מרץ 07 2008

בחירתם של ההורים של סופי…

מאת: נושאים: סקירות

אז ההורים של סופי בחרו בקנדה. אני לא יודע אם להיות עצוב או שמח, אבל זאת עובדה. עצוב בגלל שהיא לא נשארה פה ושמח בגלל שכנראה המעבר שלה לשם עזר לה לפרוח וליצור כאלה אלבומים. טוב, אז על מי אני מדבר למען השם? אני מדבר על סופי מילמן (Sophie Milman) ועל האלבום האחרון שלה Make Someone Happy.
אז מי זאת סופי מילמן?
דבר ראשון, אפילו אחרי מחקר מעמיק באינטרנט לא יודעים עליה כמעט כלום, אפילו לא תאריך לידה. רק יודעים שהיא מדהימה, עשתה הרבה דברים ועוד ידה ידה ידה (כל זה מהאתר של חברת ההקלטות שלה, תחת Biography. להגיד להם שלזה לא קוראים ביוגרפיה זה כמו כוסות רוח למת. כנראה שהם שותפים לקנוניה לא לחשוף פרטים עליה). טוב, אז הנה מה שהצלחתי למצוא:
סופי היא יהודיה שעלתה מרוסיה לישראל בגיל 7, שמעה הרבה ג'אז ועזבה לקנדה בגיל 16. כיום היא כבר (אלק) בת 24 והאלבום המדובר שלה יצא בשנה שעברה. בישראל היא שמעה מוזיקה שאבא שלה הביא איתו מרוסיה ומוזיקה שהייתה קיימת פה (חישוב קצר מראה שגילאי 7 עד 16 שלה הם בערך 1991 עד 2000 – הייתה אז מוזיקה טובה פה. אפילו גלגל"צ היו טובים בחלק מהזמן). טוב, אז ההורים שלה בחרו לעבור לטורונטו כדי לברוח (שוב) מצרות. אמרתי כבר, אין פה אצבע מאשימה כי א. לא ענייני ו- ב. העיקר שבסוף יצא ממנה זמרת ג'אז נהדרת.
בטורונטו היא עלתה לשיר איפהשהוא, וכבר אחרי שלושה שירים היא קיבלה חוזה הקלטות. ב- 2004 היא הוציאה את האלבום הראשון שלה שמכר איזה מאה אלף עותקים. זה כנראה הצלחה גדולה מאוד לדיסק ג'אז של זמרת צעירה כי כולם דיברו על זה. היא יצאה לסיבובי הופעות, ובשנה שעברה היא הוציאה אלבום Live עם iTunes שכנראה גם הוא הצליח, לא כ"כ מדברים על זה. באותה שנה היא הוציאה את האלבום המדובר שלנו Make Someone Happy.
זה כל מה שאפשר לדעת עליה. אה, וזה שיש לה חבר כבר שלוש שנים. אה, ושהיא לומדת כלכלה באוניברסיטה בטורונטו. לא דברים מעניינים באמת. אה, ועוד דבר אחד שהוא כן מעניין – השוו אותה לדיאנה קרול, משהו כמו "סופי תופסת את המקום של דיאנה בעידן ה- 'פוסט דיאנה'". אני לא חושב שקיים עידן הזה, כי דיאנה קרול חיה בועטת ושורטת (סתם), למרות שההשוואה מתבקשת, ואנחנו נדבר גם על זה.
אז בואו נדבר על האלבום, וקודם כרגיל, רשימת שירים ועטיפה: 

01. People Will Say We're In Love
02. Something In the Air Between Us
03. Rocket Love
04. So Long, You Fool
05. Matchmaker, Matchmaker
06. Like Someone In Love
07. Make Someone Happy
08. (It's Not Easy) Bein' Green
09. Reste (Stay)
10. Fever
11. Undun
12. It Might As Well Be Spring
13. Eli, Eli (A Walk To Caesarea)
14. Stay (Bonus Track)
15. Save Your Love For Me (Bonus Track)
Make Someone Happy - Cover

את האלבום הכיר לי חבר לעבודה בשם עמית בן דב. הוא אוהב ג'אז והוא אמר לי שהנה יש זמרת יהודיה שמצליחה בארה"ב הברית שאני חייב לשמוע, אז תודה עמית.
בואו נודה על האמת, האלבום הזה לא מפיל אותך. הוא לא מהפכני, הוא לא חדשני (אמרנו כבר דיאנה קרול?) אבל מה שהוא כן – הוא אלבום ג'אז נהדר, בעיקר למי שאוהב שירי ג'אז עם מילים. יש לה קול פנומנלי, עמוק וצלול ולא מרגישים שהיא צעירה. מנסים למצב אותה גם ככותבת שירים, אבל שם לא התרגשתי.
הרבה זמרי ג'אז (דיאנה קרול כבר אמרנו?) לוקחים שירי ג'אז ישנים, נותנים להם עיבודים חדשים ו- "הופכים אותם לשלהם" (כמו שאומר רנדי באמריקן איידול). אז גם סופי עולה על הגל הזה, אבל היא עושה גם כמה חידושים לשירים שהם לא ג'אז, וזה כבר קצת יותר מיוחד. טוב, הגיע הזמן לצלול לתוך האלבום.
השיר הראשון לקוח מתוך המחזמר המאוד חדש "אוקלהומה" (45). וכנראה שגם אותו היא עיבדה לג'אז. לטעמי זה השיר הכי יפה באלבום, ואפשר לראות בו כמה היא מוכשרת ווקאלית.
בשיר השני היא קצת מאיטה את הקצב.
אוף, אי אפשר לדבר על שירי ג'אז מכיוון שהרבה מהם נשמעים אותו דבר. זה לא שהם נשמעים אותו דבר, אין פשוט מה לדבר עליהם. קצת פסנתר קצת באס וזמר. אבל סופי מיוחדת בגלל הקול שלה ובגלל כמה עיבודים, ולכן אני ממליץ על האלבום הזה. בכל מקרה, אנחנו נדבר רק על המיוחדים.
טוב אז דיברנו על הראשון. הוא פשוט יפהפה!
שיר מספר 5, Matchmaker, Matchmaker, הוא עיבוד לשיר מתוך טוביה החולב והוא מאוד יפה (חוץ מהמפוחית, לטעמי).
ואז מגיעים לשיר 6, Like Someone In Lover, זהו שיר של ביורק (שכתבתי עליו פה), שסופי עשתה לו עיבוד ג'אזי – זה פשוט מגיע לשיר הזה. השיר מדהים, העיבוד יפה מאוד וביחד יש כאן יצירה נהדרת.
שיר שמונה, Bein' Green, הוא עיבוד שלה לשיר של קרמיט הצפרדע. אני לא כ"כ אוהב את השיר הזה בגלל שהוא איטי מדי, אבל השיר הזה הוא סוג של גולת כותרת עבורה. היא עברה ממקום למקום, לא השתלבה תמיד בצורה חלקה והיא פותחת פה פתח לנשמה שלה.
שיר תשע ושיר 14 הם אותו שיר. אחד בצרפתית ואחד באנגלית. ופה אנחנו מגיעים לעוד כשרון שלה. היא דוברת לפחות ארבע שפות: אנגלית, רוסית, צרפתית ועברית. זה סוג של מדהים.
שיר מספר עשר הוא השיר הידוע Fever. אני חולה על השיר הזה. סופי שרה אותו יפה אבל מפספסת משהו. סופי טהורה כזאת, וזה שיר מאוד "מלוכלך". צריך לשיר אותו עם אטרף, עם צעקות, כאילו יש לך חום, שאגב יש לי כרגע, בגלל זה אני ער בשעה כזאת. סופי עושה אותו יפה, אבל היא מפספסת את הכאסאח שלו.
השיר האחרון שאני רוצה לדבר עליו הוא שיר מספר 13, "אלי אלי". היא מראה שהיא מחוברת לעבר שלה, ושמה לנו את השיר של חנה סנש. אנחנו כולנו מזהים אותו עם יום השואה (ובצדק), ולפעמים אין כח לשמוע אותו, אבל היא עושה אותו פשוט מדהים! צלול, מדהים, עם כינור עצוב כזה, ובעברית (כמובן).

אז לסיכום:
לאלבום ג'אז קשה להתחרות עם אלבומים מהפכניים פשוט בגלל שזה הסגנון. אבל לפעמים אתה לא רוצה מהפכות ולא רוצה שינערו אותך, רק לשבת ולשמוע מוזיקה טובה, ואו, כמה שסופי טובה. הזכרנו את דיאנה קרול (וכמובן שבעתיד אני אכתוב גם עליה כי ההופעה שלה בפאריס חייבת התייחסות), ואכן סופי נתלית באילן גבוהה ועושה מוזיקה דומה מאוד לדיאנה, וזה רק לטובה.
הקול של סופי שם אותה בין הגדולות ביותר, והאלבום שלה שווה שמיעה, אפילו בשביל שתוכל להגיד עוד עשר שנים: "אני הכרתי אותה עוד מהאלבום השני", "מה, אלבום ה- Live לא נחשב", "כן מהשני אני אומר לך" "אוף אתה לא מבין כלום" "לך, לך תשמע מטאליקה, אתה לא מבין מוזיקה טובה מהי" "כן, מטאליקה הייתה עוד בזמני" "כן, אני יודע שהיום הם בבית אבות, אני אשם שהם לא הפסיקו בזמן?"

טוב, אז לילה טוב, וקחו לכם איזה אלבום ג'אז טוב (מאוד מאוד מאוד) להרגע. קחו את סופי.

תגובה אחת

מרץ 03 2008

The Best Debut Ever

מאת: נושאים: סקירות

בפוסט קודם השוותי את רג'ינה ספקטור לביורק, ולכן זה רק הגיוני שאני אכתוב על ביורק עצמה ועל האלבום הראשון (והמדהים) שלה שנקרא, איך לא, "הופעת בכורה" (Debut).
אז קודם כל מי זאת ביורק ולמה אין לה שם משפחה?
טוב, אז ביורק היא איסלנדית והיא פשוט עושה הכל. בצעירותה היא הוציאה תקליט שקוראים לו "ביורק". לאחר מכן היא התחברה/הקימה המון להקות עם שמות איסלנדים מוזרים שעשו פאנק, רוק, בלוז, ג'אז, אלקטרוני, טריפ-הופ ומה לא. היא התחברה להמון מפיקים וחקרה סגנונות שונים. לאחר כל מיני להקות היא הקימה עוד אחת ששמה שונה ל- The Sugarcubes, כשהיא הסולנית. הם הוציאו להיט בבריטניה שדי הצליח בהפתעה, וישר הוחתמו בלייבל One Little Indian שהוקם על ידי חבר שלהם שהיה בסיסט של להקה אחרת שהם הופיעו איתה כשהם היו להקה אחרת (טוב, בא נסביר את זה שוב – ביורק וכמה חברים שלה היו in and out of כמה להקות. אחת מהלהקות האלה (KUKL) הופיעה עם להקה אחרת שהבסיסט שלה הקים לייבל. כשכבר הם היו שוגרקיובס והצליחו, הם חתמו אצל החבר שלהם. מה כ"כ מסובך?).
אז היא וה- Sugarcubes הוציאו אלבום אחד שהצליח בבריטניה וקצת בארה"ב. מלא לייבלים יותר גדולים רצו להחתים אותם אבל הם דחו אותם ונשארו עם One Little Indian. ביורק עד היום עדיין חתומה בלייבל הזה. עוד בהיותה הסולנית שלהם, ביורק השתתפה בהרבה מאוד פרוייקטים צדדיים הכוללים ג'אז ועוד כל מיני סוגי מוסיקה. החברים שלה מהפרוייקטים האלה אח"כ השתתפו בהפקה, השראה וסתם עזרה באלבומים הבאים שלה.
עד כאן כמה דברים:
1. זה מראה כמה ביורק אוהבת להתנסות במוסיקה ובסגנונות, וכמה העבר שלה עשיר בסוגים שונים של מוזיקה.
2. זה מראה כמה ביורק מעשירה ומועשרת מאנשים שונים בתעשיה וכמה שווה לשמוע מה יש לאשה הזאת לתת לעולם המוזיקה.
3. סתם בלי קשר, הלייבל שלה One Little Indian, מחתים אמנים מיוחדים שכדאי להקשיב להם. אני הולך לנסות כמה כבר היום.

אז נחזור לביורק. אחרי השוגרקיובס היא החליטה לצאת בקריירת סולו. היא כמובן התחברה למפיקים מהעבר שלה ויצרה אלבום מאוד מיוחד. הוא לא האלבום הראשון שלה, וגם לא האלבום הראשון שלה לבד, אבל היא החליטה לקרוא לו "הופעת בכורה" כדי להראות שהיא יוצאת לדרך חדשה. אני עדיין מחשיב אותו לאלבום בכורה, מכיוון שהוא הראשון, לבד, בחיים הבוגרים (אלבום הסולו היחידי שלה לפני זה היה בגיל שתים-עשרה, ככה זה לא נחשב). יצא לי פעם לחשוב על אלבומי בכורה של אמנים, ואם שמים לב, כמעט לכולם יש אלבום ראשון לא מוכר בכלל, ורק השני, כשהאמן/להקה בוגרים יותר, הופך אותם לידועים בעולם. ביורק פשוט קלעה בול עם האלבום הראשון. אני חושב שרק Jagged Little Pill של אלאניס הצליח להתקרב ל- Debut (כמובן שהאלבום של אלאניס הצליח הרבה יותר בעולם, אבל לדעתי הוא לא היה כזה מהפכני כמו של ביורק). ואם במהפכני עסקינן, אז הגיע הזמן לדבר על מה מייחד את ביורק שמגיע לה שאני אשאר בשבילה עד שעה כזאת בלילה.
אה, זה מאוד פשוט – אין אף אחד שדומה לה! יש לה קול מדהים, יש לה מבטא מוזר ולא מובן, באותו אלבום היא עושה איזה ארבעה סגנונות שונים בתכלית, היא עושה שירים שלא משעממים גם אחרי הפעם החמישים, והמוזיקה שלה מהפנטת.
טוב, אז הנה רשימת השירים והעטיפה של האלבום שעל הפרק:

1. Human Behaviour
2. Crying
3. Venus As A Boy
4. There's More To Life Than This – (live)
5. Like Someone In Love
6. Big Time Sensuality
7. One Day
8. Aeroplane
9. Come To Me
10 Violently Happy
11. The Anchor Song
12. Play Dead (Bonus Track)
Bjork - Debut (cover)

האמת היא שממש קשה לי לנתח כל שיר מכיוון שאני כבר מכיר את האלבום כמו את כף ידי הצולעת והכל נשמע לי טבעי, ולכן אני שומע כל שיר פעמיים ומנסה לחשוב איך מי שלא מכיר אותו יקלוט אותו.
השיר הראשון, Human Behavior, הוא גם הסינגל הראשון שיצא מהאלבום. יש בו תופים חזקים מונוטוניים (קצת כמו תופי טם-טם חזקים) וביורק שרה בו בקול עדין על כמה שאי אפשר להבין את המין האנושי. אני לא יודע לסווג את השיר לסגנון.
השיר השני, Crying, קל יותר לסיווג אבל לא לעיכול. הוא סוג של שיר דאנס עם מקצב מהיר, אבל ביורק גורמת לו להשמע עדין ולפעמים אפילו איטי. היא מדברת על כמה היא מסתובבת בכל מקום ויש שם מלא אנשים, אבל היא עדיין לבד. השיר בבתים שלו כאילו מונוטוני, אבל אין דבר כזה אצל ביורק – השיר מחליף מקצבים איזה ארבע פעמים.
גם ב- Venus As a Boy יש מאחורה מקצב מוזר שנשמע קצת דאנסי, אבל השיר מלא צלילים חלומיים כאלה – משהו כמו קסילופון – שעושים את השיר חלומי, איטי ומוזר. לקראת סוף השיר היא שרה עם אקו, כאילו מאחורה, וכשמקדימה יש סוג של כינור ערבי. כבר אמרתי שאין באלבום שלה דברים רגילים, נכון?
השיר הבא, "החיים הם יותר מזה" (מתן, זה לך), הוא שיר שהוקלט בהופעה חיה והוא נשמע ככה – הסאונד מרוחק, יש בנות שמלוות אותה ויש קולות רקע של פאב. באמצע השיר היא נשמעת כאילו היא הלכה לרגע לשירותים – יש טריקת דלת ושומעים רק אותה. מוזרה מוזרה מוזרה.
Like Someone In Love הוא השיר שלה שאני הכי אוהב. היא שרה לבד עם גיטרה שפורטת לאט כל אקורד. הוא בנוי בצורה כ"כ מיוחדת והוא כולו אירוניה אחת גדולה. היא אומרת שלאחרונה היא עושה דברים כ"כ מוזרים כמו שעושה מישהו מאוהב: I seem to walk as though I have wings, והשורה האהובה עלי ביותר (וזו שאני מזדהה איתה קצת): Sometimes the things I do astound me. זה כאילו ברור לכולם שהיא מאוהבת חוץ מלה. אם מקשיבים טוב, אפשר לשמוע אנשים מדברים ברקע, מישהו מתניע מכונית ונוסע, אוניה וגלים, אוטובוס עוצר ועוד. היא כאילו הולכת לה ברחוב ושרה על זה שלאחרונה היא קצת רחפנית. היא פשוט מדהימה.
ואז כשהרחפנות שהיא יצרה אצלך רק מתחילה היא מנערת אותך עם שיר דאנס פשוט אבל חזק – "It takes courage to enjoy it – Big Time Sensuality", יש לה שורות שאתה פשוט רוצה לצטט.
אין לי הרבה מה להגיד על One Day, למרות שהוא פשוט יפה.
Aeroplane הוא השיר שלה שאני הכי אוהב (אל תהיו קטנוניים). הוא כ"כ יפה שאני לא יכול לתאר אותו. יש שם כלי הקשה סקסופון חצוצרה וביורק. או, ויש שם מילים! אולי הם נדושות פה בפוסט, אבל היא גורמת לך להזדהות איתם – להרגיש אותם, אז בכל זאת אני אביא שתי שורות מהשיר, ו
את השאר אפשר לקרוא כאן:

How come, out of all the people in the world only one can make me complete
I can not leave in peacefully without you

ב- Violently Happy היא חוזרת לדאנס שהיא עשתה בכל האלבום – מאחורה יש מקצב מהיר שגורם לך לרקוד כמו הוזה מול ירח מלא, אבל היא שרה לאט וגורמת לכל השיר להיות יותר יפה. לפעמים היא כאילו נכנעת למוזיקה וגם השירה נשמעת כמו שיר דאנס.

The Anchor Song הוא אחד השירים העדינים והיפים שנוצרו. זה שוב רק ביורק וכלי נשיפה בשיר איטי במיוחד. אבל, כרגיל אצל ביורק, אין דברים רגילים, וכלי הנשיפה משגעים אותך עם אקורדים מוזרים. הם כאילו בתחרות על המקום שלהם בשיר. השיר הזה פשוט ממכר…

טוב, אז לסיכום:
ביורק כ"כ מוכשרת שזה פשוט פשע לא לשמוע אותה. היא לא נתונה לסגנון אחד והיא לא משעממת לרגע. היא עוברת מדאנס למוזיקה חלומית. היא שרה, צורחת, מלטפת וצועקת והמון פעמים קשה להבין אותה, אבל היא כ"כ מעניינת שהיא עוברת את מבחן השעמום בהליכה.
כבר אמרתי שלדעתי זהו אלבום הבכורה הכי טוב שיצא, אבל ביורק ממש לא עצרה שם. האלבום הבא שלה, Post, והאלבום השלישי שנקרא Homogenic פשוט מספקים את הסחורה ולא משעממים לרגע. אם צריך לבחור אלבום אחד לשמוע שלה הייתי אומר את הראשון, ואם שניים אז את השלישי, אבל שזה לא יישמע שביורק רק בירידה מהראשון – היא פשוט ממשיכה את הדרך שבה היא התחילה והיא לא מפסיקה לשנות ולהשתנות. Homogenic הוא יותר דאנסי אבל הוא לא פחות מיוחד.
אז קחו להם איזה ארבעים דקות פנויות, תתאזרו בסבלנות שמיעתית ותנו לביורק לקחת אותכם למקומות שלא חשבתם שמוזיקה יכולה להגיע.

עדיין אין תגובות

פבר 24 2008

The Beatles – Abbey Road

מאת: נושאים: סקירות

אז היום נדבר על הלהקה הטובה בכל הזמנים. לא, לא הגזמתי. כן, אני יודע. הם הלהקה הטובה בכל הזמנים. למה? שאני אתחיל? טוב, אז בא נראה (ואני לא אגיד שהמוזיקה שלהם הכי טובה בעולם, כי זה סובייקטיבי):

  • המוזיקה שלהם היא פשוט הכי טובה בעולם.
  • הם פורצי דרך בכל מובן שהוא – כלים, עיבודים, סגנון, הם אפילו עשו את הקליפ הראשון, הם היו הראשונים לשים מילים באלבום, הם היו הראשונים לעשות אלבום בלי שם, הם המציאו את הפסיכודלי, הם עשו מוזיקת מהפכה, הם עשו מוזיקה רצינית, הם עשו מוזיקה ליצנית, הם עשו את זה בו זמנית (Maxwell's Silver Hammer), הם המציאו את הרוק, את הפופ, הם עשו מוזיקה קלאסית (Yellow Submarine B side), הם עשו פשוט הכל (וזה לא שאני לא קורא לראפ מוזיקה, אני סתם לא קורא לה מוזיקה איכותית).
  • הכישרון נזל להם מהידיים.
  • מוציאים אותם ממצעדים, כדי שלא יהיה משעמם בטופ 20.
  • הם עשו אלבומים מכל הסגנונות – אתה יכול לשמוע אלבום תמים מלפני 64 או אלבום מפוכח מאחרי 67 או סתם את Revolver כדי לשמוע מה קרה להם אחרי הודו.
  • עשו להם יותר קאברים מלכל אחד אחר (גם ברמת השיר הבודד – Yesterday).
  • טוב, זה כבר ברור, נכון?

רק עוד דבר אחד – בעברי הרחוק, לפני עידן האינטרנט, היה לי ידע די מקיף על הביטלס. היום, גם עבר הרבה זמן וקפצה עלי השיכחה, וגם האינטרנט פתח את עולם המידע לכולם. על כן ולכן, אין שום סיבה לתאר כאן את כל הידע שלי על הביטלס כי הוא לא ישווה לפתיחת וויקיפדיה, האתר הרשמי או סתם שיטוט באינטרנט וחיפוש עליהם. אז מה כן? אני אדבר על Abbey Road ולמה אני חושב שהוא האלבום הטוב ביותר שיצא אי פעם.
אז אולי בכל זאת, קצת על ה- The Beatles:
ג'ון לנון הקים את להקת The Quarrymen בשנת 57, וקצת אחר כך הוא התחבר לפול מקרטני. עוד קצת אחר כך פול חיבר אליהם את ג'ורג' האריסון. רק אחרי הרבה זמן והרבה שמות שונים הם קראו לעצמם The Beatles. הם נסעו להמבורג והופיעו שם, חזרו לליברפול והופיעו גם שם. בהמבורג הם התחברו לטוני שרידן כלהקת קולות הרקע שלו, וזה חיבר אותם למנהל שלהם בריין אפשטיין. אפשטיין אמר להם להעיף את המתופף שלהם פיט בסט וככה הם התחברו לרינגו סטאר. את חוזה ההקלטות הראשון שלהם הם קיבלו מחברת EMI, תחת הלייבל Parlophone. את ההקלטה הראשונה שלהם הם עשו באולפני Abbey Road בלונדון. מי שהחתים אותם מהצד של חברת EMI היה ג'ורג' מרטין, שהיה איתם כל הזמן, ונקרא אח"כ "החיפושית החמישית". את יתר מעלליהם אפשר לקרוא בלינקים שהבאתי למעלה. רק ציטוט אחד מתוך וויקיפדיה:

In 2004, Rolling Stone magazine ranked The Beatles #1 on its list of 100 Greatest Artists of All Time. According to that same magazine, their innovative music and cultural impact helped define the 1960s and their influence on pop culture is still evident today.

טוב, אז אחרי שסקרנו קלות (מאוד) את הביטלס, נחזור למטרה שלשמה התכנסנו – Abbey Road, וכרגיל הנה רשימת השירים באלבום, והעטיפה:

1. Come Together
2. Something
3. Maxwell's Silver Hammer
4. Oh! Darling
5. Octopus's Garden
6. I Want You (She's So Heavy)
7. Here Comes the Sun
8. Because
9. You Never Give Me Your Money
10. Sun King
11. Mean Mr. Mustard
12. Polythene Pam
13. She Came in Through the Bathroom Window
14. Golden Slumbers
15. Carry That Weight
16. End
17. Her Majesty
Abbey Road Cover

האלבום הוא כנראה האלבום האחרון שהביטלס הקליטו, כי Let It Be כבר היה מוקלט. באלבום הזה כבר היו מתחים בין חברי הלהקה על הימצאותה של יוקו אונו בהקלטות. הם היו כבר מפוכחים מהמלחמה, מהסמים ומהילדות התמימה שלהם. הם כבר לא היו ילדים, ג'ון ופול כבר היו בערך בני 29 עם ותק של 7 שנים של ביטלמניה, ואפשר לשמוע את זה באלבום. השיר הראשון מרמז על סקס, אבל אתה לא בטוח כי יכול להיות שהוא מדבר על איחוד כל המוזרים, ולאו דווקא על סקס, אבל מגיעה השורה "come together right now over me" שאתה כבר כן מקשר לסקס. לשיר אין את המלודיות הקלילות מהעבר של הביטלס והוא בכוונה נשמע כבד. אתה לא כ"כ יכול להבין מי הם האנשים שג'ון קורא להם להתאחד.
אחריו בא אחד השירים הקלאסיים של האריסון. עדין, רומנטי – פשוט מושלם. שינוי מהותי מהקדרוריות של השיר הראשון.
הפטיש הכסוף של מקסוול הוא פשוט שיר גאוני. השמועה אומרת שפול וג'ון התערבו האם פול יצליח ליצור שיר קודר במנגינה עליזה, ולמרות שזו שמועה, זהו שיר גאוני. זהו שיר עליז על רוצח סידרתי.
ב- Oh Darling פול נשמע צרוד וצורח – ממש מתייסר מכאב על אהובתו.
ושוב אנחנו חוזרים לקלילות של הביטלס, עם שיר של רינגו. כמעט בכל אלבום יש שיר אחד שרינגו שר, וכאן הוא אפילו עושה את זה טוב מאוד.
והנה הגענו לשיר האלבום. I Want You הוא לא השיר הכי טוב באלבום, וגם לא איזה עילוי מוזיקלי, אבל הוא כ"כ מיוחד וכ"כ פורץ דרך. האורך שלו הוא כמעט 8 דקות, ויש לו רק 14 מילים שונות. הוא חוזר על עצמו בצורה קשה והוא רוק בלתי מתפשר. ומעל הכל הוא פשוט נגמר באמצע בצורה פתאומית, בלי fade, בלי אקורד סיום – פשוט כאילו מישהו לקחת את סליל ההקלטה וחתך אותו. כמובן שזו הגאונות של לנון. השיר הוא כאילו מסמן את הדרך אל הסבנטיז – מוזיקה פסיכודלית, מוזרה. פה אנחנו מגלים שהביטלס, ממש בסוף דרכם, עדיין המציאו וחידשו ועשו דברים שאף אחד עוד לא עשה. השיר הזה, מעל כל השירים ששמעתי אי פעם פיתח אצלי את הסבלנות למוזיקה – אם אתה יכול לשמוע את זה, אתה מסוגל לשמוע עוד הרבה שירים אחרים. היום אני מכור לשיר הזה. ג'ון מצליח להחדיר לך לתוך הנשמה את השגעון שלו, את הצורך הבוער שלו – ולא דרך המילים (כי הם פשוטות וישירות), אלא דרך הגיטרות שחוזרות על עצמן ודרך האורגן שמשתגע ברקע – אתה פשוט מרגיש כאילו אתה בתוך השיגעון שלו. הוא פשוט גאון מוזיקלי (אמרנו כבר שהכשרון נשפך לו מהידיים?). באחת בלילה באוזניות בפול ווליום אתה פשוט מתמכר.
ואיך שהשיר נחתך, בצורה הפתאומית הזו שהשגעון נגמר, כאילו זורח עם השמש השיר העדין של האריסון. כאילו התעוררת מהשגעון לתוך תקוה. השיר הזה הוא כולו תקוה. אוי, כמה שהאלבום הזה מטלטל אותך.
ופשוט נגמרות לי המילים כשמגיעים ל- Because. שיר עם כל כך הרבה הרמוניות, כ"כ יפה שאתה חייב לשמוע אותו כמה פעמים כדי לעכל אותו.ומכאן ועד סוף האלבום כל השירים מחוברים יחד לשיר אחד ארוך שכולו טלטלות. המילים לא מובנות לך כמו למשל באדון החרדל הרשע או בפולתין פאם, הגיטרות שולטות לך על האוזן בכל השירים ואי אפשר לפספס את הבאסים.
ואז מגיעה העצירה. Golden Slumbers דומה מבחינתי ל- The Long and Winding Road. שניהם עדינים ומראים שפול באמת יודע לשיר. השיר מתחיל לאט ואז הוא מתפרץ עליך. פול שר מעומק הנשמה שלו שם. ב- Carry That Weight הם חוזרים קצת ל- You never give me your money אך ממשיכים קדימה. ב- The End יש סולו תופים שלמדתי לתופף על השולחן כל הילדות ואחריו יש סוג של שיחה בין שלוש גיטרות. כאילו שלוש גיטרות מדברות או מתווכחות ביניהן. קטע נהדר ל- Air Guitar (מונח גיקי ל- "לעשות כאילו יש לך גיטרה ביד").
המשפט של האלבום הוא המשפט שסוגר את האלבום (עזבו בצד שניה את Her Majesty), והוא המשפט שמופיע בכותרת של הבלוג הזה. שנים רציתי לצייר אותו באיזה גרפיטי על איזה קיר, וזה רק ראוי שהוא יהיה המשפט שמתנוסס על בלוג שעוסק במוזיקה. זה כאילו הביטלס סיכמו את עשר ומשהו שנות הפעילות שלהם במשפט אלמותי אחד.

אז מה היה לנו כאן?
אלבום שכולו מטלטל אותך. מתחיל אפלולי ועובר לשמח, חוזר לכאב ועובר לתקוה וחוזר חלילה. אלבום שהביטלס הראו שהם עוד לא גמרו ליצור, להמציא ולקבוע סטנדרטים. אלבום עם תקוה ועם כאב בנשמה. אלבום שיש בו הכל והוא כולו יצירה אחת גדולה. אם בפוסט הקודם אמרתי שמבחן לאלבום זה כמה זמן לוקח לו לשעמם אותך, אז מבחן אחר (ויותר חשוב) הוא האם אתה יכול לשמוע את האלבום עוד פעם ועוד פעם ובכל מצב רוח. על פי המבחן הזה Abbey Road הוא האלבום הטוב ביותר שיצא אי פעם. בכל מצב רוח, בכל רגע נתון ובעיקר כשנמאס לי מכל מוזיקה אחרת, אני הולך אליו והוא כמו ידיד נאמן לא מאכזב.מבחינתי, זהו האלבום הכי טוב שיצא אי פעם. ואולי, יום אחד נדבר על משמעות העטיפה שלו.

2 תגובות

פבר 19 2008

Regina Spektor – Soviet Kitsch

מאת: נושאים: סקירות

רג'ינה ספקטור היא קצת כמו ביורק. שתיהן מוכשרות בצורה יוצאת דופן, שתיהן עושות מוזיקה קשה מאוד לעיכול (בהמשך) ושתיהן לא דומות לאף אחד אחר. ביורק אוהבת את האלקטרוניקה – רג'ינה אוהבת את הפסנתר; לביורק יש מבטא בלתי מובן – רג'ינה עושה ציפצופים, שריקות וקולות מוזרים; אצל שתיהן למילים ולמנגינה יש חלק שווה בשיר; ביורק דרמטית – רג'ינה שרה שירים מצחיקים; והרשימה עוד נמשכת.
היום נדבר על רג'ינה ועל האלבום שפרסם אותה, Soviet Kitsch.
אז רג'ינה נולדה ברוסיה אתמול לפני 28 שנים להורים יהודיים מוסיקאים (אמה פרופסורית למוזיקה ואביה כנר חובב). היא עברה לניו יורק בצעירותה ולמדה פסנתר אצל מורה רוסיה באופן פרטי. היא גרה ויוצרת בניו יורק ומצהירה שהיא מאוד אוהבת את העיר. בראיון לקוואמי בגל"צ ביום ההופעה השני שלה בישראל (11.3.07) היא אמרה שהמוזיקה הקלאסית היא ההשפעה הראשונה שלה, וכמו כן הביטלס, אמנים רוסיים ועוד רבים השפיעו עליה. היא מאוד עדינה ונשמעת לא תמיד בטוחה בעצמה. בוויקיפדיה מתארים את טווח המוסיקה ואת הסגנונות שלה, והופתעתי לראות שהם כותבים שם הרבה ממה שאני כתבתי פה. מה שלא ידעתי שיש שם לסגנון שלה, וקוראים לו anti-folk. ההגדרה ל- anti-folk בוויקיפדיה מתאימה בצורה מושלמת לרג'ינה. אנטי פולק הוא סגנון קשה להגדרה אך אפשר להגיד שהוא נשמע raw, ניסיוני וקשה לעיכול, והוא צוחק על סגנון המוזיקה ה- mainstream והרציני, וגם צוחק על עצמו. רג'ינה מיישמת את הסגנון הזה עד תומו. היא עושה שירים שלפעמים בלתי אפשרי להקשיב להם, אבל למעט שניים שלושה שירים (על טווח של שני אלבומים) השירים שלה תופסים אותך חזק ואתה יכול למצוא את עצמך שומע אותם שוב ושוב. היא אמרה שאת המילים היא לוקחת מהדמיון שלה, השירים שלה פשוט יוצאים ממנה (והיא לא זאת שכותבת אותם) – וזה די נשמע ככה.
האלבום:
Soviet Kitsch הוא האלבום השלישי שלה, אך הראשון שהיא הוציאה בלייבל גדול – והוא האלבום שפרסם אותה. אלה השירים באלבום והעטיפה:

01. Ode To Divorce
02. Poor Little Rich Boy
03. Carbon Monoxide
04. The Flowers
05. Us
06. Sailor Song
07. Your Honor
08. Ghost of Corporate Future
09. Chemo Limo
10.Somedays
Soviet Kitsch Cover
אז כבר על השיר הראשון רג'ינה מבלבלת אותך. אין שום תהילה ושום פאר בגירושים. אתה לא כ"כ מבין מאיזה נקודת מבט היא מדברת – מי פונה למי וכו'. השיר מינימליסטי – רג'ינה ופסנתר עם עליות ומורדות בקול שנותנות הרגשה של סערת רגשות.
השם של השיר השני גם הוא ציני קצת, והשורה החזקה של השיר היא "you don't like your mother… and you wish that you would". בשיר הזה, רג'ינה מנגנת בפסנתר ביד אחת וביד השניה מכה על כסא עם מקל תופים – אתה מבין כמה היא מוכשרת ומוזרה בבת אחת.
קרבון מנוקסייד הוא רעל, ורג'ינה מדברת על החיים "שלנו", כנראה עם דגש על כמה הם ריקים. בשיר הזה היא כבר מתחילה לחזור על מילים בצורה מאוד מוזרה.
בכלל בהרבה שירים רג'ינה נותנת לך להרגיש את סערת הרגשות שלה בעזרת עוצמות הקול והפסנתר ובעזרת שינויים קיצוניים במקצבים של השיר.
Flowers ו- Us קצת יותר מלודיים, ואכן Us הוא אחד הידועים בדיסק (גם כי הוא יותר קל לשמיעה).
לפני Your Honor יש שיחה בלחישות בין רג'ינה לבין ילדה ששואלת מתי השיר יתחיל כבר, וגם הוא לא קל לעיכול והיא עושה בו קולות מוזרים. אחת השורות שם היא "and I'm a pizzaterian". בסיפור הבא, שנקרא "רוח רפאים של תאגיד העתיד" היא מספר על איש שעושה דברים מוזרים וכולם צוחקים עליו, אבל לא אכפת לו בגלל שביקרה אותו רוח הרפאים
מהעתיד ואמרה לו מה כדאי לעשות.
השיר שסוגר את האלבום הוא שיר מלודי ועדין (יחסית אליה).

קשה להסתכל על אלבומים של רג'ינה ולזהות סגנון אחד שולט, בגלל שכל שיר אצלה הוא אחר. אבל ניתן לראות קו מנחה: רג'ינה מספרת סיפורים מהחיים בצורה גראפית מאוד. היא לוקחת נושאים כמו גירושים וזוגיות, ובמקום להעלות אותם היא מורידה אותם לארץ (והייתי אומר אפילו שהיא דורכת עליהם), היא מתארת דברים גדולים ע"י סיפורים קטנים.
רג'ינה קשה מאוד לעיכול. אין מלודיות פשוטות, אין כלי נגינה רבים ואין עיבודים מלאים. הכלים היחידים הם הפסנתר, הקול שלה והכישרון העצום (!). ישנם מחסומים רבים בהקשבה לאלבום שלה, אבל למי שצולח את הקשיים האלה מצפה אושר צרוף והתמכרות קשה – כאילו גילית מעיין של מים מתוקים שכל הזמן מתחדש ואף פעם לא משעמם ואתה לא יכול לעזוב אותו.
אחד המדדים שלי לאלבומים הוא אחרי כמה זמן הוא משעמם אותך. ע"פ המדד הזה Soviet Kitsch נמצא כמעט לבדו בקצה הסקלה.
אם נחזור לביורק, אז ההשוואה נכונה בעיקר בגלל שאת שתיהן קשה להשוות לאף אחד אחר. רג'ינה היא פנינה לאוהבי המוזיקה, וכל זה עוד לפני שדיברנו על האלבום האחרון שלה Begin to Hope (וכנראה שגם עליו נדבר מתישהו).

4 תגובות

פבר 17 2008

יותר מדי אלבומים מחכים לשמיעה

מאת: נושאים: סיפורים

יש לי יותר מדי אלבומים שמחכים שאני אתפנה אליהם. מכיוון שלאחרונה מצאתי לי מקורות לאלבומים חדשים, אני מתחיל להיות מוצף. המקורות שלי הם:
  • האתר Music Box – זהו האתר של The Music Box Magazine, אפשר למצוא שם בעיקר סקירת אלבומים.
  • ה- RSS של ה- Rolling Stone. אפשר למצוא שם סקירת אלבומים, אמנים חדשים ועוד.
  • גיא חג'ג' ב- Ynet – הוא גם מפרסם סקירות מפעם לפעם.
  • קצת גלגלצ אחרי עשר בלילה
  • Mininova.org – אפשר למצוא שם מה קיים להורדה, וככה לראות מה חם לאחרונה.

טוב, אז הנה האלבומים שמחכים בתור:

  1. Hot Chip – Made in the Dark (אותו אני שומע עכשיו, אבל ייקח לי עוד זמן עד שאני אגמור איתו)
  2. Jack Johnson – Sleep Through the Static – אני מאוד אוהב את האלבום שלו In Between Dreams ואני לא יכול לחכות כבר לנעוץ את שיני באלבום הזה.
  3. Basia Bulat – Oh, My Darling
  4. Mika – Life in Cartoon Motion
  5. Foo Fighters – Echoes, Silence, Patience & Grace – אומרים שהוא מעולה
  6. Iron and Wine – The Shepherd's Dog
  7. Lucinda Williams – West
  8. Paul McCartney – Memory Almost Full – פול מקרטני הוא בהחלט מהחביבים עלי, למרות שהוא כמובן לא אותו דבר כמו פול מקרטני של הביטלס, הוא עדיין יודע לעשות מוזיקה.
  9. Laura Veirs – Saltbreakers
  10. Patrick Watson – Close to Paradise
  11. Tegan and Sara – The Con

אני ממש מקווה שאני אעמוד בפיתוי, ואקשיב לכל אלבום בצורה מעמיקה לפני שאעבור לבא בתור, הרי שמיעת אלבום חדש דורשת מאמץ רב. אתה צריך לסבול את ה- Edges של האלבום כמה פעמים עד שהוא מתרכך אצלך באוזן, ואפשר באמת להנות ממנו, ותמיד האלבום הבא בתור קורץ לך כאומר "אני יותר קל לשמיעה, קח אותי".
הסקירה הבאה תהיה של מוזיקה ישנה (כלומר ישנה אצלי) ואח"כ מוזיקה שאני עדיין מעכל – פעם ככה פעם ככה.
טוב, אז שבוע טוב, וכדאי שאני אשן לי קצת.

עדיין אין תגובות

עמוד 20 מתוך 21.      הכי חדש ... «17  18  19 20 21»