בבקשה תלחצו פליי לפני שאתם מתחילים לקרוא.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

היום לפני 23 שנים (למי שקורא את זה לא היום, מדובר על י"ח אדר שהשנה יוצא ברביעי למרץ) אבא שלי נפטר מהתקף לב פתאומי.

בדרך כלל זה לא קורה לי, אבל היום אני לא יכול לישון ואני חושב עליו. ומה השתנה? רצף אירועים אקראיים הובילו אותי לחשוב על אבי בלי הפסקה.

האירוע הראשון הוא שהתחלתי לעבוד ברדקום לפני שנה וקצת. וככה הכרתי את גידי. האירוע השני הוא שגידי משחק הרבה מאוד שחמט מול המחשב, והוא ממש טוב. האירוע השלישי הוא שקניתי אייפון. אני לא אכנס לכל הסיפור הארוך על איך, מאיפה, מתי, איזה וכו' וכו', ואני רק אגיד שקניתי אותו לשתי מטרות – האחת היא שאני אוכל גם לדבר בטלפון וגם לשמוע מוזיקה על האופניים בחזרה מהעבודה והשניה היא מיילים ואינטרנט, ולא באמת בא לי לשחק באייפון. האירוע הרביעי הוא שמקרה ראיתי שחמט לאייפון, והחלטתי בצעד נועז להוריד אותו.

ולמה נועז? אוה, על זה באתי לדבר היום.

כשהייתי קטן אבי לימד אותי ואת אח שלי שחמט והיינו משחקים המון בשבתות. אני ואחי נגד אבא וגם אני נגד אחי. וכשהיינו קטנים היינו ממש טובים. והייתי מאוד גאה על זה ששיחקתי שח ושהייתי טוב. ושאבא שלי לימד אותי את זה. אבל לא הלכנו לאף חוג ולא הכרנו פתיחות, middle game או end game. ועדיין היינו טובים. אבל שח זה הרבה מאוד אימון, ולא מספיק להבין טקטיקות – צריך גם להכיר אותן טוב. ועם השנים הפסקתי לשחק. הייתה גם פעם שהשווצתי שאני יודע שח ובא מישהו וכיסח אותי. ולאט לאט, כשהבנתי שאני לא כזה טוב כמו שהצטיירתי לעצמי, התרחקתי משח. אבל מה מיוחד בשח? מה ההבדל בינו לבין משחקים אחרים, משחקי מחשב או כל ספורט אחר? כי שח זה משחק שדורש שכל וריכוז. להיות טוב בשח כמעט אומר שאתה חכם. אז ברחתי משח כדי לא להתפכח מהאשליה שאני טוב במשחק המלכים (או למי שקורא בין השורות, כדי לא להתפכח מהאשליה שאני לא כזה חכם כמו שחשבתי שאני).

ואז הקמתי בלוג. וכבר הרבה זמן אני חושב האם בלוג הוא איזה מפלט, ואני אסביר. בבלוג אין תחרות, או השוואה, או מדידות. אף אחד לא יכול למדוד אותך על מה אתה חושב ועל מה אתה כותב, ולא על סגנון הכתיבה שלך. וגם הנושא של הבלוג הוא מוזיקה מהצד הצרכני שלה, ואף אחד לא יגיד לי איזה מוזיקה לצרוך ואיך. הפן האישי של הבלוג נותן לך מקום לברוח מהשוואות. כאילו, בחרתי לי את התחביב שבו אני לא יכול להימדד בשום צורה. (ורק הערה אחרונה, שיהיה ברור שהתחרות וההשוואה היא לאידילייה פנימית, כן? לא לאדם אחר…).

אבל, אם נחזור לצירופי המקרים, אחרי שהורדתי את השח לאייפון והתחלתי לשחק איתו קצת הבנתי שאני רוצה לחזור לשחק שח, ולעזאזל ההשוואות. כבר מזמן הבנתי שאני לא שלמה המלך, ואני כבר עמוק בתהליכי הגמילה מהעולם ה-"שחור או לבן" שבניתי לי בילדותי, ואז מה אם אני לא הכי טוב בעולם בשחמט? אני עדיין אוהב את המשחק הזה, ועדיין רק לראות סוס או טורה (אבא שלי לא היה משתמש ב-"צריח") מזכיר לי את אבא, ואת תומר, ואת הילדות.

אז לאחרונה אני כל הזמן חושב על אבא שלי דרך השחמט. ובאמת אין לי דרך יותר טובה לזכור אותו מאשר לשחק שחמט. ועוד שנה-שנתיים, כששגיא יגיע לגיל שבע או שמונה אני אלמד אותו שחמט (ועוד ארבע שנים את עדי), וזה יהיה הדבר הראשון ששגיא יכיר מאבא שלי. ובאידיליה שלי, אנחנו נשחק שחמט בשבת בצהריים, ותומר יגיע ושגיא ישחק גם איתו. בקטע הזה גם שגיא וגם תומר יותר טובים ממני, כי הם הרבה יותר יסודיים.

ואם נחזור קצת לשאלת הבלוג – אני חושב שהבלוג הוא לא מפלט בכלל. הבחירה בבלוג כתחביב היא לא קלה. צריך להשקיע הרבה זמן וקצת כסף, אבל צריך להכניס את הנשמה שלך לתוכו, אחרת הוא ייגמר. יהיה רדוד וייעלם. אז אם שח זה לשכל, בלוג זה לנשמה.

ואם לחצתם פליי כמו שביקשתי, שמעתם לאורך הדרך ארבעה שירים שאני מאוד אוהב מתוך האלבום הנפלא של זמרת נפלאה בשם Feist, ועוד שיר אחד שלה מתוך Dark Was the Night (שהוא אוסף אינדי מעולה משנה שעברה). כשכתבתי את הפוסט הזה הקשבתי לה, ויש לה קול חודר עצמות וחודר לנשמה.

אז אבא, עוד שנתיים, אני ושגיא נשחק שח על הספה, ולו יהיה מותר להתחרט על מהלכים, ולי לא.

בשעה טובה ומוצלחת סיימתי בהצלחה (מצטיין דיקן) עשר שמיעות של האלבום החדש של נינט.

הייתי ביום רביעי האחרון בהופעה של אפרת גוש בזאפה. היה מעולה. וכשאני אומר מעולה אני מתכוון לזה שהיא זמרת מעולה, פרפורמרית חמודה ושהשירים שלה מעולים. וגם שהיה כיף.

אבל כל הזמן רצים לי בראש שירים של נינט. לפני ההופעה התחלנו אני ונטע (דויטש) בויכוח לוהט על מי זאת נינט. לטענתה, נינט היא פרחה שבנו לה תדמית של רוקרית כדי לברוח מה-"מאמי של המדינה", ואת טענתי באתי לשטוח בפניכם היום.

זה לא חדש בכלל שאני אוהב את נינט. קודם כל בתור בן אדם. יש בה משהו מאוד ארצישראלי ומאוד פשוט. החלק הישראלי שבה גרם לה להיסחף אחרי הפרסום/תהילה/כבוד וזה לא עשה לה טוב בכלל. מעורבות בה כל הקלישאות הגדולות של ילדה יפה עם כשרון ענק שבאה מהפרברים, עפה לתוך עולם שהיא לא מכירה ומאבדת את הצפון. ואת הזהות. ועכשיו, אחרי הרבה זמן היא עשתה את הצעד הראשון בחזרה לעצמה.

אבל בואו נתחיל מההתחלה.

ההתחלה אצלי הייתה כששירי מיימון שרה את השיר המדהים של ריטה "עטוף ברחמים". הייתי בטוח שהיא הולכת לקחת בהליכה אבל כולם אמרו לי שאני חייב לחכות לנינט לפני שאני מכריע את הכף (אני פספסתי את השיר הראשון של נינט). ואני אמרתי להם שאין סיכוי. ואז הלכתי לאינטרנט ושמעתי את נינט שרה היהודים. והתחלתי להסס. איזה רוקרית נהדרת מצאתי! אז חיכיתי. ואז מגיע הגמר ושם זה כבר לא כוחות. הילדה מהפרברים עם האומץ האדיר לוקחת שיר של זוהר, שחוץ מהיותו המלך הוא גם נטוע עמוק בתרבות הישראלית, ועוד לא סתם שיר, אלא שיר עם מילים שנכתבו בחסד עליון, ודופקת את הופעת חייה. היו לי צמרמורות באותו ערב. איזה שיא זה היה לנינט.

ומשם הכל הידרדר. היא הלכה לשחק באופרת סבון/טלנובלה/דרמה מוזיקלית יומית שלא עשתה לה חסד בכלל. היא שיחקה שם את עצמה וראו שאין לה את זה, שהיא תמימה מדי. בדרך היו עוד כל מיני דברים כמו פסטיגלים, פרסומות ושאר מיני דגנים.

דברים שאמן לא עושה.

ואז היא הבינה שהיא כבר נוסעת על אדי האהבה של הציבור, והיא צריכה להוציא אלבום. צריכה, לא רוצה. אני אפילו לא אתחיל לדבר על האלבום הכי גרוע שאני מכיר. "יחפה" היה אכזבה אחת ענקית בשבילי. כ"כ ציפיתי למשהו גדול ממנה, וקיבלתי זלזול מוחלט באוהבי מוזיקה. השירים זהים ומשעממים, העיבוד לא קיים והמילים – טוב די. ומשם זה המשיך להידרדר – אם עד האלבום אנשים התייחסו אליה בתור סלב ותו לא, עכשיו כבר היו צריכים להתייחס אליה בתור זמרת או אפילו אמנית. ועם אלבום כזה זה היה קשה מאוד. האלבום לא העניק לה את הכבוד השמור לאמנים, אלא רק חיזק את הטענה שמדובר במוצר (נינט, לא האלבום).

וכאן נינט התחילה להקשיב לרמב"ם. הרמב"ם אומר שאם אתה נמצא בקיצוניות אחת ואתה רוצה להגיע לאמצע, קודם תתחיל מהקיצוניות השנייה.

אז היא התחילה לחזור לשורשרים שלה. היא די נעלמה מהראדר, והתחילה לבנות את עצמה מוזיקלית. למדה גיטרה, חזרה לשורשים הרוקריים שלה, והתיישבה לעשות אלבום.

01. אם אני אלך 02. מדברים 03. כלה 04. עבדים 05. שלווה Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser. 06. אולי בחגים Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser. 07. כך היה תמיד 08. פרח 09. כדור פורח 10. כלב 11. יקינטון Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser. 12. בשקט הזה 13. שני מעברים

אז מה דעתי על האלבום? אני חושב שהוא טוב מאוד, אבל צעיר. יש בו הרבה שירים טובים מאוד, ומעט שירים טובים וגם כמה שלא עומדים בסטנדרט. סוף סוף השירים "מלאים" – כלי נגינה אמיתיים, מילים אישיות, לחנים טובים בחלקם, עיבודים טובים.

אם לא הייתי יודע, לא הייתי מנחש שאת כל המילים היא כתבה בעצמה. היא התבגרה. היא חפרה עמוק לתוך הנשמה שלה והוציאה החוצה אלבום אישי מאוד. אם מבינים שהאלבום הקודם שלה היה מוצר הכרחי כדי להשתיק את הביקורות (מה שלא הצליח), אז אנחנו מקשיבים כרגע לאלבום הראשון שלה. וזה מתאים מאוד. כמו אמן צעיר היא מדברת על דברים שכואבים לה ועל אנשים שהכאיבו לה, אבל כמו אמן צעיר מדי השירים לא יוצרים ביחד איזהשהו קו מוזיקלי אחיד, איזה "תחושת אלבום", אלא יותר אוסף השירים החדשים של נינט. אמנם קו מוזיקלי אחיד אין, אבל המילים כן יוצרות קו אחיד. אם האלבום הקודם ניסה לפתוח בפנינו את נינט ולהראות לנו מי היא ומה היא חושבת, האלבום הזה מנסה לסגור אותה בפנינו. היא כבר לא מאמי. היא כבר כועסת, מפחדת, מתוסכלת, ורוצה קצת שקט ושלווה.

אז בואו נדבר קצת על השירים. כמו אצל נרינה פאלוט, יש לה שירים שפונים אל אדם מסויים ואנחנו כאילו התערבנו בשיחה אישית כועסת ("כך היה תמיד", "כלב"). יש לה שירי מטאפורה, שאם הם לא היו טובים זה כבר היה נמאס ("פרח", "כדור פורח"). המטאפורה שלה היא כמובן על סיפור הילדה שנפתחה לעולם והיא בודדה ורוצה רק שקט. ויש לה שירים מאוד ישירים ("מדברים", "שלווה", "אולי בחגים").

השירים הפחות טובים באלבום לדעתי הם: "אם אני אלך", "מדברים", "עבדים" ו- "בשקט הזה". יש בהם איזה חוסר תיאום בין השירה לבין המוזיקה.

השירים שאני לא מפסיק לשיר: "שלווה", "אולי בחגים" ו- "יקינטון". ואת שאר השירים אני מאוד אוהב.

ואם נחזור קצת לאפרת גוש – אף אחד לא יכול לחשוד בי שאני לא אוהב את אפרת גוש, במיוחד אחרי שהצהרתי קבל בלוג ועדה שלדעתי האלבום הראשון שלה הוא האלבום הישראלי הטוב בעשור האחרון – אבל בעקבות "קומוניקטיבי" אני לא רואה את ההבדל ביניהן. שתיהן אמניות מהשורה הראשונה בישראל. דווקא ההשוואה לאפרת עושה טוב לנינט, כי אפרת לא כותבת את השירים שלה. כמובן, ושיהיה ברור, שהכוונה כאן היא להחמיא לנינט, כן?!

לסיכום, האלבום הזה הוא באמת הקיצוניות השניה. הוא אלבום שבו נינט מנסה להוכיח לעולם שהיא אמנית (ומצליחה!) ומפצירה בנו לשכוח את ההיסטוריה הקצרה בין ים של דמעות לבין האלבום הזה. הקיצוניות הזאת גרמה לה להוציא אלבום שהוא קצת יותר מדי – כל שיר בו מכניס לך אגרוף בבטן מבחינת מילים ומנגינה וכאילו אין חיבור בין השירים. חסרה קצת מלודיה. אני מחכה לאלבום הבא שלה. אני מקווה שהיא תגיע לדרך האמצע בה היא לא תתפשר על האמנית שבה אך גם לא תהיה חייבת להוכיח לנו שהיא כזו.

ועוד שתי קטנות לסיום:

1. מאיה בלזיצמן היא הצ'לו באלבום הזה. איזו נפלאה היא! כמה עומק היא מוסיפה לאלבום. האלבום הזה היה חצי ממה שהוא בלעדיה. היא גם ניגנה באלבום הבכורה של אפרת גוש, וגם אותו היא עזרה להפוך למה שהוא בעיני. אני הולך לעקוב אחריה. לא קל להפוך כל מה שאתה נוגע בו לזהב…

ובמקרה, או שלא, בן שלו מראיין ומדבר עם מאיה בלזיצמן ועוד צ'לניות שעושות רוק ופופ.

2. יקינטון. לפעמים קורה שאיזה אמן נוגע לי בנשמה בלי לדעת. סופי מילמן הפכה לג'אז את Like Someone In Love של ביורק. זה שיר שטבוע אצלי כ"כ עמוק בפנים, כ"כ מחובר לנימי נשמתי ובאה סופי ונתנה לו כבוד. כך גם נינט. כנראה הרבה ילדים גדלו על יקינטון של לאה גולדברג, וכך גם אני. אימי הייתה שרה לי אותו כשהייתי ילד, ואני בתור אב צעיר הייתי מבלה לילות ארוכים עם שגיא על הידיים, שר לו את יקינטון. באה נינט ושמה אותו באלבום שלה, כחלק מהשיר הכי יפה באלבום (עם מאיה והצ'לו ברקע). לשיר הזה יש משמעות אחת בעיני – ילדוּת.

תלחצו פליי!

נו, לחצתם? נו? נו?

ויש גם את הגרסה של האלבום, שאני יותר אוהב. תבחרו:

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

כמעט בכל בלוג מוזיקה מדברים על איך בכל בלוג מוזיקה מדברים על השיר הזה (אח, טלויזיה בתוך טלויזיה, מראות מקבילות).

אבל כששומעים את השיר, אפשר להבין למה.

אני לא משוגע על הקולקטיב, וזה בלשון המעטה. כמו כף שמן, הם בלתי אכילים. אבל בכל מקום דיברו עליהם אז שמעתי את השיר הזה. הוא מדבק, הוא מטריד, הוא מערבל אותך. השיר מדבר על זה שכל מה שהוא רוצה זה לפרנס את המשפחה שלו. פשוט וטריוויאלי. אני מאוד מתחבר למילים של השיר הזה, בעיקר בגלל שזה כבר לא רווק ששר על אהבה אלא על חיים אמיתיים. יש לו (למי בדיוק?) בת זוג, ילדה ואבא שנפטר, וכל מה שהוא רוצה זה לחיות בבית פשוט ולהצליח להתפרנס.

There isn't much that I feel I need
A solid soul and the blood I bleed
But with a little girl, and by my spouse,
I only want a proper house

I don't care for fancy things
Or to take part in the freshest wave,
But to provide for mine who ask
I will, with heart, on my father's grave

On my father's grave

I don't mean to seem like I
Care about material things,
Like a social status,
I just want
Four walls and adobe slats
For my girls

מה זה Adobe slats? ע"פ שיטוט קצר נראה שזה צריך להיות Adobe slabs וזה סוג של לבנים פשוטות לבנין.

ואחרי ששמעתם את השיר הזה מספיק פעמים, אתם יכולים לחזור לאלבום השנה שלי. הוא שווה את זה.

כנראה שכולם דיברו השנה על The XX, ואני פיספסתי. בעקבות סיכומי העשור הרבים, גיאחה שם אותם בתחילת העונג האחרון, והורדתי אותם. ונפלתי בשבי.

אני עייף ורוצה לישון אבל לא יכול מכיוון שאני כבר בסיבוב שני על האלבום שלהם ואני לא יכול להפסיק.

זה לא קורה הרבה שאני אוהב את הדיסק בשמיעה ראשנה ותוך כדי אני גם יודע שהדיסק הזה יחזיק אותי עוד הרבה זמן. הפעם האחרונה שזה קרה לי זה היה בדיוק לפני שנה, עם The Black Keys, וכולם יודעים איך זה נגמר…

בשנה וחצי האחרונות האייטיז חוזר לחיינו המוזיקליים. אפשר לראות את זה בכל מקום. גם The XX הם סוג של אייטיז, אבל אינדי ושקט וקטן יותר. והם נהדרים כ"כ!

אז אחרי שתי שמיעות אני אלך לישון, ואם תחזרו לפוסט הזה, הוא יתעדכן עם שירים ועטיפה ודוגמיות שאפשר לשמוע ועוד קצת מילים עליהם. בינתיים קבלו שני קליפים שלהם:

רציתי לכתוב על Feist ועל הקול המדהים שלה, אבל זה יחכה קצת.

אחד הדברים שקרו השנה הוא שקם אתר מדהים לאוהבי המוזיקה. אם טיילתם קצת ב- MySpace, אני חושב שזה אחד מהממשקים הנוראיים ביותר שראיתי מעודי (!). שום דבר שם לא מובן, אין שום סדר וזה נראה כמו האתרים שבנינו בשנת 96 באוניברסיטה (רקע צבעוני לא זז כשעושים סקרול זה רק אחד מהבעיות).

אבל אז הגיע Bandcamp. איזה יופי של אתר!

באנדקמפ בנוי עבור אמנים, כשלכל אחד יש עמוד משלו. העמוד נראה פשוט ויפה. כל אמן יכול להציג את האלבומים שלו, ולתת אותם לשמיעה ב- streaming. עד כאן זה כמו MySpace. אבל הנה התוספת: באנדקמפ גם מאפשר לאמן למכור (או לחלק) את האלבומים שלו ישר באותו עמוד. איך זה עובד? יש לינק לקניית השירים או האלבום השלם, והאמן יכול להחליט שזה עולה X, או שזה חינם או שהיוזרים יכולים לבחור מחיר (והאמן יכול להחליט על מינימום). האמן גם יכול לתת את האלבום כמעט בכל פורמט שהוא רוצה – מ- Flac עד MP3 128k.

כל כך פשוט וכל כך יפה.

אתם צריכים לראות דוגמה כדי להבין את זה. אז תלכו לעמוד של דניאלה ספקטור (שם קניתי את האלבום שלה ב- 25 שקלים).

עוד דוגמה:

השבוע קיבלתי מייל מלהקת מונוטוק (Monotalk) על זה שהם הוציאו אלבום חדש והם מופיעים בשבוע הבא (יום רביעי, 30/12/09, ב- 22:30) בתיאטרון תמונע. ואם רוצים, האלבום שלהם ניתן להורדה חינם באתר באנדקמפ. הנה הלינק – Monotalk on bandcamp. תענוג הבאנדקמפ הזה.

עוד באנדקמפ?

מורפלקסיס כבר שם. הוא לאחרונה איחד כמה חבר'ה לסשן הקלטות ספונטני ושם את זה בבאנדקמפ להורדה. אפשר למצוא שם גם עוד אלבומים שלו בחינם.

ומתוך עונג שבת האחרון:

אם ראיתם אותו באינדינגב, אתם יודעים על מה אני מדבר. אם פספסתם אותו באינדינגב אבל כל החברים שלכם לא הפסיקו לדבר עליו אחרי אינדינגב, אתם יודעים על מה אני מדבר. כל האלבומים של רייסקינדר, הלא הוא אסף עדן, הסולן של "אשכרה מתים" הירושלמית שמופיע לבד עם סמפלר ומצליח לגרום לזה להישמע מרתק – ניתנים להורדה חינמית וללא רגשות אשם בבנדקאמפ. קטפו לעצמכם כמה שתרצו. [מפ3 ושאר פורמטים לבחירתכם]

————-

אה, והכותרת היא החידה השבועית לילד.