לא ידעתי איך קראו לסינגל, אבל רציתי אותו!! השמיעו אותו כמעט חד פעמית ברדיו, ואז איזה חצי שנה זה לא התקדם לשום מקום. לא שמעתי מי זאת הייתה ולא שמעתי את הסינגל עוד פעם. אני זוכר ששאלתי את מתן האם הוא שמע על הסינגל הזה ברדיו, ונראה לי שמשהו גדול מגיע. זה היה עוד בתקופה שלא ידעתי להגיד שהתחביב העיקרי שלי הוא מוזיקה, האינטרנט היה רק באוניברסיטאות ואני הייתי בתיכון. לסינגל הזה קראו You Oughta Know.
בכל מקרה, עברו כמה חודשים של שקט ואלאניס הוציאה את האלבום המדהים שלה "גלולה קטנה ומשוננת". ואיך שאני נשביתי.
איזה אלבום מדהים זה היה. הוא הפך את אלאניס לפורצת דרך והמציא את הרוק הנשי. המילים היו מתוחכמות, הנגינה הייתה מדהימה, ההפקה מעולה, ועוד מלא סופרלטיבים כיד המלך. אגב, כל העולם נשבה. wikipedia אומרים שזה אלבום הבכורה של זמרת שמכר הכי הרבה בהסטוריה.
היא הייתה על גג העולם, ואני הייתי איתה.
ואז עברו מלא שנים, הדינוזאורים נכחדו, אלאניס הוציאה את הנשמה בציפיה ובסוף גם אלבום שני.
לאלבום השני שלה קראו "מכורה להתאהבות לשעבר לכאורה". כן, I kid you not !!! קוראים לו "Supposed Former Infatuation Junkie". האלבום היה טוב מאוד מאוד. מאוד. אך אפל מאוד. השירים שם היו קשים לשמיעה גם בגלל הלחנים המסובכים וגם בגלל הנושאים הקשים, אבל הם מיצבו אותה עוד יותר בתור זמרת מיוחדת. אך שני דברים קרו שם. הראשון הוא שהאלבום היה ארוך מדי – 17 שירים וקרוב לשישים דקות. השני הוא שהיא התחילה שם עם השירים שכל השיר הוא אותו משפט עם מילה אחת מתחלפת (למשל That I will be good). אז זה היה עוד סבבה, אבל כשזה נמשך על עוד שני אלבומים זה היה כבר לא כ"כ טוב. מהאלבום השלישי היא הפיקה את האלבום לבד ובאלבום השלישי והרביעי היא בכלל לא הבריקה. היא הייתה די רגילה אלאניסית כזאת (מילים אובר מסובכות ושירים די רגילים או ממש מעצבנים). השלישי היה עוד בסדר אבל הרביעי היה כבר לא משהו. ואז הגיע הנפילה. בניגוד ל- MTV Unplugged שהיה לטעמי נפלא, לכבוד עשר שנים לאלבום הראשון והמדהים היא הוציאה אלבום בסטארבקס שהוא פשוט גרסה אקוסטית של האלבום הראשון שלה. סטארבקס??? את אותו אלבום בדיוק??? What is closed with you, woman????
ואז אנחנו מגיעים להיום. או יותר נכון לשבועיים חודש וחצי אחורה (לקח לי הרבה זמן לשחרר את הפוסט הזה). היא מוציאה אלבום חמישי שקוראים לו "טעמים של הסתבכות". אגב הנה השמות של האלבומים שלה, סוג של משוגעת (אני מתרגם לשם השעשוע):
1. Jagged Little Pill – גלולה קטנה ומשוננת.
2. Supposed Former Infatuation Junkie – מכורה להתאהבות לשעבר לכאורה (כן, זה השיא)
3. Under Rug Swept – מטואטא מתחת לשטיח
4. So-Called Chaos – מה שנקרא בלאגן (יש דרך יותר טובה לתאר את האלבום הזה??)
5. Flavors of Entanglement – טעמים של הסתבכות

נו, לא פסיכית קלה?

אז למה אמרתי שאני עצוב?
כי האלבום החמישי שלה טוב רק אם אתה מעריץ שלה. הוא לא טוב בקנה מידה אבסולוטי. היא לא חידשה לעולם פה כלום ואפילו לא עשתה אלבום שיעניין מישהו מחוץ לקהל המעריצים שלה, אבל למזלה, יש לה הרבה מעריצים. היא קצת הוסיפה אלקטרוניקה (כתוצאה מהחיבור שלה עם המפיק של Imogen Heap, שעוד נדבר עליה), וקצת דיברה על המשברים בחייה, אבל שאר השירים נשארו די דומים לאלבומים השלישי והרביעי (אם כי יותר טובים לדעתי). אין כאן את הזעם של הראשון או את הנושאים הקשים של השני. אבל למעריצים שלה, יש כאן שירים טובים שדומים לשירים שאנחנו כבר מכירים, וזה די כיף לשמוע משהו טוב ממי שאתה אוהב.
זו הסיבה, אגב, שניתן לשמוע דעות חלוקות על האלבום. מי שאוהב את אלאניס והיה שם מההתחלה יגיד שזה אלבום טוב, אך לא חדשני במיוחד (עיין ערך גיא חג'ג' ב- Ynet), ומי שלא מעריץ שלה ורואה אותה בעיניים אובייקטיביות מאשים את הארוס שלה באלבום דפוק (הארוס שלה עזב אותה לטובת סקרלט ג'והנסן ואחרי זה יצא האלבום) (לא זוכר את שם המבקר, אבל זה היה במעריב). באינטרנט הדעות חלוקות, כנראה מהסיבה הזאת בדיוק.

יש עוד סיבה שאני עצוב. וזה כבר לא קשור רק לאלאניס. האלבום שלה שם חותמת על משהו שכבר דיגדג לי הרבה זמן. אמנים לא יכולים לשמור על איכות גבוהה לאורך הרבה זמן. זה קורה לכל האמנים כולם. אי אפשר ליצור חמישה אלבומים באותה רמה. יש מלא מלא זמרים/להקות מדהימים שלא מצליחים לשחזר הצלחות עבר. דוגמאות: Coldplay, ביורק, U2, אבריל, מטאליקה, כמובן אלאניס ועוד מלא. כנראה שהצורך ליצור ולהגיד משהו חדש וייחודי נגמר מתישהו. זה כנראה לא פשוט לחדש כל הזמן, ולא פשוט להתלהב כל הזמן. יש בערך להקה אחת שהצליחה לעשות את זה וזו הסיבה שהיא הלהקה הטובה ביותר בכל הזמנים עלי אדמות.
ונחזור לאלאניס.
מי שאוהב אותה, מוזמן לשמוע אלבום טוב (יותר טוב מקודמיו, חוץ מהראשון והשני), ומי שלא אוהב אותה, שלא יתחיל באלבום הזה, אלא יתחיל מהתחלה, עוד בתקופה שרוק נשי לא היה משהו שקשור למוזיקה.

תגובה אחת

יונ 03 2008

מוזיקה זורמת

מאת: נושאים: סקירות

Media streaming זה העתיד. יש כאלה שאומרים שזה כבר ההווה. אצלי זה העתיד הקרוב.
אני טס עם המשפחה שלי לקנדה בעוד שבועיים וחצי. יש שם חתונה לטלי, בת-דודה של אשתי. בעיתוי מושלם, חברת SlimDevices (חברת בת של לוג'יטק) הוציאה בינואר שדרוג ל- Squeezebox שלהם, והיא קוראת לו Squeezebox Duet. למה בינואר זה עיתוי מושלם? כי הוא כבר נבדק והוכח והוא עובד ואפילו טוב. אז קניתי אותו, והוא כבר מחכה לי שם!
אז מה זה ועל מה זה?
Squeezebox Duet
דבר ראשון – זה קופסא שחורה שנקראת receiver, ושלט עם צג LCD. וגם תוכנה.
מתקינים את התוכנה על המחשב ומקנפגים אותה להכיר את האינטרנט האלחוטי שלך בבית. עושים הכרה בין התוכנה לבין אוסף ה- MP3 שלך על המחשב, וצד אחד מוכן.
בצד השני, מחברים למגבר (amplifier/receiver) או לרמקולים של מחשב שיש להם חשמל (למשל Creative 2.1) את הקופסא השחורה (היא זאת שקולטת את ה- streaming שהמחשב משדר). עד עכשיו זה הסקוויזבוקס הישן.
מה שהם הוסיפו בגרסה של ינואר זה שלט עם צג שגם הוא משתתף ב- WiFi, וככה אתה לא צריך לכוון אותו לשום מקום (זה לא אינפרה ולא גלי רדיו). אתה פשוט אומר בשלט "תשמיע ביטלס בסלון, תשמיע guns בחדר שינה". לא צריך ללכת למחשב בשביל לשמוע מוזיקה, לא צריך לקום בשביל לבחור דיסק.
אפשר לשים כמה קופסאות שאתה רוצה בבית, אני קניתי שתיים.

עוד כמה דברים שעושים את זה מעולה:
1. ל- receiver-ים (הקופסאות השחורות) יש יציאת RCA ויציאות דיגיטליות (אופטיות וקאוקסיליות), ככה שהמכשיר יכול להישאר לעוד הרבה שנים.
2. התוכנה שעל המחשב היא Open Source(!!!), כלומר יכול להיות לה הרחבות, עדכונים ושיתוף מהקהילה.
3. התוכנה על המחשב לא משנה את הספריה שעל המחשב שלך, היא ב- read-only, ככה שהיא לא מציקה, כמו למשל iTunes
4. ה- Firmware של כל הרכיבים (שלט ורסיברים) ניתן לעדכון.
5. התוכנה על המחשב יודעת להשמיע איזה 100 רדיו-ים אינטרנטים, ולכן הספריה על המחשב שלך היא לא הדבר היחידי שאתה יכול לשמוע.

הקיצר, הם חשבו על הכל.
אז עוד מעט אני בקנדה, אני אקבל את זה, ואתם תקבלו דיווח מלא על נפלאות הטכנולוגיה.

רק עוד דבר. יש מכשיר חדש שקוראים לו ZeeVee והוא עושה בדיוק את אותו הדבר אבל גם לוידאו. יש לו כמה חסרונות:
1. הוא יוצא רק ביולי ועוד לא יודעים אם הוא יהיה טוב או לא.
2. השלט שלו פחות טוב, כלומר הוא נותן פחות שליטה על המכשיר.
3. אני לא צריך וידאו, זה לא מעניין אותי.
4. אני מקווה שבגלל שהתוכנה של ה- Squeezebox ניתנת לשדרוג, יוסיפו לה גם וידאו. אבל פה אני לא יודע אם היציאה הדיגיטלית שלו יכולה לתמוך גם בוידאו.
5. אם לא, לא נורא.

טוב, אז תחכו בסבלנות, כי אני כבר לא.

3 תגובות

יונ 03 2008

All that Jazz

מאת: נושאים: סקירות

הפוסט הזה היה צריך להיות מזמן, אבל בעיות מבחנים באוניברסיטה, בעיות מחשב ובעיות זכרון גרמו לזה שהוא יגיע רק עכשיו. סליחה דנה.
—————————————————————————————————————-
את הג'אז מגלים בגיל מאוחר. בגיל צעיר עוד אומרים מה זה השעמומון הזה, ורק כשמתבגרים קצת מתחילים להתחבר לזה. כמובן שלא כולם ויש הרבה יוצאים מהכלל, אבל אם מתחברים לג'אז, זה בדר"כ מגיע מאוחר. אצלי זה הגיע בגיל 19-20 ורק בגלל שהלכתי עם מתן, חיים, יואל וכמה חברים לג'אז בים האדום. איזה חוויות היו לנו שם. אני הייתי ארבע פעמים בג'אז בים האדום והספקתי לראות שם את דיאנה קרול, צ'יק קוריאה, אבישי כהן, יוסי פיין, ועוד הרבה טובים שאני לא זוכר. פיספסתי את מישל פטרוציאני לפני שהוא נפטר מפוליו. היינו אוספים מלא קופונים של מעריב, והיינו קונים שלושה כרטיסים לאמנים מחו"ל ומקבלים שלושה כרטיסים לישראלים. היינו ממש מתכננים לנו את כל השבוע. משמונה בערב עד אחת בלילה היינו בנמל ואז לפעמים הולכים למלון רווירה ושם היה ג'אם סשיין לתוך הלילה, ואז ישנים את כל הבוקר-צהריים שלמחרת. הייתה פשוט חוויה מדהימה.
אז למה נזכרתי בכל זה? כי הייתי בהופעה של סטונדטים למוזיקה בבר אילן בקורס ג'אז. לקורס הזה נרשמה (כקורס כללי) גיסתי דנה בתור זמרת, והיא משגעת אותנו על הקורס ever since. דנה היא זאת שהכירה לי את ההופעה בפאריס של דיאנה קרול, ורק בשביל זה מגיע לה פוסט כאן במסחטה (על דיאנה עוד נדבר, אל דאגה).
אז איך היה?
היה אולם קטן במחלקה למוזיקה עם תאורת אוניברסיטה (התמונות עושות חסד עם התאורה). הסאונד של המיקרופונים לא היה מתואם להיות חזק מספיק כדי לעבור את העוצמה של הנגינה. אבל היו חבורת מוכשרים בצורה יוצאת דופן שהתאמנו הרבה על ג'אז ביחד.
הם עשו כל מיני שירים ידועים יותר וידועים פחות, והיה יפה מאוד.
אני הכי אהבתי את ג'ון קולטריין (אני כבר לא זוכר את שם השיר), I didn't know what time it was שדנה שרה בדואט עם מישהו שם, ואת east of the sun שהם עשו בגרסה של דיאנה קרול.
לאחרונה, כל הפוסטים שלי מתרכזים סביב הכשרון של מי שאני כותב עליו, והפוסט הזה משתלב נהדר. אז אני לא יודע אם דנה תמשיך לעשות ג'אז בחיים שלה, אבל אם היא תעשה, אני בטוח אגיע לראות.


דנה באחד השירים


דנה ויעל גבע מאלתרות blackbird (מאלתרות גם בשירה, וגם במיקרופונים כי של דנה נדפק באמצע השיר)

6 תגובות

עמוד 18 מתוך 22.      הכי חדש ... «16  17 18 19  20» ... הכי ישן