אפר 08 2008

בלוגיה זה לא מילה גסה

מאת: נושאים: מחשבות

לאחרונה התוודעתי לבלוג מוזיקה טוב מאוד. הבלוג הוא של גיא חג'ג' (כותב ב- "Ynet תרבות" על מוזיקה), וקוראים לו "עונג שבת". זהו הבלוג האישי שלו, והוא מרחיב שם הרבה יותר מאשר הכתבות ב- Ynet.
למה אני מזכיר אותו? כי הוא פתח לי פתח לעולם של מלאנתה בלוגים על מוזיקה, והתחלתי לראות מה הכוונה במילה "בלוגיה". הרבה אנשים שכותבים בלוגים, שמים לינקים אחד לשני, מצטטים אחד את השני ובעיקרון, בונים איזו ביצה קטנה של בלוגים. למילה ביצה יש קונוטציות לא חיוביות, אבל תהיו סבלנים איתי.
אז איך זה משפיע עלי?
אני דיברתי עם גיא חג'ג', והוא אפילו קורא את הבלוג הזה, וזה עושה לי טוב. למה? כי מתייחסים לבלוג שלי. מי שקרא את המייל ששלחתי בנוגע ל- mailing list החדש, יודע שלבלוג הזה יש שתי מטרות: הראשונה והעיקרית היא לכתוב – שיהיה לי מקום להוציא את מה שיש לי להגיד לעולם על מוסיקה. והשניה והקצת פחות חשובה אך לא זניחה בכלל, היא שיקראו את הבלוג הזה. וזה שמישהו עם בלוג מרכזי בעולם המוזיקה קורא את הבלוג הזה ואפילו מגיב, זה עושה לי טוב.
ואיך עוד זה משפיע עלי?
אני התחלתי לקרוא את הבלוגים האלה (קודם את העונג, ואחר כך כל מיני אחרים שנמצאים אצלו בלינקים), והגעתי לשתי תובנות: הראשונה – כמעט לכולם יש בדיוק את אותן שתי המטרות (לכתוב ולהיקרא, בסדר הזה), אז מה רע שכולם שמים לינקים ומצטטים אחד את השני? ביצה זה דבר מאוד נחמד, כשכל הצפרדעים מלטפים זה את זה (ואין בי טיפת ציניות), וככה זה נותן יותר סיכוי שיקראו את הבלוג שלך.
התובנה השניה היא שיש מלא אנשים שכותבים על מלא מוזיקה, והרבה מהם כותבים על מוזיקה עדכנית, ועל מה שקורה היום בעולם המוזיקה. זה גרם לי לבחון את הבלוג שלי, במיוחד לאור הפרשת דרכים האחרונה שלי. אני כותב על דברים ישנים (בחלקם) ולא על דברים מגניבים וחדשים. זה קצת מעצבן ומוריד את האגו, (אזהרת פסיכו קטנה…) כי למשל מישהו בבלוג כתב על אימוג'ן היפ כאילו היא חדשה בעולם, ואני כבר שומע אותה איזה שנה, וזה יוצא כאילו אני לא מכיר (אמרתי לכם שאני קצת פסיכי). בכל מקרה זה גרם לי עוד יותר לבחון את הדרך שלי כאן בבלוג. אבל מה? אני בינתיים מאוד מרוצה מהבלוג שלי! לא רוצה לכתוב 20 מילים על דיסק חדש שיצא, כי לי לוקח הרבה יותר זמן ללמוד דיסק! למשל אחד האנשים בבלוג "האייפוד הרעב" שם את אמה פולוק כאלבום שכמעט נכנס לאלבומי השנה של 2007, ואני כבר שומע אותה בדיוק עכשיו, אז גם אני כאן! גם אני מכיר! אז מה אם אני לא כותב על זה עדיין! (טוב, נגמר עוד התקף).
הקיצר, אני חושב שאני אשאר עם צורת הכתיבה שלי, למרות שמתרחשים דברים חדשים ומגניבים בבלוגיה.
ונחזור שניה לבלוגיה – מאחורי כל הבאלגן הזה נמצאים אנשים, ואנשים מטבעם לא תמיד בטוחים בעצמם והם מחפשים קשרים אנושיים אחרים. האנשים מאחורי הבלוגים (כולל yours truly) אוהבים לכתוב וככה הם ממלאים איזה צורך. תחברו אחד ועוד אחד ויצא לכם בלוג – אני כותב ומאושר ואני גם מאוד אשמח אם אנשים יקראו אותו ואפילו קצת יגיבו. לכן הבלוגיה היא דבר נהדר. ורק עוד דבר אחד. פעם, להרים אתר היה מאוד מסובך ודרש גיק מחשבים ולכן מי שהיה לו אתר נחשב גיק. היום יש כ"כ הרבה אתרי בלוגים שזה יצא כבר מעולם הגיקים ועבר לשאר העולם. לכן הבלוגיה היא לא רק של גיקים!
אבל אצלי זה לא נכון. אצלי, כולכם יודעים שאני גיק, נכון?

2 תגובות

אפר 07 2008

Sweet Seventeen

מאת: נושאים: סקירות

אבריל לווין היא אחת מזמרות הבית שלי. כלומר, אני אקנה כל אלבום חדש שלה בלי לשמוע אפילו שיר אחד ממנו. אז מה נתן לאבריל את הכבוד השמור לרג'ינה, אלאניס, אפרת ועוד? זאת ועוד בפוסט הקרוב.
אבריל לווין התחילה סוג של ז'אנר. לא איזה חידוש גדול, אבל היא בכל זאת הייתה כנראה הראשונה שעשתה רוק נשי צעיר. עכשיו יש זמרות רוק, על גבול הפאנק רוק, מתחת לגיל שמונה עשרה. אבריל היא סינגר-סונגווריטר (או בעברית singer-songwriter) שידועים בכך שהשירים שלהם מדברים על עצמם, ומעצם זה הם קצת יותר רגשניים, אבל לאבריל יש גם את הטוויסט של הרוק. היא כותבת שירים על החיים של נערה מתבגרת אבל הם עשויים טוב. היא ממצבת את עצמה כרוקרית – יש לך גשר בשיניים, לא אכפת לה מה היא לובשת, השיער שלה מבולגן ובקיצור – לא נערה מתבגרת רגילה.
ובנוסף יש לה אחלה קול. הנה דוגמה למיצוב שלה – גרסת קאבר ל- Knocking on Heaven's Door – זה שם אותה בין הגדולים, לא? וחוץ מזה, שהיא פשוט עושה את זה טוב!
אבריל גם כותבת שירים לאחרים (למשל לקלי קלארקסון), לסרטים ועוד, ואין ספק שהיא מוכשרת מאוד.
אבריל היא מקרה קלאסי שזה לא מעניין לחקור עליה, וגם אין כ"כ סיבה. אצל סופי מילמן מעניין אותך איך ילדה בת 24 כבר שרה כמו ענקית ג'אז, אבל אצל אבריל אין שום דבר חדשני חוץ מהסגנון, והסגנון שלה הוא מה שמזכה אותה בפוסט פה בבלוג. אה, וגם האלבום המצויין שלה. טוב, אז בואו ניגש לעניין.
עוד לפני (כרגיל כבר) נדבר בכל זאת קצת עליה. היא נולדה בעיר קטנה (עיירה?) בקנדה, וההורים שלה עברו לעיירה עוד יותר קטנה. היא זכתה בתחרות והתלוותה לשאנייה טווין בסיבוב הופעות וככה התגלתה למנהל שלה ובהמשך לחברת תקליטים שלה. זהו. נכון שזה לא באמת מעניין?
אנחנו התכנסנו כאן כדי לדבר על האלבום הראשון שלה, Let Go, ולפני שנמשיך, הנה רשימת השירים ועטיפת האלבום:

1. Losing Grip
2. Complicated
3. Sk8er Boi
4. I'm With You
5. Mobile
6. Unwanted
7. Tomorrow
8. Anything But Ordinary
9. Things I'll Never Say
10. My World
11. Nobody's Fool
12. Too Much To Ask
13. Naked
Let Go - Cover

אבריל הוציאה את האלבום בגיל שבע עשרה, והוא פשוט אלבום מדהים (מכאן מגיעה כותרת הפוסט, לקהים שבינינו). לא הרבה פעמים אני נתקל באלבום שאני אוהב את כל השירים שבו. האלבום מופק כמו שצריך: 13 שירים זה מספר מדוייק לאלבום ראשון (ראה אלאניס), השירים מלאים (שיר מלא = שיר מעובד כמו שצריך, עם כלים לא מסונתזים שלא משאירים חלל באוזן. דוגמה שלילית: כל שיר באלבום של נינט), הגיטרות סוחפות אותך ובחירת סדר השירים מעולה.
נא לשים לב: זה שאני מדבר על ההפקה של האלבום כבר אומר שהאלבום לא עומד בקנה אחד עם אלבומים של יוצרים איכותיים (שוב, זה לא אומר שהוא לא טוב).
את כל השירים אבריל כתבה בשיתוף עם אנשים שונים, ביניהם The Matrix שעבדו עם מלא. לי נשאר קצת לתהות איך ילדה בת שש עשרה כותבת שירים שעשויים כ"כ טוב, אבל את התהיות שלי אני אשאיר לי.
טוב, השיר הראשון הוא סוג של הצהרת כוונות. לא באמת מבינים מה היא רוצה, חוץ מזה שהיא באה לתת בראש. הוא גם לא הצליח כ"כ בתור סינגל, אבל אני אוהב אותו.
לדעתי בשיר השני, Complicated, ובשיר השלישי, Sk8er Boi, היא מנסה להעביר את המסר שלה. אני טינאג'רית (השיר השני) אבל מהסוג האחר (השיר השלישי) – אני לובשת סחבות אבל יש לי המון פוטנציאל. השיר השלישי, Sk8er Boi, נכתב בכוונה כמו הודעת טקסט. אחרי השירים האלה, מגיעים שירים יותר טובים.
הבאלאדה (עלאק) I'm With You פשוט יפה, וגם Tomorrow.
אני לא יודע על מה Mobile מדבר, כנראה על סיבוב הופעות כלשהו, או על ההתבגרות המהירה שלה, אבל אם לוקחים אותו לכיוון השני אפילו המילים יפות.
שיר מספר שמונה, Anything But Ordinary, שוב מדבר עליה בתור טינאג'רית – אני מוכנה לקבל הכל רק לא את השגרה.
כמו בכל אלבום טוב, השירים הטובים מגיעים בסוף, וגם כאן, משיר 9 מתחילים השירים שאני באמת אוהב באלבום.
Things I'll Never Say מדבר עליה בתור מאוהבת וזה פשוט נשמע נהדר. השורה שאני מאוד אוהב מהשיר היא I'm wishing my life away והיא גם השורה שאני לאחרונה מתחבר אליה יפה.
My World ממש מספר על החיים שלה בעיירה הקטנה שהיא גדלה בה ואיך היא הייתה סוג של טום-בוי. השיר הזה מאוד משקף את איך שהיא נראית היום (טוב, לפחות בעת יציאת האלבום). היא לא מתאפרת, לא מסדרת את השיער, כיסחה דשא בשביל דמי כיס, וכו' וכו' ואחר כך היא שואלת איך יוצאים לעולם מתוך העיירה הקטנה הזאת, וזה שהיא לפעמים בורחת לחלומות בהקיץ. זה השיר שאני הכי אוהב בדיסק.
השיר הבא מדבר בערך על אותו דבר, אבל מנקודת מבט אחרת קצת. Nobody's Fool מדבר על זה שהיא רוצה להישאר כמו שהיא ולא להשתנות אחרי שהיא יצאה מהעיירה הקטנה. אבל בשיר הזה היא לא אומרת שהיא חולמנית ואבודה כזאת, אלא שאם תנסה לשנות אותה זה לא יצליח לך, ורק תנסה…
אחרי שני השירים האלה, היא מורידה את הטון לשני השירים האחרונים (אמרנו כבר שהדיסק מופק כמו שצריך?), והיא מספרת על זה שהיא מאוהבת.
השיר האחרון בדיסק הוא פשוט שיר נהדר, ואמנם היא מדברת בו על אהבה, אבל היא גם מדברת שהיא "לובשת את הפנים" בשביל לצאת החוצה לעולם ששם הכל זה משחק. אלו לא מילים של ילדה בת שבע עשרה. השיר הזה פשוט עשוי טוב על גבול המצויין.

טוב, לסיכום:
קיטלגתי את אבריל ל- "מוסיקה קלה", ואני לא חוזר בי. אין כאן מהפכות ואין כאן איכויות נסתרות. אבל עם זה, הדיסק הראשון שלה פשוט מדהים.
אבריל הביאה לעולם את ה- "רוק הנשי הצעיר" – זה רוק בגלל הגיטרות החשמליות והאקוסטיות והכאסאח. זה נשי בגלל שאבריל משתמשת במנעד רחב מאוד בכל השירים שלה והיא עושה את זה פשוט מעולה. וצעיר בגלל הנושאים של השירים – אהבה, המקום שלי בעולם, אהבה ועוד קצת אהבה.
השילוב של שלושת המרכיבים האלה, ביחד עם דיסק מופק בצורה מדהימה הפכו את אבריל להצלחה מטאורית, וגם אני נשבתי בקסם שלה, אז מה אם אין כאן את האיכויות של רג'ינה.
אם אתם חובבי רוק נשי (למשל אוונאסנס או אלאניס), קחו את האלבום הזה, ותעבירו איתו הרבה ימים יפים, גם אם לא תמצאו שם איזה Blackbird.

קצת אחרי הסיכום:
כיום אבריל קצת השתנתה. אמנם האלבום השני שלה ממשיך את הקו של הראשון, וגם הוא אלבום מעולה, אבל האלבום השלישי שלה לא עומד בסטנדרטים. היא עשתה אלבום שמיועד לטינאג'רים. יש שם שירים שאפילו אני מעביר, ויש שם שירים שאני פשוט רוצה שייגמרו. עוד פדיחה כזאת והיא יוצאת מרשימת זמרי הבית (אגב, אלאניס כבר בדרך החוצה אחרי האלבומים השלישי והרביעי שלא דגדגו את האיכויות של הקודמים שלה).

עדיין אין תגובות

אפר 03 2008

על פרשת דרכים… (a.k.a. Oh, F*ck It)

מאת: נושאים: מחשבות

אחרי לא הרבה זמן שהבלוג הזה קיים הגעתי לפרשת דרכים. התחלתי בדרך מסויימת ואני כבר לא בטוח שאני רוצה להמשיך בה, או יותר נכון רק בה. התחלתי את הבלוג עם כמה קווים מנחים שיעזרו לבלוג להיות עם כיוון ודרך ולא מבולגן:
1. אני כותב על אלבומים. רק על אלבומים.
2. אני חוקר המון המון על כל פוסט – על האמן ועל האלבום.
3. אני לא כותב על דברים מחוץ למוזיקה ואיך שאני רואה אותה, למשל על החיים או על עבודה.

ואז נתקעתי. למה? כנראה בגלל שלאחרונה אני עייף מאוד, ואין לי כח לחקור. חוץ מזה, מצאתי את הפוסטים האחרונים מאוד כבדים, כלומר כל אלבום שכתבתי עליו – האלבום היה מאוד מאוד טוב. לא היה מקום לאלבום בינוני, לא היה מקום להרגע ולקרוא על אלבום שפשוט כיף לשמוע בלי שהוא יזעזע את אמות הסיפים. ואז החלטתי, ממש בשביל לגרום לבלוג להיות קצת יותר קליל, לדבר בכוונה על אלבומים קלים לשמיעה, והכרזתי על "מוזיקת לילה זעירה". אבל אבוי! לא בא לי לכתוב על אלבומים כאלה! אני יכול לשמוע אותם שעות ולאהוב אותם מאוד אבל אין לי הרבה מה לכתוב עליהם חוץ מ- "אתם חייבים לשמוע את שיר מספר 453". אז החלטתי לוותר על הסדרה הזאת בכלל. אבל אז עשיתי עוד טעות. שמתי את אבריל לווין יחד עם המוזיקה הקלילה, ואמרתי שאני אכתוב עליה ראשונה, וכל פעם שאני שומע אותה בא לי לכתוב עליה! אז אני כבר לא רוצה לוותר על המוזיקה הקלילה. אבל אז אני בא לכתוב עליה, ואין לי מה – כי אבריל לא מכוונת לאנשים בגיל שלושים, אלא לטינס.
אז אני נמצא על פרשת דרכים: אני רוצה לכתוב אבל לא יוצא לי באותו סגנון של הבלוג עד עכשיו, ומה שקורה זה שאני לא כותב!!! וזו טעות!.
לכן – הגיע הזמן לבחון את הקווים המנחים של הבלוג. אולי צריך לרכך אותם קצת?!
בא נתחיל ב- 3: הוא הכי קל כי אני משאיר אותו. אני לא הולך לכתוב על שום דבר שהוא לא מוזיקה.
נעבור ל- 1: מה יקרה אם אני אכתוב פוסט גם על דברים אחרים? האם זה כ"כ נורא? זה בטוח יבלגן לי את הבלוג, אבל הרי אפשר לסדר אותו בצורה זו או אחרת.
הקו ה-2: אבל אם אני לא כותב על אלבומים, האם יש מה לחקור? האם זה מחוייב?
חייבים לקחת החלטה!
טוב, אז החלטתי. אני הולך לכתוב על עוד כל מיני דברים ולא רק על אלבומים. וגם באלבומים, אני לא תמיד צריך לכתוב עשרות אלפי מילים על כל דבר.
לכן, הנה הקווים המנחים החדשים:
1. אני לא כותב על דברים מחוץ למוזיקה.
2. אני כותב על אלבומים, אבל לא רק על אלבומים.
3. אם אין הרבה מה לכתוב על האלבום או על האמן – זה לא פוסל אותו מלקבל פוסט פה בבלוג.
4. אני חוקר המון על כל פוסט, אבל גם מותר לפעמים לא לחקור, ולכתוב ישר מהלב.

יופי, עכשיו כשהחלטת, על מה אתה הולך לכתוב?
אה, שאלה טובה. ברור שעל אבריל. היא פשוט טובה.

אני שמח שהגענו להבנה.
ועכשיו, מה עם שם לבלוג?? נראה לכם ש- "מוסיקה" הוא שם טוב? לי לא.

4 תגובות

מרץ 23 2008

סדרת פוסטים חדשה: "מוסיקת לילה זעירה"

מאת: נושאים: סיפורים

אנחנו לא נדבר על מוצרט בסדרה הזאת, זה די ברור. אני לא יודע מספיק על מוצרט או מבין בכלל במוסיקה קלאסית בשביל לכתוב (זה לא אומר שאני לא אוהב מוסיקה קלאסית, כן?). אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז:
א. אני פשוט מת על "מוסיקת לילה זעירה" – היופי שלה עם הפשטות שלה פשוט עושים לך את זה.
ב. אני חושב שמוזיקת לילה זעירה היא היצירה שגרמה לי לאהוב מוזיקה יותר מכל יצירה או שיר אחר. היא פנומנלית.

אז למה התכוונתי? התכוונתי יותר ל- "מוסיקה" ול- "זעירה". זה מוזיקה שהיא לא מנערת אותך ולא גורמת לשיער שלך לסמור. היא גם לא חידשה הרבה בעולם. אבל… היא מוסיקה שפשוט ממש כיף לשמוע. ולמה סדרה? כי יש המון כאלה. קלי קלרקסון, אבריל לוין, דיידו, מישל בראנץ' ועוד רבים.

אגב, יש כאלה שעושים מוזיקה קצת יותר מיוחדת אך עדיין לא מדהימה, וגם להם מגיע מקום וגם עליהם נדבר. דוגמאות? שרה מקלכלן – היא קלילה יחסית, אבל יש לה את הסגנון שלה והיא לא נכנסת ל- "זעירה". יש את ג'ק ג'ונסון. הוא גם לא סופר מדהים, אבל הוא עם סגנון משלו. יש את אמי וויינהאוס, שהיא ממש לא מיוחדת אבל זכתה בכמויות של גראמי'ז ככה שהיא שווה התייחסות, וכו' וכו' וכו'.

בסדר, נתחיל. אני חושב שהראשונה תהיה אבריל לווין. אולי בסוף הפוסט עליה אני אדבר למה היא קצת שונה.

תגובה אחת

מרץ 07 2008

בחירתם של ההורים של סופי…

מאת: נושאים: סקירות

אז ההורים של סופי בחרו בקנדה. אני לא יודע אם להיות עצוב או שמח, אבל זאת עובדה. עצוב בגלל שהיא לא נשארה פה ושמח בגלל שכנראה המעבר שלה לשם עזר לה לפרוח וליצור כאלה אלבומים. טוב, אז על מי אני מדבר למען השם? אני מדבר על סופי מילמן (Sophie Milman) ועל האלבום האחרון שלה Make Someone Happy.
אז מי זאת סופי מילמן?
דבר ראשון, אפילו אחרי מחקר מעמיק באינטרנט לא יודעים עליה כמעט כלום, אפילו לא תאריך לידה. רק יודעים שהיא מדהימה, עשתה הרבה דברים ועוד ידה ידה ידה (כל זה מהאתר של חברת ההקלטות שלה, תחת Biography. להגיד להם שלזה לא קוראים ביוגרפיה זה כמו כוסות רוח למת. כנראה שהם שותפים לקנוניה לא לחשוף פרטים עליה). טוב, אז הנה מה שהצלחתי למצוא:
סופי היא יהודיה שעלתה מרוסיה לישראל בגיל 7, שמעה הרבה ג'אז ועזבה לקנדה בגיל 16. כיום היא כבר (אלק) בת 24 והאלבום המדובר שלה יצא בשנה שעברה. בישראל היא שמעה מוזיקה שאבא שלה הביא איתו מרוסיה ומוזיקה שהייתה קיימת פה (חישוב קצר מראה שגילאי 7 עד 16 שלה הם בערך 1991 עד 2000 – הייתה אז מוזיקה טובה פה. אפילו גלגל"צ היו טובים בחלק מהזמן). טוב, אז ההורים שלה בחרו לעבור לטורונטו כדי לברוח (שוב) מצרות. אמרתי כבר, אין פה אצבע מאשימה כי א. לא ענייני ו- ב. העיקר שבסוף יצא ממנה זמרת ג'אז נהדרת.
בטורונטו היא עלתה לשיר איפהשהוא, וכבר אחרי שלושה שירים היא קיבלה חוזה הקלטות. ב- 2004 היא הוציאה את האלבום הראשון שלה שמכר איזה מאה אלף עותקים. זה כנראה הצלחה גדולה מאוד לדיסק ג'אז של זמרת צעירה כי כולם דיברו על זה. היא יצאה לסיבובי הופעות, ובשנה שעברה היא הוציאה אלבום Live עם iTunes שכנראה גם הוא הצליח, לא כ"כ מדברים על זה. באותה שנה היא הוציאה את האלבום המדובר שלנו Make Someone Happy.
זה כל מה שאפשר לדעת עליה. אה, וזה שיש לה חבר כבר שלוש שנים. אה, ושהיא לומדת כלכלה באוניברסיטה בטורונטו. לא דברים מעניינים באמת. אה, ועוד דבר אחד שהוא כן מעניין – השוו אותה לדיאנה קרול, משהו כמו "סופי תופסת את המקום של דיאנה בעידן ה- 'פוסט דיאנה'". אני לא חושב שקיים עידן הזה, כי דיאנה קרול חיה בועטת ושורטת (סתם), למרות שההשוואה מתבקשת, ואנחנו נדבר גם על זה.
אז בואו נדבר על האלבום, וקודם כרגיל, רשימת שירים ועטיפה: 

01. People Will Say We're In Love
02. Something In the Air Between Us
03. Rocket Love
04. So Long, You Fool
05. Matchmaker, Matchmaker
06. Like Someone In Love
07. Make Someone Happy
08. (It's Not Easy) Bein' Green
09. Reste (Stay)
10. Fever
11. Undun
12. It Might As Well Be Spring
13. Eli, Eli (A Walk To Caesarea)
14. Stay (Bonus Track)
15. Save Your Love For Me (Bonus Track)
Make Someone Happy - Cover

את האלבום הכיר לי חבר לעבודה בשם עמית בן דב. הוא אוהב ג'אז והוא אמר לי שהנה יש זמרת יהודיה שמצליחה בארה"ב הברית שאני חייב לשמוע, אז תודה עמית.
בואו נודה על האמת, האלבום הזה לא מפיל אותך. הוא לא מהפכני, הוא לא חדשני (אמרנו כבר דיאנה קרול?) אבל מה שהוא כן – הוא אלבום ג'אז נהדר, בעיקר למי שאוהב שירי ג'אז עם מילים. יש לה קול פנומנלי, עמוק וצלול ולא מרגישים שהיא צעירה. מנסים למצב אותה גם ככותבת שירים, אבל שם לא התרגשתי.
הרבה זמרי ג'אז (דיאנה קרול כבר אמרנו?) לוקחים שירי ג'אז ישנים, נותנים להם עיבודים חדשים ו- "הופכים אותם לשלהם" (כמו שאומר רנדי באמריקן איידול). אז גם סופי עולה על הגל הזה, אבל היא עושה גם כמה חידושים לשירים שהם לא ג'אז, וזה כבר קצת יותר מיוחד. טוב, הגיע הזמן לצלול לתוך האלבום.
השיר הראשון לקוח מתוך המחזמר המאוד חדש "אוקלהומה" (45). וכנראה שגם אותו היא עיבדה לג'אז. לטעמי זה השיר הכי יפה באלבום, ואפשר לראות בו כמה היא מוכשרת ווקאלית.
בשיר השני היא קצת מאיטה את הקצב.
אוף, אי אפשר לדבר על שירי ג'אז מכיוון שהרבה מהם נשמעים אותו דבר. זה לא שהם נשמעים אותו דבר, אין פשוט מה לדבר עליהם. קצת פסנתר קצת באס וזמר. אבל סופי מיוחדת בגלל הקול שלה ובגלל כמה עיבודים, ולכן אני ממליץ על האלבום הזה. בכל מקרה, אנחנו נדבר רק על המיוחדים.
טוב אז דיברנו על הראשון. הוא פשוט יפהפה!
שיר מספר 5, Matchmaker, Matchmaker, הוא עיבוד לשיר מתוך טוביה החולב והוא מאוד יפה (חוץ מהמפוחית, לטעמי).
ואז מגיעים לשיר 6, Like Someone In Lover, זהו שיר של ביורק (שכתבתי עליו פה), שסופי עשתה לו עיבוד ג'אזי – זה פשוט מגיע לשיר הזה. השיר מדהים, העיבוד יפה מאוד וביחד יש כאן יצירה נהדרת.
שיר שמונה, Bein' Green, הוא עיבוד שלה לשיר של קרמיט הצפרדע. אני לא כ"כ אוהב את השיר הזה בגלל שהוא איטי מדי, אבל השיר הזה הוא סוג של גולת כותרת עבורה. היא עברה ממקום למקום, לא השתלבה תמיד בצורה חלקה והיא פותחת פה פתח לנשמה שלה.
שיר תשע ושיר 14 הם אותו שיר. אחד בצרפתית ואחד באנגלית. ופה אנחנו מגיעים לעוד כשרון שלה. היא דוברת לפחות ארבע שפות: אנגלית, רוסית, צרפתית ועברית. זה סוג של מדהים.
שיר מספר עשר הוא השיר הידוע Fever. אני חולה על השיר הזה. סופי שרה אותו יפה אבל מפספסת משהו. סופי טהורה כזאת, וזה שיר מאוד "מלוכלך". צריך לשיר אותו עם אטרף, עם צעקות, כאילו יש לך חום, שאגב יש לי כרגע, בגלל זה אני ער בשעה כזאת. סופי עושה אותו יפה, אבל היא מפספסת את הכאסאח שלו.
השיר האחרון שאני רוצה לדבר עליו הוא שיר מספר 13, "אלי אלי". היא מראה שהיא מחוברת לעבר שלה, ושמה לנו את השיר של חנה סנש. אנחנו כולנו מזהים אותו עם יום השואה (ובצדק), ולפעמים אין כח לשמוע אותו, אבל היא עושה אותו פשוט מדהים! צלול, מדהים, עם כינור עצוב כזה, ובעברית (כמובן).

אז לסיכום:
לאלבום ג'אז קשה להתחרות עם אלבומים מהפכניים פשוט בגלל שזה הסגנון. אבל לפעמים אתה לא רוצה מהפכות ולא רוצה שינערו אותך, רק לשבת ולשמוע מוזיקה טובה, ואו, כמה שסופי טובה. הזכרנו את דיאנה קרול (וכמובן שבעתיד אני אכתוב גם עליה כי ההופעה שלה בפאריס חייבת התייחסות), ואכן סופי נתלית באילן גבוהה ועושה מוזיקה דומה מאוד לדיאנה, וזה רק לטובה.
הקול של סופי שם אותה בין הגדולות ביותר, והאלבום שלה שווה שמיעה, אפילו בשביל שתוכל להגיד עוד עשר שנים: "אני הכרתי אותה עוד מהאלבום השני", "מה, אלבום ה- Live לא נחשב", "כן מהשני אני אומר לך" "אוף אתה לא מבין כלום" "לך, לך תשמע מטאליקה, אתה לא מבין מוזיקה טובה מהי" "כן, מטאליקה הייתה עוד בזמני" "כן, אני יודע שהיום הם בבית אבות, אני אשם שהם לא הפסיקו בזמן?"

טוב, אז לילה טוב, וקחו לכם איזה אלבום ג'אז טוב (מאוד מאוד מאוד) להרגע. קחו את סופי.

תגובה אחת

עמוד 20 מתוך 21.      הכי חדש ... «17  18  19 20 21»