מרץ 01 2013

טופ 5 ליומולדת 5 – האלבומים שהפילו אותי בחמש השנים האחרונות

מאת: נושאים: כללי

לכבוד יום ההולדת חמש לבלוג שלי, ישבתי וקראתי הרבה מהפוסטים שלי, מהראשון וקדימה. עברתי על הרבה דברים שכתבתי, ועל הרבה אלבומים שעברו עלי בחמש שנים האחרונות.

אני לא נוהג לעשות את זה, אני חושב שלא עשיתי את זה אף פעם. אני לא כותב על אותו אלבום פעמיים. המון פעמים כתבתי על איזה אלבום, ואפילו התרגשתי קשות. אבל אח"כ המשכתי לשמוע אותו והוא התפתח לי באוזן. הבנתי אותו אחרת. או שרציתי לחזור לכאן ולספר לכם שוב על כמה שהאלבום הזה מעולה, אבל עצרתי את עצמי, כי בכל זאת זה כבר ממש יהיה לטרחן.

אז לכבוד היום-הולדת אני הולך לחזור לחמישה אלבומים שהפילו אותי, שלא יכלתי להפסיק לשמוע, שאני חושב שצריכים להיות בספריה המוזיקלית של כל חובב מוזיקה. האמת, היא שזו כזו קלישאה מעצבנת, אני מוחק אותה. אלו אלבומים שלא יצאו לי מהאוזן חודשים. שהם מדהימים. שאתם חייבים לשמוע, חייבים.

האמת היא שאלו אלבומים ששינו אצלי משהו.

הסדר כאן הוא ממש לא הדירוג בין חמשתם, אלא סדר אקראי מוחלט בהחלט. אז נתחיל:

אפרת גוש – אפרת גוש

הנה מה שכתבתי עליה – "אלבום מושלם" קראתי לאלבום שלה, אבל זה היה עוד בהתחלת הבלוג שלי, והפוסט הזה מאוד מבולגן. כתבתי על האלבום, ואפילו כתבתי עליו די בסדר, אבל אז התחלתי לדבר על מהו אלבום מושלם והתחלתי לעשות קצת בלאגן וקצת קשה לקרוא ולהבין משהו.

אל תתנו לזה להוריד מכמה שהאלבום טוב, וכמה שכל השירים בו מאוד מיוחדים. האלבום קצר וטוב. מהודק. מהוקצע. השירים שם כתובים מעולה, מבוצעים נהדר ובכלל שווה לצלול לתוכו. ויש שם גם את אחד השירים הטובים שאני מכיר – Georgia.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

יש סיכוי שהוא תרם באופן ישיר ביותר להקמתו של הבלוג הזה. כל מי שהיה סביבי שמע עליה ולכולם נמאס מלשמוע עליה ולי נמאס לנסות לספר עליה לכולם, אז החלטתי להקים בלוג.

הרבה זמן טענתי שהוא האלבום הישראלי הטוב ביותר שיצא בשנים האחרונות (אז, ב- 2008). אני עדיין מרגיש ככה, לא משנה שהיא לא הצליחה להגיע לרמה הזאת מאז – לא פשוט להגיע לכזאת רמה.

 

רג'ינה ספקטור – Begin to Hope

הנה מה שכתבתי דווקא על אלבום קודם שלה, Soviet Kitsch. אמנם כתבתי על האלבום הקודם שלה, ואח"כ גם על האלבום הבא בתור שלה, ואף פעם לא כתבתי על האלבום הזה, אבל דווקא הוא הכיר לי אותה, ושינה את עולמי לנצח. באלבום הזה כתבתי רק על השיר האחרון – Summer in the city. שיר מדהים. שיר שאני לא יכול להסביר כמה אני אוהב אותו, אפילו שניסיתי בפוסט שבלינק.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

זו הייתה ההתחלה שלי לנסות לעכל אינדי. והצלחתי. כמה שרג'ינה מוכשרת, כמה שהיא מדהימה, כמה שהמוזיקה שלה מתוחכמת ובו זמנית רגישה, קשה ובו זמנית רכה. מינימליסטית ובו בזמן גרנדיוזית. המוזיקה שלה מערבלת אותי, ממכרת אותי.

רג'ינה הפכה כל-כך מהר להיות אחת הזמרות האהובות עלי. וראיתי אותה בברבי. אם אני זוכר נכון, לבדי. היא פשוט מקסימה אותי. אני חושב שיש לה פה בבלוג ארבעה פוסטים – רק להגיד לכם כמה אני לא מצליח להרגע ממנה.

 

לורה מרלינג – Alas I Cannot Swim

הנה מה שכתבתי עליה. הייתה לי הרעלת לורה מרלינג. לא הפסקתי לשמוע את הקול המהפנט שלה. של ילדה בת שבע עשרה! אם תקראו את הפוסט תוכלו להבין כמה אבוד הייתי בתוך האלבום שלה. כל כך מרגש, כל כך ישיר במילים, כל כך פוגע ישירות בלב עם הקול המדהים שלה.

לא הבנתי איך אפשר לעשות אלבום כזה טוב, איך?! ויש בו את השיר החבוי שהופך את כל האלבום על פיו.

אני שומע אותו עכשיו, ובא לי להפסיק את הפוסט הזה ולהתמכר אליו שוב. לא שמעתי את הקול היפהפה שלה הרבה זמן, ואני שוב נמס כאן מול המקלדת.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

לא הצלחתם להבין את זה עדיין מהמילים המשתפכות שלי?

אם אצליח לחנך את הילדים שלי רק לדבר אחד, אחד בלבד !!! זה יהיה השיר הרביעי באלבום שלה. איך היא עושה את זה? בגיל כזה? איך היא מצליחה לסכם בשיר אחד קטן לילדים שאין לה, כשהיא בעצמה עוד ילדה, את מה שהייתי רוצה להעביר לילדים שלי לאורך חיים שלמים?

ילדה בת שש עשרה מפוצצת בכישרון, שעושה אלבום אינדי קטן במקום קטן באנגליה מצליחה להשפיע כ"כ על מישהו בישראל. לך תבין.

 

The Black keys – Attack And Release 

הנה מה שכתבתי עליהם – "סינגל מאלט" קראתי לפוסט. איזה להקה (צמד). לא סתם השוותי אותם לויסקי. המוזיקה שלהם מחזירה אותי לימים שאהבתי רוק, רק שעכשיו זה מעורב עם בלוז. כאילו חזרה למקורות בתור אדם בוגר יותר, אותה בגרות שנדרשת לויסקי. אחרי האלבום הזה חזרתי אחורה לשני אלבומים ישנים שלהם, וכולם ממש ממש טובים.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

הם תוך שניה נהיו הלהקה מספר 2 שלי. אני יכול לשמוע אותם בכל מצב, במיוחד כשאני צריך קצת שקט ממוזיקה. אותה תכונה של הביטלס, ועצם ההשוואה מקנה להם מקום של כבוד ברשימה הזאת.

 

קנייה ווסט – My Beautiful Dark Twisted Fantasy

הנה מה שכתבתי על האלבום הזה. תשכחו את כל מה שאתם יודעים על מוזיקה שחורה כיפית וקלה. תשכחו את כל מה שאתם יודעים על ראפרים קשוחים. מגיע כאן ראפר שהיה קשוח עד שניה לפני האלבום הזה, והופך את הקערה. פגוע, כועס, מהרהר על חייו, מערער על כל החברה שהוא חי בה, רגיש, קשה. בסוף הפוסט המלצתי לכם לא לשמעו את האלבום כי הוא בכלל לא פשוט לשמיעה. אני חוזר בי! רוצו לשמוע אותו, אתם חייבים לעצמכם את זה.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

אם נעזוב שניה את הסיטואציה שהייתי בה כשכתבתי את הפוסט הזה (בלונדון, לבד, עצוב ועצבני) – זה האלבום היחיד שהתחלתי את הפוסט מנקודה מזלזלת בקנייה ובאלבום הזה, וסיימתי את הפוסט מלא הערכה והבנה שאני לא אשמע עוד אלבום כזה.

אחרי ההבנה הזאת לא עזבתי אותו להרבה מאוד זמן. קנייה שינה את העולם עם האלבום הזה. אם תקדישו לו זמן וקשב, גם אתם לא תשמעו עוד אלבום כזה.

 

ואחד לשנה הבאה:

James Blake – James Blake

זה מה שכתבתי עליו. וזה עשירית ממה שהייתי צריך לכתוב עליו (רק לא יצאו לי המילים). גם האלבום הוא עשירית ממה שהוא עושה. אם תחפשו ביוטיוב תמצאו המון שירים, סימפולים וקטעים שלו. אם קנייה לקח משהו קיים, הפך אותו על פיו והגדיר אותו מחדש, ג'יימס בלייק המציא משהו חדש מאפס. הוא עושה מוזיקה אלקטרונית רגישה. סינגר-סונגרייטר בלי פסנתר או גיטרה. אתה מקשיב לו ולא מבין מה נפל עליך.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

אני שומע אותו, ולא מבין מה נפל עלי. ואז מתחיל את האלבום עוד פעם, ותוך ארבעים דקות מתחיל עוד פעם. ועוד פעם. כל הלופים שלו, כל העצירות, השקט, המשחקים בתוך השירים – אתה מרגיש כאילו אתה נמצא במקום אחר. איך אף אחד לא עשה את זה קודם?

כל קטע שלו שאני שומע ביוטיוב מגדיר לי מחדש איך עושים מוזיקה. כמו להגיע למישהו מ- 1900 עם סמארטפון. כזה מגדיר מחדש.

 

זהו. אלו הגדולים ביותר עבורי בחמש השנים האחרונות. כל אחד מהם שינה אותי.

אני מאוד אשמח אם תעקבו אחרי הלינקים לכל הפוסטים ותקראו אותם, סוג של היסטוריה קלה של הבלוג.

יש גם כמה אלבומים שכמעט נכנסו לרשימה, ביניהם בון איבר, The XX, ג'סטין טימברלייק (כן, כן, בלי לזלזל), The Roots ופרנק אושן, אבל אני לא ארחיב עליהם, למרות איכותם.

תודה שהייתם איתי בזמן הזה, through thick and thin.

 

תגובה אחת

פבר 13 2013

איך ג'וס כותב פוסט (חמש שנים למסחטה!)

מאת: נושאים: כללי

מזל טוב לי! עברו חמש שנים מאז החלטתי לכתוב בלוג! הפוסט הראשון שלי היה ב- 14 לפברואר 2008. קניתי את issahar.com, והתחלתי בלוג בבלוג-פוסט (של גוגל, בחינם). הלכתי עכשיו להיזכר מהו הפוסט הראשון שלי, והוא על האלבום הראשון שהכרתי של Hot Chip, אלבום טוב מאוד, אבל לא משהו מיוחד להתחיל איתו בלוג. גם לא הכרזתי חגיגית על פתיחת הבלוג או משהו, פשוט התחלתי לכתוב. קיימתי על עצמי את הכלל הראשון שלי, שהוא בערך הכלל הראשון שלי אי פעם לכל אחד בכל תחום – קודם תתחיל.

אתה רוצה לכתוב בלוג? תתחיל לכתוב במקום הראשון שנותן לך לכתוב בחינם בקלות. אתה רואה שאתה מתמיד – תקנה שירות אחסון, תתקין וורדפרס ותשדרג.

אתה רוצה להתחיל לרכב על אופניים? תקנה אופניים יחסית פשוטות ותתחיל לרכוב. אתה מתמיד – תקנה שיכוך מלא שעולים מלא.

אז נחזור למסחטה – בחמש שנים האחרונות כתבתי נטו בערך שלוש וחצי. כמעט בכל השנה האחרונה לא כתבתי, והיו לי עוד הפסקות ארוכות, אבל כמעט כל הזמן חשבתי על מה לכתוב ומה אני רוצה לשים בבלוג. יש לי בערך 90 פוסטים, חלקם מורכבים מאוד, חלקם פוסט של שורה. רובם על אלבומים שאני אוהב מאוד, חלקם הרהורים על החיים, ועוד כל מיני.

אז לכבוד חגיגות החמש אני רוצה לעשות מטה-פוסט, כלומר פוסט שמספר על פוסטים. אני רוצה לספר לכם קצת על הבלוג וקצת על עצמי וגם על איך אני כותב פוסט.

אז נתחיל בעצם הכתיבה עצמה. אני מאוד ריאלי. תמיד הייתי. מאוד אוהב מספרים, מתמטיקה, מחשבים. פיסיקה היה בתיכון התחום האהוב עלי. ואפילו קצת זילזלתי בתחום ההומני. חשבתי שזה תחום יותר רך. בלי החדות של הנוסחאות. ביסודי למדנו "הבעה". אני עד היום זוכר מטלה בכיתה ג' או ד' שהיינו צריכים לתאר כד. לא הצלחתי לעשות את זה. שנאתי את זה. חשבתי שזה פשוט מיותר. היום, מלבד מחשבים, זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות. וגם התחום שאני הכי מתאמן בו. זה ממש לא פשוט להעביר נושא ב- 700 מילים, ושאנשים יקראו עד הסוף. זה דורש אימון, ועוד אימון ואז עוד קצת אימון. וגם קצת אהבה. או הרבה. ואם נחזור לזילזול – היום אני מבין שזה כל כך חשוב, כל כך מורכב ואני ממש, אבל ממש לא מזלזל באנשים שיודעים לכתוב. מקנא זו המילה היותר נכונה. מקנא עד עמקי נשמתי. זו אומנות נפלאה. ואני רק שוליה קטן שהרגע למד ללכת (וזה לא fishing for compliments, תאמינו לי, יש כותבים דגולים והם מתחבאים בבלוגים הכי רגילים, ואני לא מדגדג את קצה היכולת שלהם).

 ונעבור קצת לבלוג. אני כל כך אוהב את הבלוג שלי. מצד אחד זה כמו תינוק או חיית מחמד שאתה מטפח כל הזמן. צריך כל הזמן להאכיל אותו, לדאוג שלא ישתעמם לבד. זה כמו עוד מישהו בחיים שלך שאתה חייב לו משהו, כאילו לא מספיקים העבודה, הסידורים בבית, המשפחה והחברים, אתה מרגיש שאתה מאכזב את הבלוג אם לא כתבת. גוגל ירגיש שהבלוג לא מתעדכן, ויוריד אותך מהעמוד הראשי. פני מ-"הקסטה" תוריד אותך מרשימת הבלוגים על מוזיקה (פני, את אחלה! :)  ). מצד שני, הוא הרבה יותר גדול ממך. הוא מכיל את הסודות שלך, הוא מכיל רגשות שהתפרצו לך מול המקלדת. כתבתי בו על אבא שלי, כתבתי כשהייתי לבד ורחוק בנסיעות מהעבודה. כתבתי באוטובוס בדרך לעבודה, כתבתי כשמחתי מאוד, וכתבתי כשהתרגשתי כל כך מאלבום חדש ולא יכלתי להכיל את זה. מי שקורא בבלוג שלי יכול להכיר אותי לעומק. הוא יכול לראות שאני קצת בוק שאוהב חוקים. הוא יכול לראות שאני מתלהבן (ערמות של בנות קראו לי ככה בחיי), והוא יכול לראות שלפעמים יש לי סערות בפנים שמאיימות להתפוצץ.

כמו שאמרתי, אני מאוד אוהב את הבלוג שלי.

ונעבור קצת אלי. את ההחלטה להתחיל בלוג עשיתי אחרי שהתחלתי לשמוע כ"כ הרבה מוזיקה מכל כך הרבה מקורות ולא היה לי על מי להוציא את הכיף החדש הזה. חוץ מזה, חברה של האחות הקטנה של אשתי שהייתה עושה לנו בייביסיטר לא הכירה מוזיקה כל כך קלאסית שחייבים להכיר (כמו זפלין ועוד) שחשבתי להתחיל לכתוב בלוג מהסוג של "אם אתה רוצה להתחיל לשמוע מוזיקה, איפה להתחיל". מצחיק. כמובן שזה לא מה שיצא לי. אבל זה כן נתן לי מקום לפרוק את האהבה שלי למוזיקה. וגם החלטתי שהבלוג יהיה רק על מוזיקה. לא על מה אני חושב על החיים, ולא על איך קניתי אופניים, ולא על מעבר דירה, עבודה וכו'. כתבתי על זה בעמוד "מי אני?". אם הבלוג היה על הכל, אז הוא היה על כלום. כמובן שבלוג ללא החיים של מי שכותב את הבלוג הוא בלוג חסר חיים (איזה משפט נפלא. לא אומר כלום סינטקטית, ואומר הכל אם עוזבים את האחיזה בלוגיקה המתמטית של המשפט), ולכן כמעט תמיד אפשר למצוא את החיים שלי בתוך הפוסט.

ועוד הערה שכבר כתבתי בעבר: הרצון לבלוג נובע בעיקר משני דברים: האחד – לכתוב. הצורך להעלות על הנייר את המחשבות שלך. וזה ממש לא קשור לכמה אנשים יקראו את זה. זה יכול להיות שאני לבדי אקרא את זה, ואהיה שמח. והשני – הרצון שאנשים אחרים יקראו את מה שכתבתי. זה ממש כמו כל אמן. הרצון שיאהבו את מה שאתה כותב. בלי זה, הדרייב לכתוב קצת יותר נמוך. לכן, גם אם אני כותב ואף אחד לא יקרא, אני אהיה מרוצה, ואם אנשים אחרים יקראו ויאהבו זה בכלל יהיה נהדר.

 

אז איך אני כותב פוסט???

קודם כל, רוב הפוסטים מגיעים מהרצון שלי לספר על אלבום שאני לא יכול להפסיק לשמוע. או אלבום שאני אוהב במיוחד. או אמן שנפלתי בקסמו/ה. אני שומע איזה אלבום בערך חמישים פעם, ואז אני מבין שאני רוצה לשתף אותו עם כל העולם (ואני אסתפק במי שקורא את הבלוג). ברגע שהבנתי שאני רוצה לשתף אותו, הראש מתחיל לעבוד. לוקח לי איזה שבועיים לבשל בראש פוסט אחד. נוסע לעבודה עם האלבום באוטו וחושב על נושאים לפוסט. האם יש לי משהו מעניין להגיד על האלבום הזה?

אין לי דרך אחת ברורה שבה אני בונה את הפוסט בראש, אבל זה המון פעמים הולך ככה: אני חושב על הנקודה העקרית שאותה אני רוצה להעביר. ואז אני חושב על דברים שתומכים בנקודה הזאת. ואז אני חושב על אנקדוטות מסביב. ואז אני חושב על זה שוב, ושוב. ושוב. ועוד קצת. ומנסה לנסח את זה בראש. וחושב על איזה משפטי פתיחה. ואיך אני מסיים את הפוסט.

זה לא תמיד ככה. למשל בהופעה של פול מקרטני בארץ, תוך כדי הופעה עלו לי מלא משפטים לראש. אתה חווה את ההופעה איך שהיא תופיע בבלוג אח"כ (את זה שמעתי מהרבה בלוגרים שזה מה שקורה להם גם). למשל כשכתבתי על אבא שלי, הרוב המוחלט יצא על המקלדת, בלי חשיבה מראש.

כמעט שום דבר לא שלם בתהליך הזה, עד שאני מתיישב לכתוב. בדרך כלל בלילה (למשל עכשיו 02:00), עם קצת ויסקי, או קפה. בבית חשוך. עם אוזניות. כשאתה שומע את אותה המוזיקה ששמעת עשרים פעם בלילה באוזניות אתה מגלה דברים חדשים על אותו אלבום שחשבת שאתה מכיר טוב. ולפעמים כל מה שרצית לכתוב נראה לך פשוט שגוי.

ואז אני מתחיל לכתוב. לפעמים אני לא שם לב ויש לי כבר 500 מילים. ולפעמים אני כותב חמישה משפטי פתיחה שונים ולא מרוצה מאף אחד. לפעמים אני כותב איזה מאתיים מילים, ומבין שהגעתי לאין מוצא. אי אפשר להמשיך מכאן לפתח שום דבר. אז אני עוצר, קוצץ, מתחיל מחדש וכו' וכו'.

ואחרי שיש כמה פסקאות נורמליות, אני עוצר וקורא. ועוד פעם. וזה כבר לא נראה כזה זוהר/מצחיק/שנון כמו בהתחלה, אבל אני מבין שככה זה תמיד ייראה אחרי קריאה חמישית. ולפעמים אני עוזב את הפוסט וממשיך יום אחרי, או יומיים אחרי.

ואז אני מקווה שהצלחתי ליצור רצף מעניין של פסקאות עם פתיחה, עיקר וסוף.

אז זהו. יש לי עוד הרבה דברים לכתוב, אבל זה כבר גם ככה ארוך מאוד, אז:

מזל טוב בלוג, אני מקווה שנתראה עוד הרבה.

 

תגובה אחת

פבר 06 2013

בום שייפד פלז'ר!

מאת: נושאים: סקירות

יש רק שני אלבומים באוזן שלי בחודש האחרון – הראשון הוא פרנק אושן שעליו כתבתי בפוסט הקודם, והשני הוא האלבום של להקה עם שם מאוד מוזר, שהוא בעצם סימן – ∆. בגלל שאם לוחצים במקלדת alt+J יוצא המשולש הזה, השם שלהם הוא בעצם altJ.

באופן די לא מפתיע, שני האלבומים האלה הם אלבומי בכורה. כבר כתבתי בעברי הרחוק שיש משהו מיוחד באלבום בכורה – כאילו כל היצירתיות נשפכת לתוכו, כל מה שהאמן רצה להגיד כל השנים האלה, וסוף סוף יש לו מקום.

אז אלט-ג'יי הוציאו אלבום שהוא כולו מוזר מאוד. נתחיל בשם שלהם – נו באמת, מה זה? באתם לעשות מוזיקה או באתם לזרוק עלינו כל מיני גימיקים מוזרים?

נמשיך במבטא המוזר של הזמר – הוא מאנפף כל האלבום, עם מבטא לא כ"כ מובן. נשמע חצי מצחיק וחצי סתם.

ונעבור למנה העיקרית – המוזיקה שלהם. שום דבר לא ברור שם. הרבה אפריקה (ואני שונא! מוזיקה אפריקאית מעורבבת במוזיקה אחרת), הרבה ערבוביה של צלילים, וגם גיטרות רגילות, ואולי גם פסנתר איפשהו. משהו מעורבב מאוד באוזן.

והמילים – אם מצליחים להבין את המבטא המוזר של הזמר, לא בטוח שאפשר להבין מה המילים רוצות ממך והרבה פעמים הם מדברות על סקס בכל מיני צורות ומטאפורות.

הנה תשפטו בעצמכם:

Intro [audio:http://issahar.com/media/music/Alt-J_-_Intro.mp3|titles=Intro]
Tessellate [audio:http://issahar.com/media/music/Alt-J_-_Tessellate.mp3|titles=Tessellate]
Breezeblocks [audio:http://issahar.com/media/music/Alt-J_-_Breezeblocks.mp3|titles=Breezeblocks]
Fitzpleasure [audio:http://issahar.com/media/music/Alt-J_-_Fitzpleasure.mp3|titles=Fitzpleasure]
Bloodflood [audio:http://issahar.com/media/music/Alt-J_-_Bloodflood.mp3|titles=Bloodflood]
An Awesome Wave

אבל אם הכל כל-כך מוזר, מה הם עושים באוזן שלי חודש שלם?

או, אין לי תשובה טובה לזה. הם פשוט טובים. איך שנגמר שיר בא לי לשמוע אותו עוד פעם. עם הגיטרות המלאות האלה, כלי ההקשה שנכנסים בכל מיני מקומות קטנים ומעניינים, כל מיני הרמוניות מכל מיני סוגים, אורגן נפלא. שירים שלא חוזרים על עצמם בכלל ועוד הרבה דברים שעושים אלבום להיות כל כך טוב.

אם XX עושים אלבום שכל השירים בו נשמעים אותו דבר ואתה עדיין רוצה לשמוע את כולם בלופ אינסופי, אז Alt-J עושים שירים שכל שיר נשמע שונה ואתה עדיין רוצה לשמוע את האלבום בלופ אינסופי. או פתאום אני שומע פעמונים באיזה שיר, איזה נפלא!

יואו איזה שיר נפלא אני שומע עכשיו (something good). בא לי לשים גם אותו פה לשמיעה, אבל כמה שירים כבר אפשר לשים פה. ואיך שהוא נגמר השיר הבא עוד יותר טוב! באמצע האלבום הם פתאום עוברים לשירים רכים יותר ולרגע הקול המאנפף שלו נעלם. גיטרות עדינות עם קול עדין ומאחורה תופים אלקטרוניים נפלאים שלא נותנים לך להרגיש את העדינות של השיר אלא אם תקשיב לו טוב מאוד.

ויש עוד הבדל בין האלבום הזה לזה של פרנק אושן. בניגוד לאושן, גם אם תשמעו את האלבום הזה בנסיעה אגבית ולא רק באוזניות, הוא יישמע לכם מעולה.

מה שכן, בניגוד לאושן, אני לא חושב שהם עושים משהו שישנה עולמות. זה אלבום מעולה, אבל אני מרגיש שהוא עומד לו לבדו, עמוס השפעות מהעבר, נטול השפעות על העתיד. החן שלו הוא בבלאגן שבו, אבל זה לדעתי גם מה שיגרום לכך שהוא לא ישפיע קדימה. ואולי אני טועה.

 

אני לא יודע אם תהיה להם השפעה על הנצח, אבל כרגע הוא לא עוזב לי את האוזן. ואני נהנה מכל רגע.

עדיין אין תגובות

ינו 13 2013

ערוץ התפוז

מאת: נושאים: סקירות

אני התחברתי אליו רק לאחרונה, בעיקר כי לא שמעתי הרבה מוזיקה חדשה השנה, אבל גם לי היה קשה לפספס אותו. פרנק אושן הוציא השנה את האלבום הראשון שלו, והעולם רעד. הוא נכנס הישר לתוך המקום השני בבילבורד, וגם קיבל חיבוקים מכל בלוגי המוזיקה והמגזינים. הוא עושה סול ו- R&B מעודכנים והאלבום שלו יפה וממכר.

האמת היא שאני לא מפסיק לשמוע אותו, וברור לי שגם אתם צריכים לשמוע אותו, לפחות חלקים גדולים מהאלבום. הוא מהאמנים האלה עם הלב השבור, והנושאים הקצת שערורתיים. בנוסף, יחד עם צאת האלבום גם הוא יצא מהארון (ועל זה נדבר עוד דקה).

אבל, עצרו, עמודו, חכו קצת. מבחינתי, אם אני אתרכז באלבום עצמו, ורק באלבום עצמו, אני לא רואה בו כזה שינוי גדול, משהו חדש שלא היה קודם. ואני אסביר.

לפני שנה בערך דיברתי על האלבום האחרון של קניה ווסט. אלבום שכולם שיבחו, היללו, נפעמו מיופיו ומחשיבותו. ואני, תוך כדי שאני שומע אותו על ימין ועל שמאל די התלוננתי על ההתפעמות ממנו. תוך כדי שאני שומע אותו בלונדון הקרה בבית מלון לבדי, הבנתי עד כמה הוא אלבום באמת יוצא דופן וחדשני. ואם תקראו את הפוסט לאט תוכלו לראות איך אני משנה את דעתי תוך כדי (זה מצחיק ממש – התלוננתי בהתחלה שהאלבום בכלל לא מה שעשו ממנו, ובסוף פשוט נשפכתי עליו. זה בדיוק מה שקורה כשאתה כותב על משהו לעומק במשך כמה שעות – אתה מבין אותו יותר טוב).

מה שאני יכול להגיד הוא שמבחינתי, פרנק אושן הוא הממשיך של קניה ווסט. זה לא אותו סגנון מוזיקה, אבל קניה עשה את הצעד הראשון של לצאת החוצה מהעולם שהוא היה בו לעולם אחר. הוא חצה את הקווים והפסיק להיות ה"ראפר התותח" ועבר להיות הראפר הרגיש, ופרנק אושן רק ממשיך אותו כאן.

וזה שוב קורה. אחרי כמה שמיעות טובות באוזניות, אני יכול להגיד שמבחינת המילים, הוא באמת סוג של המשך של קניה ווסט, אבל המוזיקה באמת משהו מיוחד. אבל חייבים לשמוע אותו באוזניות, עם שימת לב. אם תשמעו אותו רק כמוזיקת רקע, באמת לא תתרגשו ממנו.

אז הנה, תשמעו ארבעה שירים, באוזניות כמו שצריך, ותגידו לי מה דעתכם.

Sweet Life [audio:http://issahar.com/media/music/Frank_Ocean_-_Sweet_Life.mp3|titles=Frank Ocean – Sweet Life]
Super Rich Kids [audio:http://issahar.com/media/music/Frank_Ocean_-_Super_Rich_Kids.mp3|titles=Frank Ocean – Super Rich Kids]
Pyramids [audio:http://issahar.com/media/music/Frank_Ocean_-_Pyramids.mp3|titles=Frank Ocean – Pyramids]
Lost [audio:http://issahar.com/media/music/Frank_Ocean_-_Lost.mp3|titles=Frank Ocean – Lost]
Channel ORANGE

——-

את מה שקראתם עד עכשיו כתבתי לפני שבוע. מה שקרה לי תוך כדי הכתיבה הוא שהבנתי שאני צריך לשמוע אותו באוזניות כמו שצריך. וזה מה שעשיתי בשבוע האחרון. המון פעמים. והבנתי שני דברים. הראשון הוא שהבנתי כמה דברים על הכתיבה שלי ועל איך אני שומע מוזיקה. אבל לזה נגיע עוד איזה חודש.

הדבר השני הוא שהבנתי הרבה יותר טוב מה דעתי על פרנק אושן.

קודם כל, מה שכתבתי למעלה נכון. אני מאוד אוהב את האלבום הזה, וחושב שהוא מאוד מיוחד. השירים באלבום הזה שווים שתשמעו אותם באוזניות עם שימת לב. הם מיוחדים. ייקח לי עוד הרבה זמן עד שאני אפסיק לשמוע רק אותו מהבוקר עד הערב. אבל הבנתי למה לא אהבתי אותו בהתחלה. קודם כל, האלבום מתחיל עם כמה שירים שחלקם דיבורים או צלילים, חלקם קצרים, חלקם בלי מבנה וכו'. אני לא אוהב את זה. זה קצת מוריד את החשק להמשיך לשמוע את האלבום, אבל צריך לעבור את זה ואז להגיע למנה העיקרית, בערך בשיר החמישי. ואז שוב בסוף יש כמה שירים שהם לטעמי לא באותה רמה כמו השאר. המזל הוא שיש 17 "שירים" באלבום, ככה שיש מספיק שירים מעולים באמצע כדי להנות מהאלבום.

לא כל יום מגיע אלבום כזה מיוחד ומעניין, גם אם לא כל השירים בו באותה רמה. אני ממליץ לכם בחום לקחת אוזניות ולשמוע אותו כמה פעמים, ואז אולי לא תוכלו לעזוב אותו להרבה זמן.

תגובה אחת

ינו 02 2013

חו"ל וסוף שנה

מאת: נושאים: קורה עכשיו בעולם

חזרתי לשמוע מוזיקה חדשה. איזה כיף זה. פעם היו לי המון מקורות למוזיקה חדשה, אבל היום אני מוצא מוזיקה רק בשלושה מקומות בערך: עונג שבת, רדיו פרמיום להמונים והאייפוד רעב. והנה שוב חזרתי לחפש מוזיקה חדשה, ושמתי פעמיי לשם. איזה כיף! איזה נפלא!

וכמובן, כמו כל סוף שנה, גיאחה מפרסם את רשימת אלבומי השנה של עונג שבת וזה מקום נפלא בשבילי לראות מה פספסתי בשנה האחרונה, וסתם מה לא שמתי לב אליו והנה הוא כאן.

אז מצאתי אלבומים חדשים בעונג, מצאתי כל מיני אלבומים אצל האייפוד הרעב וגם כמה ברדיו פרמיום להמונים, ואני שומע את כולם, או יותר נכון מנסה. אבל אין לי עדיין מספיק קילומטרז' על כל מיני אלבומים כדי שאני אתן את חוות דעתי המלאה עליהם. או יותר נכון אין לי מספיק קילומטרז' בשביל לאהוב אלבום באופן מיוחד, ועד היום אני מספר פה רק על דברים שאני אוהב, ולא על דברים שלא, וזה לא הולך להשתנות היום. הרי אמרתי כבר שאני צרכן מוזיקה, לא מבקר מוזיקה.

עכשיו, תוך כדי שאני כותב כאן אני שומע אלבום בכורה שיצא השנה והוא נשמע לי ממש ממש טוב. זו פעם ראשונה שאני שומע אותו ואין לי ספק שאני אשמע אותו עוד כמה פעמים ואוהב אותו, אבל אותו נשאיר לפעם הבאה.

אז הייתי לפני כחודש בחו"ל, ושם בערבים הקרים של צפון קרולינה נשארתי בחדר ושמעתי לי הרבה מוזיקה, ומצאתי לי ממתק יפהפה אצל האייפוד הרעב. למה ממתק? כי עוד אין להם אלבום, וכי הם שבדים עם שם מאוד מוזר. קוראים להם משהו כמו פוסטיליונן – Postiljonen, וכל פעם שנגמרים שלושת השירים שלהם אני מרגיש סוג של ריקנות… הלוואי שיוציאו כבר אלבום.

בינתיים, אפשר ללכת לראות מה כתב עליהם אביעד מהאייפוד הרעב, אפשר ללכת לעמוד הסאונד קלאוד שלהם (ושם אפשר אפילו לשמוע הכל ברצף), ואפשר סתם ללחוץ על הוידאו שכאן.

2 תגובות

עמוד 3 מתוך 22.      «1  2 3 4  5» ... הכי ישן