יונ 01 2008

גם אני רוצה לשחות

מאת: נושאים: סקירות

יש משהו בשירים חבויים (Hidden song/track). כאילו האמן החליט לספר לכל העולם מה הוא חושב, אבל רק למי ששם לב הוא מספר מה הוא מרגיש. לפעמים אני חושב שהשיר החבוי הוא תמצית האלבום – האמן עשה אלבום שלם בשביל לספר משהו אחד, והוא מחביא אותו בשיר האחרון בסוף.
הדוגמה המושלמת היא אלאניס ב- Jagged Little Pill. כל האלבום היא מכסחת על יחסים בינו לבינה – איך "אחד ועוד אחד זה שניים", איך הוא בגד בה ואיך היא לא הרופאה שלו וכו' וכו'. ואז בשיר החבוי היא בעצם מספרת לנו שכל זה זה רק ה- wishful thinking שלה, ובאמת היא עדיין מכורה לחבר שלה עד כדי כך שהיא נכנסת אליו הבייתה אחרי שהם נפרדו, לובשת את החלוק שלו ומסניפה את הבושם שלו.
כריס מרטין מקולדפליי מצהיר אהבה תהומית לאהובתו בשיר האחרון ב- parachutes (הוא יחכה לה Til Kingdom Come) – זה אמנם לא בניגוד לאלבום אלא יחד איתו, אבל השיר הזה מתמצת את האלבום.
יש גם סתם שירים מיוחדים בסוף האלבום, כמו Her Majesty של הביטלס ב- Abbey Road.
אז למה כל ההקדמה הזאת? כי האלבום שאני שומע 95% מהזמן בחודש האחרון מכיל שיר אחד כזה. שיר שבאמת נותן לך הצצה אל תוך הנפש של אמנית צעירה אך מוכשרת בטירוף.
קוראים לה לורה מרלינג (Laura Marling), כיום היא בת 18, אבל היא הוציאה את האלבום הראשון שלה בגיל 17. היא בלונדה מאנגליה עם קול רך בצורה לא הגיונית ואני לא מצליח להפסיק לשמוע אותה. שמעתי עליה אצל גיאחה (העונג, סעיף 35). הוא מספר שם על התמכרות קשה, וגם אני נדבקתי. זה לא ייאמן איך ילדה כזאת צעירה מוציאה אלבום כזה מושלם.
אז לאלבום שלה קוראים לו Alas I Cannot Swim, והוא אלבום עדין, יפה וכ"כ טוב.
אז למה להכביר במילים אם אפשר לגשת ישר לאלבום:

1. Ghosts
2. Old Stone
3. Tap At My Window
4. Failure
5. You're No God
6. Cross Your Fingers
7. (Interlude) Crawled Out Of The Sea
8. My Manic And I
9. Night Terror
10. The Captain And The Hourglass
11. Shine
12. Your Only Doll (Dora)
Alas I Cannot Swim - Cover

בניגוד לתמיד, אני אדבר הפעם רק על שירים בודדים מהאלבום, אבל שזה לא יפחית מערכה בעיניכם. זה אחד מאלבומי השנה, אין ספק בכך.
השיר הראשון הוא גם אחד הסינגלים הראשונים שלה. היא מספרת כנראה על החבר שלה שמפחד מרוחות הרפאים של החברים שלה לשעבר, והיא מרגיעה אותו בכך שהיא אומרת לו לא לכרוע ברך כי היא הרי לא מאמינה באהבה נצחית. יש בשיר הזה ניגוד פנימי כי היא מספרת על איך שבסוף הם זוג אוהבים שמצאו אחד את השני, אבל כל השיר היא אומרת שהיא לא מאמינה ב- everlasting love.
בכלל, היא אשפית במילים. אין פה מילים מנופחות או מתוחכמות מדי, וזה רק לטובה. היא מצליחה לבטא רגשות בעזרת מילים פשוטות, כינורות עדינים ומברשות על התופים.
כינורות זה אחד הדברים שנהיה קיטש כ"כ מהר שצריך להיזהר איתם מאוד. אצלה יש כינורות לאורך כל האלבום, ואין פה אפילו טיפת קיטש. היא מצליחה לגרום לכינורות להעצים את הרגשות שלה בלי להתקרב אפילו לקיטש.
אני כ"כ אוהב את שיר מספר ארבע (Failure) עד שזה מכעיס אותי איך ילדה שקטנה ממני ב- 13 שנה, שאין לה ילדים מצליחה לבטא כ"כ יפה את המחשבות שלי בחודשים האחרונים. היא כאילו מספרת לבת שלה איך היא הייתה מאוהבת באיזה זמר בלהקה והוא היה המוקד של כולם. היום הוא כישלון. ואז היא מדברת לבת שלה (שאין לה, אני מזכיר לכם שהיא בקושי בת שמונה עשרה, אוף!):

don't cry child, got so much more to live for
don't cry child, got something I would die for
and if it comes to the rain, just be glad you'll smile again,
cause so many don't…

יש בפזמון קרן יער וכינורות שעוטפים אותך וממלאים אותך והשיר הזה בנוי כ"כ טוב, שאני פשוט מקנא. אוף!!!
יש לה בשיר הזה חמלה ועצב בו זמנית שמגיעים רק אחרי שאתה רואה את הבת/בן שלך סובלים מאהבה נכזבת או מאכזבה צורבת, והיא רק בת 18. אוף!

כמו שאמרתי, אני לא אעבור על שאר השירים, אבל תדעו שאתם חייבים לשמוע אותם.

אחרי השיר האחרון מגיעים צפצופי ציפורים במשך איזה דקה, ואז מגיע השיר החבוי שאיתו פתחתי את הפוסט. לשיר קוראים Alas I Cannot Swim, והוא, בדיוק כמו אצל אלאניס, מספר לך דברים שאתה לא יודע מהקשבה רגילה לאלבום. בזה שהיא קוראת לשיר על שם האלבום היא רומזת לכך שאתה לא יכול לגמור את האלבום בלי ששמעת את השיר הזה.
אז על מה השיר? אוה, על הנפש הפנימית שלה, ועל הקונפליקטים הפנימיים האמיתיים שלה.
בשיר היא מתארת בית כ"כ יפה שנראה שהפרחים מחייכים, אבל הוא בצד השני של הנהר, וכמה חבל שהיא לא יודעת לשחות. ו… היא תעביר את כל חייה בצער על זה שהיא לא קפצה לנהר.
אח"כ היא מתארת ילד יפה עם תלתלים שחורים שרוצה להיות המאהב שלה והיא רוצה להיות זוגתו (he wants to be my lover and i want to be his peer), אבל הוא בצד השני של הנהר, וכמה חבל שאני בחיים לא אכרוך את ידי עליו, כי אני לא יודעת לשחות.
ואז משפט המחץ:
יש חיים בצד השני של הנהר שנועדו בשבילי, אבל במקום זה אני אעביר את חיי בצער (constant misery),
יש חיים בצד השני של הנהר, אבל אני לא מבינה למה אני צריכה לרצות את אלה שבחיים לא יהיו מרוצים.
יש זהב בצד השני של הנהר אבל אני לא רוצה כלום! אני מעדיפה לחיות בשמחה מאשר לקנות אקדח מזהב. saying, work more and more, live more, have more fun.

השיר מתחיל כאילו היא באמת רוצה את הבית ואת הילד שבצד השני של הנהר, וזה רק חבל שהיא לא יודעת לשחות, ופתאום פוגעת בך השורה שהיא לא רוצה לרצות אחרים, ואתה מתחיל לתפוס את השיר הזה, ואיתו את כל האלבום, בצורה אחרת לגמרי.
פתאום הקפיצה לנהר היא משהו שהיא לא רוצה וזה לא מעניין אותה (אני לא רוצה זהב), פתאום יש סביבה אנשים שהיא צריכה לרצות. פתאום כל מיני אזכורים על ההורים שלה בשירים באלבום (למשל שיר 3) מקבלים אור אחר. פתאום היא כבר לא ילדה תמימה בת 17, אלא נערה מתבגרת שחייה לא פשוטים.

תראו מה זה, שורה אחת, בשיר חבוי אחד, הופכת את האלבום על פיהו. זה מה שכיף במוזיקה!

יש משהו באלבום הזה שתופס אותך ולא עוזב. אולי זה המילים, אולי זה הקול שלה ואולי זה הניגודים והקונפליקטים הפנימיים בתוך השירים. זאת זמרת שחייבים לעקוב אחריה כי כשרון כזה לא רואים כל יום.

ולפני שאני סוגר את הפוסט, אני חייב לספר לכם את זה:
ב- 01/10/07, בהיותה עדיין בת 17, היא הוזמנה להופיע בפאב, והיה תור ענקי בחוץ. פתאום היא יוצאת החוצה ואומרת לכולם שהיא מצטערת, אבל לא נותנים לה להופיע כי היא קטינה. אז היא נתנה הופעה של שישה שירים בחוץ, על המדרכה בסמטה ליד שתי חנויות סקס. כזה תמים ויפה. אפשר לראות כאן כמה היא כשרונית. (מישהו צילם את זה בסלולרי שלו או משהו).
טוב, אז לילה טוב, ומחר יגיע יום חדש, שבו אני אשמע כל היום אלבום ראשון של ילדה בת שמונה עשרה.

עדיין אין תגובות

מאי 26 2008

יקירתי, להתראות… (סופים והתחלות)

מאת: נושאים: מחשבות

בשבוע שעבר קרו כמה דברים שמסמנים סוף והתחלה, ולפעמים גם ביחד, כשכל הסופים היו עצובים (כל אחד ברמה שלו).
אלאניס הוציאה אלבום, רג'ינה הוציאה סינגל, גרנט פוטר, נגמר אמריקן איידול ואדם ברוך נפטר.
אז ברור שהם לא באותו סדר גודל, אבל הייתה התרכזות של דברים ששווים התייחסות, מי יותר ומי פחות.
אז נתחיל בפחות. גרנט פוטר. אין פה עצב ואין פה תסכול. צ'לסי הייתה נראית רע מאוד תחת מוריניו והסיבה היא אחת – בעיות בהנהלה. הוא לא הסתדר עם ההחלטות של רומן והיה לו יותר מדי אגו. אז רומן העיף אותו, שם במקומו מישהו שהוא סומך עליו ויצר שקט בהנהלה. שקט בהנהלה זה מה שקבוצה צריכה יותר מהכל (ולאו דוקא קבוצה בספורט). השקט הזה, יותר מכל היכולות של כל השחקנים והמאמן, היא מה שהביאה אותם כזה גבוה. התפקיד קידם את גרנט כספית ומקצועית, למרות שבכלל לא בטוח שיהיה לו לאן ללכת. אבל זה פשוט לא היה יפה. לפטר אותו יום אחרי הצלחה שכזו. לא יפה, לא נורא.
נגמר אמריקן איידול. הייתה עונה כיפית, היו שני דיוידים והרוק חזר לאופנה. באמריקן איידול זו רק ההתחלה של קריירות של כמה אנשים, כשאני אישית אחכה לאלבום של דיויד קוק, ואולי אפילו לשל ארצ'ולטה. אגב, היום שמעתי שמיעה ראשונית של האלבום שהוציא קוק לפני שנתיים. ע"פ שמיעה ראשונית ולא מחייבת הוא עדיין קצת לא בשל, לא מספיק רוקר (למשל כמו דוטרי) ועדיין קצת שמאלצי (אמנם רוק שמאלץ), אבל זה היה לפני אמריקן איידול. נחכה ונראה כמה רוקר הוא יהיה עכשיו.
רג'ינה הוציאה סינגל (!!!) זה אמנם רק סינגל לסרט, ועוד ל- "נרניה", אבל זה בכל זאת משהו שהיא הוציאה. האלבום האחרון שלה (Begin to Hope) היה בחלקו "עובר מיינסטרים", ואפילו הושמע בתחנה שכל מטרתה לגרום לך ליסוע רגוע.
אני מאוד מקווה ש- Begin to Hope לא היה כמו האלבום השחור של מטליקה. שני האלבומים האלה הביאו את האמנים לתודעת המיינסטרים, למרות שכבר היה להם קהל ענק של מעריצים מושבעים. אצל שניהם רק מספר מצומצם של שירים מתוך האלבום הם "עוברי מיינסטרים" והשאר באותו סגנון ישן וטוב. אבל אצל מטליקה זה היה הסוף. ב- Load הם התאהבו במיינסטרים, ואין שם אפילו קטע סולו "נותן בראש" אחד. אכזבה גמורה. אצל רג'ינה לא באמת שמענו אלבום אלא סינגל אחד, אבל הוא היה מאוד מאוד מיינסטרים (סרט של דיסני, forgot stake), ואני דוקא אהבתי אותו, אבל אני לא אשרוד אלבום שלם כזה.

והגענו לשני הסופים של היום. נתחיל בעצוב יותר, אך טבעי – אדם ברוך נפטר. ברוך דיין אמת. היו שנים (רבות) שהייתי לוקח את העיתון רק בשביל לקרוא אותו (טוב, זה קצת הגזמה, אבל ככה זה בהספדים). הייתה לו חוכמה ומתינות שלא רואים כבר. למי שלא יודע, הטור שלו היה מחולק להרבה חלקים, בעמוד האחורי של "תרבות", או "שבת" במעריב. החלק הראשון היה תמיד תשובה לשאלה סמי-הלכתית שהיו מפנים אליו. הוא תמיד ענה קודם על פי השכל הישר והמוסר, ואחר-כך מצא פוסקים שמגבים אותו. הוא כמובן לא היה פוסק, אבל ההסתכלות הזאת עשתה לי טוב הרבה שנים. אחרי הפסקה הראשונה הוא דיבר על פוליטיקה, על איזה אישיות מעניינית, על ספר, תערוכה או משהו אומנותי אחר. זה היה בעצם בלוג מעל דפי העיתון. וזה תמיד היה מיוחד. השפה שלו, המתינות, אבל בעיקר הפרגון שבו אותי.
תמיד היה לו כותרות מתוחכמות, ולדעתי למדתי את זה ממנו. אח"כ הוא התחיל להוסיף לכל כותרת מתוחכמת סוגריים שבתוכם היה את תמצית הפסקה בצורה לא מתוחכמת ולדעתי זה קצת הרס לו את הטור. ידעת מראש על מה הפסקה וזה הוריד מהיופי שלה. אח"כ הוא גם הוסיף פסקה קבועה בסוף שקוראים לה "יקירתי" עם משפט מחץ ליקירתו. לפעמים משהו כמו "מחר, היום אני עייף".
כאות הערכה לשנים של קריאה, כותרת הפוסט היא לכבודו. שכחתי להגיד שהוא שהוא היה תלמיד ישיבה בעברו, והשילוב הזה בין תורה לאמנות גם הטביע בי את חותמו. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

ולסיום (תרתי משמע), הסוף האחרון הוא העצוב לי ביותר. אהובת המסחטה כבר הרבה שנים לא פוגעת. אלאניס הוציאה אלבום חמישי (אם לא סופרים אלבומים בסטארבקס), ורק השם שלו מרתיע אותך: Flavors of Entanglement. איזה שם נורא: "טעמים של הסתבכות" בתרגום חופשי, ואיך שהיא מסובכת באלבום הזה. שוב, זו רק שמיעה ראשונית, אבל לא יכולתי לגמור אותו מרוב שהוא מוזר. היא כבר שלושה אלבומים עושה מוזיקה מסובכת, שלא לומר פלצנית ופשוט לא פוגעת. כשגלית ואני היינו צעירים ויפים (טוב רק גלית יפה), היינו מכורים לאלאניס, ואמרנו שאם היא מגיעה לארץ אנחנו הולכים לראות אותה, לא משנה מה. ובאמת כשהיא הגיעה לארץ גלית הייתה עם שמונה ומשהו חום, והיא נסעה להופעה עם חום. ההופעה הייתה טובה, אפילו סופרגראס חיממו אותה, אבל ממרומי המקום שלי בקיסריה היה נראה כאילו היא הייתה על סמים. היא די זילזלה בהופעה הזאת, ועוד אז נחמץ לי הלב. אח"כ היא עשתה אלבום טוב (השני, עם השם שאין לי מספיק מגות בבלוג בשביל לכתוב אותו), ואלבום שלישי בינוני. האלבום הרביעי היה סתם על גבול הגרוע, ורק חסד נעורים גרם לי לא לזרוק אותו מכל המדרגות. היום, גם חסד נעורים לא יעזור. אני עדיין עומד בחוקים שלי (כן, שוב החוקים), ואני לא אזרוק אותו מכל המדרגות לפני שמיעה עשירית, בטח כשזאת אלאניס, אבל זה יהיה קשה, ולא בטוח rewarding. איך חלפה לה תהילת עולם.
אפשר לסכם את האלבום הזה בארבע מילים והרבה סימני קריאה: "מה זה השטויות האלה!!!!!!!!!!!"
את הפוסט על אבריל התחלתי עם ההגדרת של "זמרת הבית" – אחת שאני אקנה כל אלבום שלה, אפילו בלי לשמוע סינגלון אחד קטן ממנו. את המושג המצאתי על אלאניס ואכן קניתי כל אלבום שלה, אבל אחרי שני אלבומים בינוניים ומטה ועוד אלבום רע, אלאניס היא גם הראשונה שאני מוציא מההגדרה הזאת. אני לא הולך לקנות את האלבום הזה, והיא כבר הרבה פחות אהובת המסחטה. מה לעשות שהיא אפילו יותר פלצנית מ"שונאי העתודאים", אבל זה כבר סיפור אחר.

תגובה אחת

מאי 26 2008

אוי, הכשרון!!!

מאת: נושאים: כללי

לפני שנתחיל, אתם חייבים לראות/להקשיב לזה.
הקשבתם? ראיתם? באמת?? אתם מבינים כמה כשרון מתרכז לאותו אדם? הוא יודע לשיר, הוא יודע לעבד (לזה עוד נגיע, כי את העיבוד הזה עשה כבר קריס קורנל), הוא מקורי, הוא מיוחד! אוף, איזה כיף של עונה הייתה העונה של American Idol שנגמרה בשבוע שעבר.
זאת הפעם הראשונה שאני כותב על American Idol (מעכשיו AI), ויש כאלה שחושבים שזה מפדח לראות את התוכנית הזאת, אבל לא אני. אז לפני שנגיע לדיויד קוק (הבחור מהלינק הקודם), אני חייב להסביר קצת על התוכנית.
טוב, אז בתוכנית הזאת נבחנים בערך מאה אלף אנשים, בכל מיני ערים בארה"ב. המבחן הראשון שהמועמדים עוברים זה אצל אנשי ההפקה. בשלב הזה עוברים הטובים והגרועים מאוד/מיוחדים ("מיוחדים" – לרעה). או אז, אנחנו רואים אותם נבחנים לפני חבר השופטים (עוד נגיע אליהם). הרבה אנשים חושבים – "איך הוא חושב שהוא יודע לשיר" – אז זה החלק הלא יפה של התוכנית: אנשי ההפקה, כמובן, לא אומרים לגרועים "העברנו אותכם כדי לצחוק עליכם", ואז הם מגיעים כשהם חושבים שהם עברו יחד עם הטובים, וכנראה שיש סיכוי או משהו, אבל אז אנחנו צוחקים עליהם. זה החלק השנוא עלי ביותר בתוכנית. אני תמיד בורח למטבח או משהו כזה.
אבל, ההפקה גם דואגת שאנחנו נראה את המוכשרים. ולזה אני כבר מחכה בכיליון עיניים. יש אנשים שמגיעים לבחינות ואתה יכול לראות את הכשרון נשפך. טוב, אז את השלב הזה עוברים בערך מאה, והם נשלחים לשבוע ב"הוליווד". בשבוע הזה יש עוד סינונים, ובסופו יש 24 אנשים שמתחילים את התוכנית. עד כאן השופטים מי נשאר ומי הולך, אבל מכאן ואילך השופטים רק מחווים דעה, וזה רק הקהל בבית שמחליט.
אז הנה הגענו לשופטים. השופטים הם רנדי ג'קסון, פאולה עבדול וסיימון קאואל. רנדי הוא השחור "המפיק הגדול" שעבד עם כולם בתעשייה. הוא מדבר כאילו מבחינת היכולת הווקלית והיכולת המוזיקלית. פאולה מדברת כאילו מהלב – בדר"כ דברים טובים. סיימון קאואל הוא המניאק. הוא אומר דברים קשים, כמו "זה היה נשמע כמו מישהו שעלה להופיע ורוקן את הבאר", ועוד כאלה. מה שמיוחד בשופטים הוא שהם לא בוחרים רק על פי יכולת שירה אלא ע"פ מגוון דברים. למשל, מי שהוא זמר מעולה אבל כל שבוע שר אותו דבר, הם ייכנסו בו. אם מישהו זייף כמו עורב אבל נתן הופעה מיוחדת שהצביעה על אופי הוא יקבל תגובות טובות. בסה"כ, יוצא שהשופטים מנתבים את ההופעות כדי שהתוכנית תישאר מיוחדת. פאולה מעודדת כל הזמן וסיימון צודק כמעט תמיד (אלא אם כן הוא שונא מישהו, כמו סאישה העונה).
אז מה מיוחד כ"כ בתוכנית הזאת? זה הריאליטי מהסוג הטוב ביותר (ויש רק אחד כזה): א) אין מרכיב תחמנות ותככנות ושנאה בין המועמדים (כמו השרדות) כי המועמדים לא משפיעים אחד על השני, זה רק המצביעים בבית, ו- ב) יש הרבה כשרון (למשל בניגוד ללרדת בגדול, שאין כשרון טבעי בכל אחד אלא הסיטואציה היא המיוחדת). וכמה כשרון, שפשוט אי אפשר להאמין. בכל עונה אפשר למצוא איזה אחד או שניים שאתה פשוט מחכה לשמוע מה הם יעשו השבוע, איך הם יופיעו היום, מה סיימון יגיד להם.
אז לאנשים שאוהבים כשרון ושונאים תחמנות (ואני ביניהם), התוכנית הזאת היא גן עדן. ואם תוסיף לזה שהכל סובב סביב מוזיקה, מצאת את התוכנית הכי טובה בטלוויזיה.
אז יש גם צדדים פחות טובים לתוכנית: הרבה מהמועמדים לא באמת מיוחדים, פאולה אומרת אותו דבר כל הזמן, ההפקה אמריקאית ומלוקקת בצורה מוגזמת, והשירים שכל אחד שר הם גרסה מקוצרת של דקה וחצי לשיר. אבל, ופה מגיע האבל הגדול, כשמוצאים את הכשרון הגדול של העונה, זה כמו למצוא יהלום ענק בתוך הבוץ. איך שהעונה מתקדמת היהלום רק מתלטש, ואם הכל הצליח כמו שרצינו, אז בגמר יש לך יהלום 1000 קאראט. כזה הוא דיויד קוק.
לפני שנעבור לדיויד קוק, אני רק רוצה להגיד שבניגוד לכוכב נולד שלנו, ב- AI עשרת הגדולים יוצאים לסיבוב הופעות בין העונות כדי להכיר לאמריקה את האנשים שיפרסמו אלבומים בשנה הקרובה. למה? כי אם כשיש שישה אנשים אחרונים מצביעים מעל 30 מיליון, אז כנראה שיש סיכוי לכל אחד מהם להצליח, ובאמת, הרבה מועמדים שלא זכו בפרס מוציאים אלבומים ואפילו מצליחים מאוד. אחד שראוי לציון הוא כריס דוטרי. הוא נפל כשנשארו רק ארבעה, אבל הוא היה כ"כ מיוחד שהוא הוציא אלבום, וכבר מכר מעל 4 מיליון. המיוחד בו, כמו דיויד קוק, שהוא רוקר ולא קוצ'י מוצ'י כמו הרבה איידולים אחרים. יש לי את האלבום שלו כבר הרבה זמן, אבל רק לאחרונה אני טוחן עליו, והוא ייכנס גם הוא לבלוג הזה מתישהו.
טוב, אז בואו נחזור לדיויד קוק.
העונה התחילה לא משהו בשבילו, כמו להרבה אחרים. בגלל שהוא שונה, הוא פחד לעשות דברים בהתחלה, ולפעמים הוא נשמע גם קצת מוזר. ואז הגיע המפנה – הוא עשה את Hello של ליונל ריצ'י מעובד לרוק, וזה היה הנצנוץ הראשון של היהלום שלו. שבוע אחר כך הוא עשה את Eleanor Rigby של הביטלס, גם כן רוקיסטי ביותר, והוא הפיל את כולם, כולל את סיימון.
אם ראיתם את הלינק הראשון, הוא היה צריך לבחור משהו משנת הלידה שלו, והוא בחר בבילי ג'ין של מייקל ג'קסון. בחירה מוזרה לרוקר, אה? אבל מה שהוא עשה זה לקחת את הגרסה של קריס קורנל לשיר הזה וכמובן שזה סופר רוק. אוי, הכשרון…
אבל הוא לא רק יודע להעתיק, אלא גם ליצור משלו, Check this out. זה היה בשבוע מריה קארי, ובתחילת הערב אתה אומר מה יעשה הבחור הזה? והנה הוא בא, לוקח איזה פופ סונג חמוד ומשעשע (מריה קארי מתנדנדת בקליפ על נדנה מעל אגם, זה לא יכול להיות יותר קיטשי) ועושה אותו לשיר רוק עצוב, כמו שעשה קריס קורנל לבילי ג'ין. אוי הכשרון בריבוע…
הוא מנגן בגיטרה לבנה שכתוב עליה AC, ומכיוון שקוראים לו David Cook, ביחד זה יוצא AC-DC. הבחור רוקר.
לאורך העונה הוא לא פחד לקחת שירי רוק שאף אחד לא מכיר ולשיר אותם (כמו למשל Innocent של Our Lady Peace), והשופטים לא גמלו לו יפה, אבל הקהל הבין כבר מה יש לו בידיים.

לא דיברנו על עוד אנשים שהיו בתחרות העונה, למשל דיויד ארצ'ולטה, שהגיע לגמר יחד עם קוק. הוא ילד בן 17, כשרון ענק (!!!!). כשהוא עשה את Imagine של ג'ון לנון, זה פשוט הפיל אותי מהכסא. היות ואני אוהב את הביטלס (ידוע, ידוע) אני מכיר כל תו בשיר הזה והוא עשה כ"כ הרבה שינויים עדינים ויפים. אם הייתי שוטה הייתי מתנבא שהוא יצליח ובענק. כשהוא עשה את Angels של רובי וויליאמס הבנת שהוא תותח על. אבל… הוא ילד, והוא עשה כל הזמן שירי מסרים כבדים כאלה, והוא לא הראה מגוון, והוא ילד. הכשרון שלו מדהים והוא הביא אותו עד לגמר, אבל הוא לא יכל שם על קוק.

בואו נדבר עוד קצת על ההפקה:
בהופעות הגמר כל אחד שר שלשה שירים כאשר שיר אחד נבחר ע"י מפיקי-על. לקוק בחרו את I still haven't found what I'm looking for, ולארצ'ולטה בחרו את Don't let the sun go down on me. זה מאוד מתאר את שניהם בצורה מדוייקת. קוק מקבל סופר קלאסיקת רוק וארצ'ולטה מקבל סופר קלסיקאת מושי. ואמנם סיימון בחר בארצ'ולטה, אבל כולם יודעים מי יותר טוב, U2 או אלטון.
תוכנית התוצאות של הגמר הייתה שעתיים של מוזיקה שעפה עליך מכל הכיוונים (לטובה). הביאו איידולים ישנים, הביאו את זי זי טופ שקוק הופיע איתם. הביאו את ג'ורג' מייקל, את One Republic ועוד מלא.
הביאו קלאסיקות. והנה לשיעור של היום:
כשהייתי בתיכון היה אלבום מדבקות של אמנים (כולנו זוכרים את זה, נכון?). לאמנים השווים היו "פוסטר מדבקה" – ארבע או שש מדבקות שביחד יצרו את התמונה. בין כל האמנים היה גם פוסטר מדבקות של דונה סמארס. אני וחברים שלי הדבקנו את המדבקות על הקיר ולא באלבום וצחקנו עליה "מי מכיר אותה בכלל" "איך נתנו לה פוסטר שלם". לזה קוראים נקודת מבטו של הבור. מי שלא מבין כלום יכול לצחוק מנקודת מבטו, אבל במציאות האובייקטיבית הוא הטמבל. מאז כבר הבנתי שהייתי בור, אבל אתמול קיבלתי חותמת:
stupid
דונה סמארס עלתה לבמה, על כל שנותיה, והראתה לכולם שאולי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה זה כשרון, אבל כך נראה כשרון אמיתי. פשוט תענוג.

איזה הפקת ענק יפה ועשירה במוזיקה הייתה תוכנית הגמר.
אני כבר מחכה בכיליון עיניים לינואר הבא. ועוד לפני, אני מחכה בכיליון עיניים לאלבום של דיויד קוק.
אוי, הכשרון…

נ.ב.
^^^^
אני לא שם פה לינקים לדיויד קוק ביו-טיוב, פשוט תחפשו david cook ותקבלו הכל.

תגובה אחת

מאי 13 2008

דברים שכתבתי ביום הזכרון (ואני לא רוצה לזרוק)

מאת: נושאים: מחשבות

את זה כתבתי ביום הזכרון, ולא הספקתי לגמור. אני לא רוצה לזרוק את זה, אז אני מפרסם את זה כמו שזה, למרות שאפילו לא התחלתי להסביר למה אני מעביר את יום הזכרון כמו שאני מעביר אותו.
————————————————————————–

אזהרה – קיטש לפניך!!
יש כאלה שיקראו לי wuss, יש כאלה שיקראו לי פחדן עלוב ויש כאלה שיקראו לי סתם נמושה, אבל אני לא רואה טלוויזיה ביום הזכרון. לראות ילדים שכבר אינם והורים שמנסים לאחוז בזכרון ילדיהם גורם לי סיוטים למשך כמה שבועות (ואין פה הגזמה – לא בסיוטים ולא בזמן שלוקח לי להחלים). אמא שלי אמרה לי תמיד "כשיהיה לך ילדים, תבין" והיום כשיש לי כבר שניים אני קצת מבין. בשבוע שעבר לעדי היה אבעבועות רוח ואתמול שגיא סבל מכאבי בטן. בתור הורה אתה סובל כ"כ הרבה עם הילדים שלך – הלב שלך יוצא כל פעם שהם בוכים וכל פעם שהם קצת סובלים, ואתה מתמלא באושר כל פעם שהם שמחים. לשגיא תמיד היה צחוק מדבק ועכשיו לעדי יש צחוק עוד יותר מדבק. עוד משהו שאמא שלי אמרה לי ואתה מבין אותו רק כשאתה חווה אותו – האהבה שלך לילדים שלך רק גדלה עם כל יום שעובר – אחרי שהילדים גדלו ונקשרת אליהם אתה לא מבין איך אפשר לאהוב יותר, אבל זה פשוט קורה. ואז ביום הזכרון אתה רואה הורים שעברו 18 שנה עם הילדים שלהם והם בטח אוהבים אותם פי עשרים ממה שאתה אוהב את הילדים שלך והילדים אינם. אצלי בביכ"ס יש אבא שהבן שלו נהרג בהתקפה על המחסום שהוא היה בו – תמיר עצאמי – ומאותו היום לאבא שלו יש כתפיים שמוטות ועיניים כבויות (וגם פה אין הגזמה – מי שלא ראה את העיניים שלו, לא יודע מה זה עיניים כבויות). אה, גם הפסקתי ללכת לטקס הזכרון בקרית אונו (או כל טקס שהוא) כי הוא כבר לא עושה לי את זה וגם כי אני כבר לא רוצה שיעשו לי את זה ביום הזכרון.
השנה יש לי עוד סיבה להרהורים. בשבוע הבא אני מתחיל עבודה חדשה. העבודה תדרוש הרבה שעות מזמני, ואני לא מפסיק לחשוב על שעות המשפחה שאני אפסיד. זה גורם לך לחשוב על כל רגע שאתה כן עם המשפחה או עם עצמך. אני לא כ"כ במצב רוח טוב ביום הזכרון הזה.
אז איך אני כן מעביר את יום הזכרון? אני עומד בצפירה עם הילדים שלי. ושומע מוזיקה רגועה.

עדיין אין תגובות

אפר 21 2008

המפלצות והאקדח

מאת: נושאים: סקירות

"גבירותי ורבותי" של משינה הייתה הקסטה (!) הראשונה שקניתי יחד עם אח שלי. היינו ילדים קטנים שהושפעו מבני הדודים הגדולים שלהם. הבני-דודים שלי שמעו בבית את האלבומים הראשונים של משינה, ואנחנו בתור ילדים קטנים התרגשנו שהנה יוצא להם אלבום חדש ורצנו לקנות אותו. איזו התאהבות זו הייתה. אני חושב שכיום כולם מסכימים שהם הלהקה הישראלית הגדולה ביותר, עם כל הכבוד, ויש כבוד(!!!), לכוורת. גבירותי ורבותי הוא אלבום מופתי מעצם איכות השירים שבו, למרות שהוא בעצם אוסף. משינה רק התעלתה על עצמה באלבום החמישי שלהם "העמותה". השירים שם עשויים טוב, מאורגנים יפה, להיטים אחד אחד, וזה לא קל, כפי שאנחנו כבר יודעים. אני חושב ש-"העמותה" בנתה את משינה ומיצבה אותה ללהקה הישראלית הגדולה עוד אז. שני אלבומים רצופים עם מעל עשרה להיטים זה משהו שלא קורה כל יום, אפילו לא בקנה מידה עולמי, וזה שם אותם על מפת המיינסטרים הישראלי. וכאן מגיע הטוויסט. משינה הושפעה ממה שקורה בעולם הגראנג', והוציאה אלבום מוזר מאוד. כפי שאתם יודעים כבר, אני אוהב מוזיקה מוזרה, וזה רק אומר שמפלצות התהילה של משינה הוא מבחינתי מסטר-פיס. האלבום הזה כ"כ שונה ומיוחד שהוא מכר מעט מאוד (יחסית למשינה) ונחשב לכישלון אבל כל מבקר מוזיקה, ועבדיכם הנאמן ביניהם, מגדיר אותו כאלבום האהוב עליו של משינה וכאחד מאלבומי הרוק הטובים של ישראל.
אז עד עכשיו דיברנו קצת על המפלצות, ולפני שנצלול לתוך האלבום בואו נדבר קצת על האקדח, וכשאני אומר אקדח אני בעצם מדבר על Revolver.
אם משינה היא הלהקה הטובה ביותר בישראל, אז אנחנו חייבים להשוות אותה קצת ללהקה הטובה ביותר בעולם – הביטלס.
אני חושב שיש המון קווי דמיון ביניהם, ולא מוזיקליים: לשתיהן יש שני כותבים משותפים שהם גם הסולנים העיקריים. לשתיהן יש מתופף ששר שיר אחד בכל אלבום: איגי שר שיר בכל אלבום, אז רינגו ראה את זה ורצה גם, ולכן גם רינגו שר שיר בכל אלבום. אצל שתיהן אפשר לחלק את התקופה שלהן לשני חלקים, כשעל קו התפר נמצא אלבום מוזר. הביטלס העדינים והחמודים של ההתחלה נגמרו באלבום אחד מוזר ומיוחד ושמו Revolver, שהוא האלבום שהם עשו כשהם חזרו מהודו קצת משוגעים. אצל משינה זה קרה עם "מפלצות", בדיוק אחרי שהם הקימו את הלייבל שלהם "זברה". אצל שתיהן האלבום הגיע מהרצון לחדש ולשנות את מה שהיה קודם. ואם כל זה לא מספיק לכם, האלבום הבא בתור אצל שתיהן הוא אלבום קונספט. אצל הלהקה הטובה בעולם – זה אלבום הקונספט הראשון עלי אדמות – "סרג'נט פפר", ואצל משינה זה לא :) זה פשוט "שיא הרגש". כנראה שאחרי אלבום מוזר ושונה שבו פרצת את הגבולות של עצמך נמאס לך לעשות דברים רגילים ובא לך לעשות אלבום שהוא יותר מאוסף שירים. ואם כל זה לא מספיק לכם, אז בשיר "אשה" יש סיטאר (מישהו צעק Revolver? אה, אני).
וכמובן שאם כבר דיברנו על זה שאני אוהב אלבומים מוזרים, אז Revolver הוא אולי האלבום השני של הביטלס שאני הכי אוהב (הוא לא ציפה שיגיע Abbey Road), ואצל משינה, ללא כל צל של ספק, מפלצות הוא האהוב עלי ביותר.
אז כמו שהבטחתי, הנה אנחנו צוללים לתוך האלבום, וקודם הנה העטיפה והשירים (ובונוס קטן – העטיפה של Revolver):

01. סוף הזמנים
02. שלומית בונה סוכה
03. את באה לבקר
04. אין מקום אחר
05. בנות הים
06. מי שם
07. איזה איש
08. אהבת אותי
09. אשה
10. לילה בעיר
11. תתעורר
12. זה לא יכול להיות ישן
13. הארי קריש דם
14. מפלצות התהילה
15. הכול התחיל בנאצר
מפלצות התהילה - עטיפה Revolver - Cover
אתם לא חושבים שזו עטיפה מוזרה יחסית לביטלס?

השיר הראשון הוא מעין פתיח מוזר שמישהו שיחק עם הפיץ' ויחד עם שלומית בונה סוכה אנחנו מקבלים את הפתיחה המוזרה של האלבום. כבר בשיר הראשון (הפתיח לא נחשב שיר) משינה נותנת בראש ומראה שהיא באה לעשות אלבום אחר. לקחת שיר ילדים פשוט ותמים ועוד של נעמי שמר ולכסח אותו ככה אומר שזה אלבום אחר.
שיר מספר שלוש (אני מתייחס מעכשיו למספר הטרק, לשם קלות ונוחות) "את באה לבקר" הוא פשוט שיר רוק טוב מאוד. המון גיטרות, תופים עדינים ברקע, מעברים יפים וכאאאאאאסח!
על "אין מקום אחר" לא צריך להכביר במילים. הוא "אחד השירים אם לא השיר". גם הטחינה שלו בתחנות המיינסטרים לא הרסה אותו בשבילי. ולטעמי הגרסה העוד יותר טחונה שלו מההופעה רק עושה לו יותר טוב. אני מת על האלקטרוניקה שמשינה הביאו שם, והשיר הזה לא ייגמר לי. משינה רק הראו שהם יודעים מה הם עשו שם.
רק עוד שתי מילים – המילים של השיר הזה, ובעיקר איך שיובל שר אותם נותנים לך מלנכוליה באריזת רוק, וזה רק הגדולים יודעים לעשות.
וכרגיל, כמו כל אלבום טוב, אחרי פתיחה רועשת יורדים קצת. "בנות הים" הוא שיר פיקסיז לחלוטין, עם הבס של הפיקסיז ברקע (רבות דובר על ה"גניבות" של משינה, למשל כאן, אבל לי זה לא אכפת), ואתה לא יכול לבקש יותר מהשירה ההזויה של בנאי.
הטרק הבא "מי שם" מחובר לשיר שאחריו "איזה איש" שלי נשמע כמו שיר רכיבה במערב הפרוע (מאוד). בשיר הזה יש שורה שאני לא יכול להרגע ממנה "איזה איש הוא איש אחד בפנים". שוב, שיר הזוי אבל גאוני. באמצע השיר יש איזה עליה כזאת והוא נהפך לשיר רכיבה אמיתי. אני מדמיין את קלינט רוכב לו יחד עם המכוער תוך כדי שיובל צועק "איזה איש הוא פחד אלוהים".
הכינורות בשיר הבא "אהבת אותי" מובילים אותך על סמי הזיה יפים ונעימים עד שלפתע התופים מעירים אותך ואתה לא יודע איפה אתה… חבר'ה – השירים האלה הם פשוט לא יצירה של להקת מיינסטרים, אלא של איזה להקה אינדי גאונית! אחרי הכינורות מגיע אורקסטרה שלמה ואני פשוט נפעם. והסיום שם הוא של "הרגת אותי… הרגת אותי…" עם איזה סיום עדין של כינורות. כאלה ניגודים שבא לך לשמוע את השיר הזה עוד פעם, ולנסות להבין מה נפל על בנאי.
ואז מגיע השיר "אשה" ששר אותו רינגו (אה, איגי). הוא מזייף בצרחות בכוונה כל השיר. הוא כאילו מיוסר מהאשה המדהימה הזאת שהוא מצא. זה כאילו הפתרון (מהגהינום) של "הכל עוד אפשרי" מ-"העמותה" שגם אותו הוא שר. שם הוא חיפש אשה/סקס/אהבה בצורה תמימה ועדינה ופה פתאום הוא מוצא איזה "אשה כזאת חזקה שאף פעם אני לא יודע אם היא שלי באמת". לא גאוני????
בשיר הבא יובל מתאר את הלילה המוזר שלו עם איזה מפוחית ודיסטורשיין שבא לך למות. לי השיר הזה מזכיר את "I Want You" של הביטלס – שיר איטי ומונוטוני כבד שצריך סבלנות של פיל לשמוע אותו, אבל הוא שווה את הדם שהשקעת בו.
אחרי תאור הלילה ההזוי של יובל מגיע השיר "תתעורר". עוד שיר רוק טוב מאוד, אבל כבר לא צריך לסבול הרבה בשביל לעכל אותו. הוא סוג של מיינסטרים רוקיסטי כזה. הוא עדיין אפל כמו כל האלבום, אבל כבר אפשר לשחרר אותו לרדיו. אני מת עליו.
בשיר "זה לא יכול להיות ישן" יש אלקטרוניקה מפחידה. הוא כ"כ מיוחד כמו כל האלבום. הוא שיר טוב אבל לא היה שווה התייחסות כאן אלא כדי להזכיר שבשיר הזה משינה (קצת) הסתלבטה על שיר של אתניקס, כשעוד היה קרב ביניהן על מי יותר טובה. הם עשו מה שהם רצו באלבום הזה.
ב- "הארי קריש דם" משינה אומרת לכולם: "אם עוד לא הבנתם, אנחנו עושים אלבום מוזר! ותשימו לב לעוד להקה שולית שגם עשתה אלבום מוזר כשהיא חזרה מהודו". ממש שעטת הבגלמות.
על "הכל התחיל בנאצר" אין הרבה מה לדבר. משינה שוב עושה צחוקים עם השיר האחרון (מישהו צעק "מי יודע מדוע ולמה"? אה, אני), רק שכאן היא עושה את זה בפאנק כאסאח.

לסיכום:
עוד בזמן שלקוטנר הייתה פינה ב-"זהו זה" הוא אמר ש-"מפלצות" הוא האלבום הכי טוב של משינה, ואני לא יכול להסכים איתו יותר. אם תחפשו עוד reviews על "מפלצות" או סתם על האלבומים הישראלים הכי טובים, אל תתפלאו אם מפלצות יהיה שם. גם אני שם אותו כאחד האלבומים הישראלים הטובים ביותר, אפילו אם הוא לא שינה כלום כמו החלונות הגבוהים וגם אם הוא אלבום סינגולרי.
זה אלבום שמראה שמשינה היא להקה גאונית, ולא רק להקת מיינסטרים. משינה מראה לנו שבעצם היא מכתיבה את המיינסטרים כי היא עושה שירים פשוט טובים, ואם היא רוצה היא יוצאת מהמיינסטרים ויוצרת אלבום גאוני.
את הקשר ל- Revolver כבר טחנתי מכל זווית אפשרית והוא בא כאן בעיקר כדי להחמיא למשינה, אך גם כדי להראות את נקודת המפנה בחיי שתי הלהקות. באלבומים האלה שתי הלהקות התפכחו, התבגרו והתחילו ליצור משהו שונה ומיוחד. התחלתי את הפוסט בהתאהבות שלי במשינה שהיא ואני עוד היינו תמימים. זה רק הוגן שאני אסיים את הפוסט בהתאהבות המפוכחת שלי במשינה אחרי שגם היא התפכחה, הקימה לייבל ויצרה אלבום כזה. אם זה מה שלייבל עצמאי מאפשר לך, הלוואי שלכל אמן יהיה לייבל עצמאי.

2 תגובות

עמוד 19 מתוך 22.      הכי חדש ... «17  18 19 20  21» ... הכי ישן