פבר 13 2013

איך ג'וס כותב פוסט (חמש שנים למסחטה!)

מאת: נושאים: כללי

מזל טוב לי! עברו חמש שנים מאז החלטתי לכתוב בלוג! הפוסט הראשון שלי היה ב- 14 לפברואר 2008. קניתי את issahar.com, והתחלתי בלוג בבלוג-פוסט (של גוגל, בחינם). הלכתי עכשיו להיזכר מהו הפוסט הראשון שלי, והוא על האלבום הראשון שהכרתי של Hot Chip, אלבום טוב מאוד, אבל לא משהו מיוחד להתחיל איתו בלוג. גם לא הכרזתי חגיגית על פתיחת הבלוג או משהו, פשוט התחלתי לכתוב. קיימתי על עצמי את הכלל הראשון שלי, שהוא בערך הכלל הראשון שלי אי פעם לכל אחד בכל תחום – קודם תתחיל.

אתה רוצה לכתוב בלוג? תתחיל לכתוב במקום הראשון שנותן לך לכתוב בחינם בקלות. אתה רואה שאתה מתמיד – תקנה שירות אחסון, תתקין וורדפרס ותשדרג.

אתה רוצה להתחיל לרכב על אופניים? תקנה אופניים יחסית פשוטות ותתחיל לרכוב. אתה מתמיד – תקנה שיכוך מלא שעולים מלא.

אז נחזור למסחטה – בחמש שנים האחרונות כתבתי נטו בערך שלוש וחצי. כמעט בכל השנה האחרונה לא כתבתי, והיו לי עוד הפסקות ארוכות, אבל כמעט כל הזמן חשבתי על מה לכתוב ומה אני רוצה לשים בבלוג. יש לי בערך 90 פוסטים, חלקם מורכבים מאוד, חלקם פוסט של שורה. רובם על אלבומים שאני אוהב מאוד, חלקם הרהורים על החיים, ועוד כל מיני.

אז לכבוד חגיגות החמש אני רוצה לעשות מטה-פוסט, כלומר פוסט שמספר על פוסטים. אני רוצה לספר לכם קצת על הבלוג וקצת על עצמי וגם על איך אני כותב פוסט.

אז נתחיל בעצם הכתיבה עצמה. אני מאוד ריאלי. תמיד הייתי. מאוד אוהב מספרים, מתמטיקה, מחשבים. פיסיקה היה בתיכון התחום האהוב עלי. ואפילו קצת זילזלתי בתחום ההומני. חשבתי שזה תחום יותר רך. בלי החדות של הנוסחאות. ביסודי למדנו "הבעה". אני עד היום זוכר מטלה בכיתה ג' או ד' שהיינו צריכים לתאר כד. לא הצלחתי לעשות את זה. שנאתי את זה. חשבתי שזה פשוט מיותר. היום, מלבד מחשבים, זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות. וגם התחום שאני הכי מתאמן בו. זה ממש לא פשוט להעביר נושא ב- 700 מילים, ושאנשים יקראו עד הסוף. זה דורש אימון, ועוד אימון ואז עוד קצת אימון. וגם קצת אהבה. או הרבה. ואם נחזור לזילזול – היום אני מבין שזה כל כך חשוב, כל כך מורכב ואני ממש, אבל ממש לא מזלזל באנשים שיודעים לכתוב. מקנא זו המילה היותר נכונה. מקנא עד עמקי נשמתי. זו אומנות נפלאה. ואני רק שוליה קטן שהרגע למד ללכת (וזה לא fishing for compliments, תאמינו לי, יש כותבים דגולים והם מתחבאים בבלוגים הכי רגילים, ואני לא מדגדג את קצה היכולת שלהם).

 ונעבור קצת לבלוג. אני כל כך אוהב את הבלוג שלי. מצד אחד זה כמו תינוק או חיית מחמד שאתה מטפח כל הזמן. צריך כל הזמן להאכיל אותו, לדאוג שלא ישתעמם לבד. זה כמו עוד מישהו בחיים שלך שאתה חייב לו משהו, כאילו לא מספיקים העבודה, הסידורים בבית, המשפחה והחברים, אתה מרגיש שאתה מאכזב את הבלוג אם לא כתבת. גוגל ירגיש שהבלוג לא מתעדכן, ויוריד אותך מהעמוד הראשי. פני מ-"הקסטה" תוריד אותך מרשימת הבלוגים על מוזיקה (פני, את אחלה! :)  ). מצד שני, הוא הרבה יותר גדול ממך. הוא מכיל את הסודות שלך, הוא מכיל רגשות שהתפרצו לך מול המקלדת. כתבתי בו על אבא שלי, כתבתי כשהייתי לבד ורחוק בנסיעות מהעבודה. כתבתי באוטובוס בדרך לעבודה, כתבתי כשמחתי מאוד, וכתבתי כשהתרגשתי כל כך מאלבום חדש ולא יכלתי להכיל את זה. מי שקורא בבלוג שלי יכול להכיר אותי לעומק. הוא יכול לראות שאני קצת בוק שאוהב חוקים. הוא יכול לראות שאני מתלהבן (ערמות של בנות קראו לי ככה בחיי), והוא יכול לראות שלפעמים יש לי סערות בפנים שמאיימות להתפוצץ.

כמו שאמרתי, אני מאוד אוהב את הבלוג שלי.

ונעבור קצת אלי. את ההחלטה להתחיל בלוג עשיתי אחרי שהתחלתי לשמוע כ"כ הרבה מוזיקה מכל כך הרבה מקורות ולא היה לי על מי להוציא את הכיף החדש הזה. חוץ מזה, חברה של האחות הקטנה של אשתי שהייתה עושה לנו בייביסיטר לא הכירה מוזיקה כל כך קלאסית שחייבים להכיר (כמו זפלין ועוד) שחשבתי להתחיל לכתוב בלוג מהסוג של "אם אתה רוצה להתחיל לשמוע מוזיקה, איפה להתחיל". מצחיק. כמובן שזה לא מה שיצא לי. אבל זה כן נתן לי מקום לפרוק את האהבה שלי למוזיקה. וגם החלטתי שהבלוג יהיה רק על מוזיקה. לא על מה אני חושב על החיים, ולא על איך קניתי אופניים, ולא על מעבר דירה, עבודה וכו'. כתבתי על זה בעמוד "מי אני?". אם הבלוג היה על הכל, אז הוא היה על כלום. כמובן שבלוג ללא החיים של מי שכותב את הבלוג הוא בלוג חסר חיים (איזה משפט נפלא. לא אומר כלום סינטקטית, ואומר הכל אם עוזבים את האחיזה בלוגיקה המתמטית של המשפט), ולכן כמעט תמיד אפשר למצוא את החיים שלי בתוך הפוסט.

ועוד הערה שכבר כתבתי בעבר: הרצון לבלוג נובע בעיקר משני דברים: האחד – לכתוב. הצורך להעלות על הנייר את המחשבות שלך. וזה ממש לא קשור לכמה אנשים יקראו את זה. זה יכול להיות שאני לבדי אקרא את זה, ואהיה שמח. והשני – הרצון שאנשים אחרים יקראו את מה שכתבתי. זה ממש כמו כל אמן. הרצון שיאהבו את מה שאתה כותב. בלי זה, הדרייב לכתוב קצת יותר נמוך. לכן, גם אם אני כותב ואף אחד לא יקרא, אני אהיה מרוצה, ואם אנשים אחרים יקראו ויאהבו זה בכלל יהיה נהדר.

 

אז איך אני כותב פוסט???

קודם כל, רוב הפוסטים מגיעים מהרצון שלי לספר על אלבום שאני לא יכול להפסיק לשמוע. או אלבום שאני אוהב במיוחד. או אמן שנפלתי בקסמו/ה. אני שומע איזה אלבום בערך חמישים פעם, ואז אני מבין שאני רוצה לשתף אותו עם כל העולם (ואני אסתפק במי שקורא את הבלוג). ברגע שהבנתי שאני רוצה לשתף אותו, הראש מתחיל לעבוד. לוקח לי איזה שבועיים לבשל בראש פוסט אחד. נוסע לעבודה עם האלבום באוטו וחושב על נושאים לפוסט. האם יש לי משהו מעניין להגיד על האלבום הזה?

אין לי דרך אחת ברורה שבה אני בונה את הפוסט בראש, אבל זה המון פעמים הולך ככה: אני חושב על הנקודה העקרית שאותה אני רוצה להעביר. ואז אני חושב על דברים שתומכים בנקודה הזאת. ואז אני חושב על אנקדוטות מסביב. ואז אני חושב על זה שוב, ושוב. ושוב. ועוד קצת. ומנסה לנסח את זה בראש. וחושב על איזה משפטי פתיחה. ואיך אני מסיים את הפוסט.

זה לא תמיד ככה. למשל בהופעה של פול מקרטני בארץ, תוך כדי הופעה עלו לי מלא משפטים לראש. אתה חווה את ההופעה איך שהיא תופיע בבלוג אח"כ (את זה שמעתי מהרבה בלוגרים שזה מה שקורה להם גם). למשל כשכתבתי על אבא שלי, הרוב המוחלט יצא על המקלדת, בלי חשיבה מראש.

כמעט שום דבר לא שלם בתהליך הזה, עד שאני מתיישב לכתוב. בדרך כלל בלילה (למשל עכשיו 02:00), עם קצת ויסקי, או קפה. בבית חשוך. עם אוזניות. כשאתה שומע את אותה המוזיקה ששמעת עשרים פעם בלילה באוזניות אתה מגלה דברים חדשים על אותו אלבום שחשבת שאתה מכיר טוב. ולפעמים כל מה שרצית לכתוב נראה לך פשוט שגוי.

ואז אני מתחיל לכתוב. לפעמים אני לא שם לב ויש לי כבר 500 מילים. ולפעמים אני כותב חמישה משפטי פתיחה שונים ולא מרוצה מאף אחד. לפעמים אני כותב איזה מאתיים מילים, ומבין שהגעתי לאין מוצא. אי אפשר להמשיך מכאן לפתח שום דבר. אז אני עוצר, קוצץ, מתחיל מחדש וכו' וכו'.

ואחרי שיש כמה פסקאות נורמליות, אני עוצר וקורא. ועוד פעם. וזה כבר לא נראה כזה זוהר/מצחיק/שנון כמו בהתחלה, אבל אני מבין שככה זה תמיד ייראה אחרי קריאה חמישית. ולפעמים אני עוזב את הפוסט וממשיך יום אחרי, או יומיים אחרי.

ואז אני מקווה שהצלחתי ליצור רצף מעניין של פסקאות עם פתיחה, עיקר וסוף.

אז זהו. יש לי עוד הרבה דברים לכתוב, אבל זה כבר גם ככה ארוך מאוד, אז:

מזל טוב בלוג, אני מקווה שנתראה עוד הרבה.

 

תגובה אחת

פבר 06 2013

בום שייפד פלז'ר!

מאת: נושאים: סקירות

יש רק שני אלבומים באוזן שלי בחודש האחרון – הראשון הוא פרנק אושן שעליו כתבתי בפוסט הקודם, והשני הוא האלבום של להקה עם שם מאוד מוזר, שהוא בעצם סימן – ∆. בגלל שאם לוחצים במקלדת alt+J יוצא המשולש הזה, השם שלהם הוא בעצם altJ.

באופן די לא מפתיע, שני האלבומים האלה הם אלבומי בכורה. כבר כתבתי בעברי הרחוק שיש משהו מיוחד באלבום בכורה – כאילו כל היצירתיות נשפכת לתוכו, כל מה שהאמן רצה להגיד כל השנים האלה, וסוף סוף יש לו מקום.

אז אלט-ג'יי הוציאו אלבום שהוא כולו מוזר מאוד. נתחיל בשם שלהם – נו באמת, מה זה? באתם לעשות מוזיקה או באתם לזרוק עלינו כל מיני גימיקים מוזרים?

נמשיך במבטא המוזר של הזמר – הוא מאנפף כל האלבום, עם מבטא לא כ"כ מובן. נשמע חצי מצחיק וחצי סתם.

ונעבור למנה העיקרית – המוזיקה שלהם. שום דבר לא ברור שם. הרבה אפריקה (ואני שונא! מוזיקה אפריקאית מעורבבת במוזיקה אחרת), הרבה ערבוביה של צלילים, וגם גיטרות רגילות, ואולי גם פסנתר איפשהו. משהו מעורבב מאוד באוזן.

והמילים – אם מצליחים להבין את המבטא המוזר של הזמר, לא בטוח שאפשר להבין מה המילים רוצות ממך והרבה פעמים הם מדברות על סקס בכל מיני צורות ומטאפורות.

הנה תשפטו בעצמכם:

Intro [audio:http://issahar.com/media/music/Alt-J_-_Intro.mp3|titles=Intro]
Tessellate [audio:http://issahar.com/media/music/Alt-J_-_Tessellate.mp3|titles=Tessellate]
Breezeblocks [audio:http://issahar.com/media/music/Alt-J_-_Breezeblocks.mp3|titles=Breezeblocks]
Fitzpleasure [audio:http://issahar.com/media/music/Alt-J_-_Fitzpleasure.mp3|titles=Fitzpleasure]
Bloodflood [audio:http://issahar.com/media/music/Alt-J_-_Bloodflood.mp3|titles=Bloodflood]
An Awesome Wave

אבל אם הכל כל-כך מוזר, מה הם עושים באוזן שלי חודש שלם?

או, אין לי תשובה טובה לזה. הם פשוט טובים. איך שנגמר שיר בא לי לשמוע אותו עוד פעם. עם הגיטרות המלאות האלה, כלי ההקשה שנכנסים בכל מיני מקומות קטנים ומעניינים, כל מיני הרמוניות מכל מיני סוגים, אורגן נפלא. שירים שלא חוזרים על עצמם בכלל ועוד הרבה דברים שעושים אלבום להיות כל כך טוב.

אם XX עושים אלבום שכל השירים בו נשמעים אותו דבר ואתה עדיין רוצה לשמוע את כולם בלופ אינסופי, אז Alt-J עושים שירים שכל שיר נשמע שונה ואתה עדיין רוצה לשמוע את האלבום בלופ אינסופי. או פתאום אני שומע פעמונים באיזה שיר, איזה נפלא!

יואו איזה שיר נפלא אני שומע עכשיו (something good). בא לי לשים גם אותו פה לשמיעה, אבל כמה שירים כבר אפשר לשים פה. ואיך שהוא נגמר השיר הבא עוד יותר טוב! באמצע האלבום הם פתאום עוברים לשירים רכים יותר ולרגע הקול המאנפף שלו נעלם. גיטרות עדינות עם קול עדין ומאחורה תופים אלקטרוניים נפלאים שלא נותנים לך להרגיש את העדינות של השיר אלא אם תקשיב לו טוב מאוד.

ויש עוד הבדל בין האלבום הזה לזה של פרנק אושן. בניגוד לאושן, גם אם תשמעו את האלבום הזה בנסיעה אגבית ולא רק באוזניות, הוא יישמע לכם מעולה.

מה שכן, בניגוד לאושן, אני לא חושב שהם עושים משהו שישנה עולמות. זה אלבום מעולה, אבל אני מרגיש שהוא עומד לו לבדו, עמוס השפעות מהעבר, נטול השפעות על העתיד. החן שלו הוא בבלאגן שבו, אבל זה לדעתי גם מה שיגרום לכך שהוא לא ישפיע קדימה. ואולי אני טועה.

 

אני לא יודע אם תהיה להם השפעה על הנצח, אבל כרגע הוא לא עוזב לי את האוזן. ואני נהנה מכל רגע.

עדיין אין תגובות

ינו 13 2013

ערוץ התפוז

מאת: נושאים: סקירות

אני התחברתי אליו רק לאחרונה, בעיקר כי לא שמעתי הרבה מוזיקה חדשה השנה, אבל גם לי היה קשה לפספס אותו. פרנק אושן הוציא השנה את האלבום הראשון שלו, והעולם רעד. הוא נכנס הישר לתוך המקום השני בבילבורד, וגם קיבל חיבוקים מכל בלוגי המוזיקה והמגזינים. הוא עושה סול ו- R&B מעודכנים והאלבום שלו יפה וממכר.

האמת היא שאני לא מפסיק לשמוע אותו, וברור לי שגם אתם צריכים לשמוע אותו, לפחות חלקים גדולים מהאלבום. הוא מהאמנים האלה עם הלב השבור, והנושאים הקצת שערורתיים. בנוסף, יחד עם צאת האלבום גם הוא יצא מהארון (ועל זה נדבר עוד דקה).

אבל, עצרו, עמודו, חכו קצת. מבחינתי, אם אני אתרכז באלבום עצמו, ורק באלבום עצמו, אני לא רואה בו כזה שינוי גדול, משהו חדש שלא היה קודם. ואני אסביר.

לפני שנה בערך דיברתי על האלבום האחרון של קניה ווסט. אלבום שכולם שיבחו, היללו, נפעמו מיופיו ומחשיבותו. ואני, תוך כדי שאני שומע אותו על ימין ועל שמאל די התלוננתי על ההתפעמות ממנו. תוך כדי שאני שומע אותו בלונדון הקרה בבית מלון לבדי, הבנתי עד כמה הוא אלבום באמת יוצא דופן וחדשני. ואם תקראו את הפוסט לאט תוכלו לראות איך אני משנה את דעתי תוך כדי (זה מצחיק ממש – התלוננתי בהתחלה שהאלבום בכלל לא מה שעשו ממנו, ובסוף פשוט נשפכתי עליו. זה בדיוק מה שקורה כשאתה כותב על משהו לעומק במשך כמה שעות – אתה מבין אותו יותר טוב).

מה שאני יכול להגיד הוא שמבחינתי, פרנק אושן הוא הממשיך של קניה ווסט. זה לא אותו סגנון מוזיקה, אבל קניה עשה את הצעד הראשון של לצאת החוצה מהעולם שהוא היה בו לעולם אחר. הוא חצה את הקווים והפסיק להיות ה"ראפר התותח" ועבר להיות הראפר הרגיש, ופרנק אושן רק ממשיך אותו כאן.

וזה שוב קורה. אחרי כמה שמיעות טובות באוזניות, אני יכול להגיד שמבחינת המילים, הוא באמת סוג של המשך של קניה ווסט, אבל המוזיקה באמת משהו מיוחד. אבל חייבים לשמוע אותו באוזניות, עם שימת לב. אם תשמעו אותו רק כמוזיקת רקע, באמת לא תתרגשו ממנו.

אז הנה, תשמעו ארבעה שירים, באוזניות כמו שצריך, ותגידו לי מה דעתכם.

Sweet Life [audio:http://issahar.com/media/music/Frank_Ocean_-_Sweet_Life.mp3|titles=Frank Ocean – Sweet Life]
Super Rich Kids [audio:http://issahar.com/media/music/Frank_Ocean_-_Super_Rich_Kids.mp3|titles=Frank Ocean – Super Rich Kids]
Pyramids [audio:http://issahar.com/media/music/Frank_Ocean_-_Pyramids.mp3|titles=Frank Ocean – Pyramids]
Lost [audio:http://issahar.com/media/music/Frank_Ocean_-_Lost.mp3|titles=Frank Ocean – Lost]
Channel ORANGE

——-

את מה שקראתם עד עכשיו כתבתי לפני שבוע. מה שקרה לי תוך כדי הכתיבה הוא שהבנתי שאני צריך לשמוע אותו באוזניות כמו שצריך. וזה מה שעשיתי בשבוע האחרון. המון פעמים. והבנתי שני דברים. הראשון הוא שהבנתי כמה דברים על הכתיבה שלי ועל איך אני שומע מוזיקה. אבל לזה נגיע עוד איזה חודש.

הדבר השני הוא שהבנתי הרבה יותר טוב מה דעתי על פרנק אושן.

קודם כל, מה שכתבתי למעלה נכון. אני מאוד אוהב את האלבום הזה, וחושב שהוא מאוד מיוחד. השירים באלבום הזה שווים שתשמעו אותם באוזניות עם שימת לב. הם מיוחדים. ייקח לי עוד הרבה זמן עד שאני אפסיק לשמוע רק אותו מהבוקר עד הערב. אבל הבנתי למה לא אהבתי אותו בהתחלה. קודם כל, האלבום מתחיל עם כמה שירים שחלקם דיבורים או צלילים, חלקם קצרים, חלקם בלי מבנה וכו'. אני לא אוהב את זה. זה קצת מוריד את החשק להמשיך לשמוע את האלבום, אבל צריך לעבור את זה ואז להגיע למנה העיקרית, בערך בשיר החמישי. ואז שוב בסוף יש כמה שירים שהם לטעמי לא באותה רמה כמו השאר. המזל הוא שיש 17 "שירים" באלבום, ככה שיש מספיק שירים מעולים באמצע כדי להנות מהאלבום.

לא כל יום מגיע אלבום כזה מיוחד ומעניין, גם אם לא כל השירים בו באותה רמה. אני ממליץ לכם בחום לקחת אוזניות ולשמוע אותו כמה פעמים, ואז אולי לא תוכלו לעזוב אותו להרבה זמן.

תגובה אחת

ינו 02 2013

חו"ל וסוף שנה

מאת: נושאים: קורה עכשיו בעולם

חזרתי לשמוע מוזיקה חדשה. איזה כיף זה. פעם היו לי המון מקורות למוזיקה חדשה, אבל היום אני מוצא מוזיקה רק בשלושה מקומות בערך: עונג שבת, רדיו פרמיום להמונים והאייפוד רעב. והנה שוב חזרתי לחפש מוזיקה חדשה, ושמתי פעמיי לשם. איזה כיף! איזה נפלא!

וכמובן, כמו כל סוף שנה, גיאחה מפרסם את רשימת אלבומי השנה של עונג שבת וזה מקום נפלא בשבילי לראות מה פספסתי בשנה האחרונה, וסתם מה לא שמתי לב אליו והנה הוא כאן.

אז מצאתי אלבומים חדשים בעונג, מצאתי כל מיני אלבומים אצל האייפוד הרעב וגם כמה ברדיו פרמיום להמונים, ואני שומע את כולם, או יותר נכון מנסה. אבל אין לי עדיין מספיק קילומטרז' על כל מיני אלבומים כדי שאני אתן את חוות דעתי המלאה עליהם. או יותר נכון אין לי מספיק קילומטרז' בשביל לאהוב אלבום באופן מיוחד, ועד היום אני מספר פה רק על דברים שאני אוהב, ולא על דברים שלא, וזה לא הולך להשתנות היום. הרי אמרתי כבר שאני צרכן מוזיקה, לא מבקר מוזיקה.

עכשיו, תוך כדי שאני כותב כאן אני שומע אלבום בכורה שיצא השנה והוא נשמע לי ממש ממש טוב. זו פעם ראשונה שאני שומע אותו ואין לי ספק שאני אשמע אותו עוד כמה פעמים ואוהב אותו, אבל אותו נשאיר לפעם הבאה.

אז הייתי לפני כחודש בחו"ל, ושם בערבים הקרים של צפון קרולינה נשארתי בחדר ושמעתי לי הרבה מוזיקה, ומצאתי לי ממתק יפהפה אצל האייפוד הרעב. למה ממתק? כי עוד אין להם אלבום, וכי הם שבדים עם שם מאוד מוזר. קוראים להם משהו כמו פוסטיליונן – Postiljonen, וכל פעם שנגמרים שלושת השירים שלהם אני מרגיש סוג של ריקנות… הלוואי שיוציאו כבר אלבום.

בינתיים, אפשר ללכת לראות מה כתב עליהם אביעד מהאייפוד הרעב, אפשר ללכת לעמוד הסאונד קלאוד שלהם (ושם אפשר אפילו לשמוע הכל ברצף), ואפשר סתם ללחוץ על הוידאו שכאן.

2 תגובות

נוב 21 2012

האדם מחפש משמעות

מאת: נושאים: סקירות

לאחרונה אני שומע הרבה מאוד את האלבום האחרון של Fleet Foxes, שיצא במאי 2011. פה תמצאו את מה שכתבתי על האלבום הקודם שלהם. למי שאין כח לקרוא (למרות שאני ממליץ), Fleet Foxes הם להקה שנשמעת קצת כמו שירי כנסיה מימי הביניים, עם גיטרה עדינה ושירה בקבוצה עם או בלי הרמוניה.

וזה מאוד מוזר לי שאני שומע אותם הרבה, כי אני לא כ"כ אוהב אותם. ואם קראתם את מה שכתבתי, גם באלבום הקודם שלהם לא כ"כ אהבתי אותם, ועדיין שמעתי אותם הרבה. אז עוד יכלתי להסביר את זה כי הם היו חדשים ושונים, והיה משהו בסאונד שלהם שדרש האזנות חוזרות ונשנות. אבל מה הסיבה שלי עכשיו? אני כבר מכיר את הסאונד שלהם, אין בו כבר שום דבר חדש.

אז למה?

השנה האחרונה הייתה מלאת טלטלות ושינויים, וגרמה לי לא פעם לחשוב על החיים ומה אני רוצה מהם. אם הייתם שואלים אותי כשהייתי בן עשרים מה תרצה להשיג תוך חמש עשרה שנים הייתי אומר לכם: אישה שאני אוהב, ילדים שאני אוהב, בית שאני אוהב ועבודה שאני אוהב. תמיד הייתי בוגר יותר מגילי, ואני יכול להגיד לכם שבאמת זה מה שרציתי כבר בגיל עשרים.

היום, חמש עשרה שנים אחרי, אני יכול להגיד לכם שלא ידעתי מה אני רוצה.

לא ידעתי מה זה לחיות עם אותה אשה חמש עשרה שנים. מה זה לגדול איתה ולגדל איתה משפחה.

לא ידעתי מה זה לאהוב ילדים. לא ידעתי שכל האהבות שבעולם לא משתוות לאהבה שאתה מרגיש לילדים שלך.

לא ידעתי מה זה לקנות בית, לשלם את המשכנתא, לתחזק אותו עבור המשפחה שלך, ומה זה להחליט שאתה עובר לבית יותר טוב למשפחה שלך. וגם לעשות את זה.

ולא ידעתי איזה עבודה אני אוהב. מה אני אוהב לעשות ואיזה מחיר זה גובה מהחיים שלי.

אז היום אני יודע. עברתי הרבה מאוד בשנים האחרונות. התבגרתי. ואני מרגיש את זה.

גם Fleet Foxes התבגרו מאז האלבום הראשון שלהם. המוזיקה שלהם לא נשמעת עליזה כמו באלבום הראשון. אז הם היו נשמעים כאילו הם יודעים שהם המציאו סגנון חדש, והחיוך הזחוח לא יורד להם מהפנים. כאילו לא כ"כ משנה מה הם ישירו, כל עוד זה בסגנון המוזר הזה שלהם העולם יאהב אותם (מה שבפועל קרה). היום הם נשמעים אחרת. כאילו הם הבינו שהסגנון לבדו לא מחזיק מים, והם פה בשביל ליצור אלבום.

ואז התחילו השאלות. מי אני, מה אני עושה בעולם, למה העולם כזה.

[audio:http://issahar.com/media/music/Fleet_Foxes_-_Montezuma.mp3|titles=Montezuma]

האלבום מתחיל במילים "אז עכשיו אני יותר מבוגר מההורים שלי כשהם ילדו את הבת שלהם. מה זה אומר עלי?", והפזמון של השיר הזה הוא "Oh man, what I used to be".  בשיר שאחריו הוא מסתכל אחורה וחושב על הנעורים שלו. בשיר שאחריו הוא מהרהר ביחסים שלו עם אהובתו ובעבר שלהם.

שורה על האלבום אווירה של התבגרות. של חיפוש. של הרהורים על המקום שלהם בעולם. חלק מזה עבר גם עלי בשנה האחרונה, אבל אני חושב שאני די סגרתי את פרק ההרהורים שלי לתקופה הזאת של חיי.

אז למה אני ממשיך לשמוע אותם למרות שאני לא כ"כ אוהב אותם? בגלל שיר אחד שבו הם הצליחו לפגוע בול בכל ההבנות שלי מהחמש שנים האחרונות. כאילו חדרו לי לנשמה וכתבו אותה בשיר. קוראים לשיר Helplessness Blues, כלומר "הבלוז לחוסר הישע". ולא רק שבשיר הזה הם קראו את המחשבות שלי, הם קראו ככה לאלבום, כאילו להגיד לי שהשיר הזה הוא המהות של האלבום הזה.

[audio:http://issahar.com/media/music/Fleet_Foxes_-_Helplessness_Blues.mp3|titles=Helplessness Blues]

בהתחלה שמתי פה את המילים שלו ואפילו תרגמתי אותן, אבל זה לא עובר טוב. צריך לשמוע את השיר, פשוט תלחצו עליו פה למעלה.

בחלק הראשון הוא אומר שגידלו אותו להאמין שהוא מיוחד ויחודי כמו פתית שלג בתוך המון פתיתי שלג. אבל עכשיו, אחרי קצת מחשבה הוא מעדיף להיות בורג מתפקד (functioning cog) בתוך מכונה גדולה, ולשרת משהו יותר גדול ממנו. שימו לב כמה שהוא מדויק. לא גידלו אותו להיות מיוחד יותר מהסביבה, אלא יחודי כמו שכולם יחודיים. הוא לא רוצה להיות בורג קטן שלא עושה כלום, אלא בורג מתפקד – לתרום למערכת גדולה. אבל זה החלק בשיר שקלע 90% לכוונותי.

באמצע השיר הוא משנה קצב וסגנון, כאילו הוא עובר לשיר אחר, אבל לטעמי החלק הזה הוא המהות של השיר ושל כל האלבום:

"אם היה לי פרדס הייתי עובד עד שהייתי מחוספס, הייתי עובד עד שהיה כואב לי. ואת תמלצרי ועוד מעט תנהלי את החנות".

הוא רוצה חיים פשוטים. חיים של עבודת כפיים עם זוגתו.

עכשיו, אחרי הרבה טלטלות, שינויים, החלטות, אני יודע מה אני רוצה. חיים פשוטים.

2 תגובות

עמוד 2 מתוך 21.      «1 2 3  4  5» ... הכי ישן