כולם מדברים על קָניֵה. בעצם כולם נשפכים על קניה. הוא מקבל את אלבום השנה בכל המקומות הנחשבים. ולא סתם, אלא גם במקומות הנחשבים באזורים האינדיים יותר של העולם. כלומר, גם האליטיסטים נפלו שדודים. וזה לא פעם ראשונה, אלא פעם שניה ברציפות. ב- 2009 הוא הוציא אלבום נהדר ועכשיו הוא הוציא אלבום שפיצ'פורק נתנו לו 10 עגול. וזה לא קורה, אולי פעם בעשור. לא שפיצ'פורק הם האורים והתומים של המוזיקה העולמית, אבל פעם הם נחשבו ככה. והם תמיד החשיבו את עצמם לאליטיסטים. אז מה קרה? העולם השתגע? מה, זה אלבום ברמה של OK Computers? זה אלבום שעיצב דור? טוב, אני אחסוך מכם את המתח. לא.

הוא אלבום טוב והוא לא עוזב לי את האוזן כבר הרבה זמן, אבל הוא לא מדגדג את הגדולים. אני אפילו לא בטוח שהוא יותר טוב מהקודם שלו. אז למה? למה גומרים עליו את ההלל בכל מקום, או סתם גומרים עליו?

לא יודע. אבל יש לי השערה. או שתיים.

אבל לפני שנגיע אליו, בואו שניה נדבר על האלבום הקודם שלו.

02. Welcome to Heartbreak 03. Heartless 04. Amazing 08. Street Lights

האלבום הקודם שלו יצא ב- 2009, אחרי שארוסתו נפרדה ממנו ואימו נפטרה. זה שבר לו את הלב, ואין דבר יותר טוב מאמן עם לב שבור. הוא הוציא אלבום מעולה. רך. מיוסר. בתוך עטיפה של ראפ. שמעתי  את האלבום הקודם שלו המון ואפילו התחלתי פוסט עליו. היה לי המון דברים לכתוב על הקודם שלו, ומשום מה לא כתבתי. לא יודע למה. אולי כי בסוף הפסקתי לשמוע אותו מהר יותר ממה שחשבתי, אבל הוא עדיין אלבום טוב מאוד. כבר אין בו אני ואני ואני, אלא יותר כמה אני מסכן שעזבת אותי, וכמה שאת קרה. וגם "חבר שלי הראה לי תמונות של הילדים שלו, וכל מה שיש לי זה בית מפואר". הוא בוכה על זה שהוא היה הליצן של הכיתה והחיים שלו נעלמו. כל האלבום בנוי על מייצב קול, כנראה שהוא היה צריך להחביא את הקול בשביל לפתוח את הלב.

אבל האלבום הקודם היה גם עוד משהו. הוא חצה את הקווים.

הוא היה הצעד הראשון שעשה ראפר מרכזי לכיוון המוזיקה הרגילה, איזה חיבור בין סגנון הראפ ה"קשה" לבין שאר העולם. ואני קורא לו ראפ קשה כי זה לא ריהאנה ולא ביונסה ולא עוד כל מיני ראפרי סבבה. זה הארד-קור שחצה את הקווים. אני חושב ששם הוא עשה את פריצת הדרך שלו. הוא יצר אלבום שהוא פחות ראפ ויותר מלודי. פחות "אני תותח ותראו איך אני הורג את כולם" ויותר "איך את עושה את זה אחרי כל מה שעברנו".

ועולם המוזיקה בצד השני חיבק אותו על השינוי. קצת כאילו הערס השכונתי בא להסתובב עם החבר'ה החנונים. בא ללמוד קצת מתמטיקה. אבל אל תזלזלו – זה הצליח לו. הוא יצר אלבום שכיף לשמוע אבל עשוי מהחומרים הנכונים. וגם אני אהבתי אותו מאוד.

הבעיה היא שאלבום כזה שם אותך בפרשת דרכים. אתה לא יכול לחזור לעולם השחצני וה"ריקני" של הראפ, אבל אתה לא יכול להפוך את עורך ולהיות קולדפליי. אז מה עשה קניה, אתם שואלים? הוא יצא מהמלכוד בצורה המושלמת ביותר. הוא חזר לעולם שלו, ולקח איתו את מה שהוא למד ב"חוץ".

האלבום שהוא יצר השנה הוא אלבום מורכב מאוד. הוא אלבום שחוזר לשורשים של הראפ הקשה, אבל הוא מאוד לא פשטני. הוא מערבב המון אלמנטיים אינדיים, והעיקרי שבהם הוא שהאלבום קשה לשמיעה. זה לא אלבום שמתלבש על האוזן בקלות. צריך כמה וכמה וכמה שמיעות בשביל לרדת לעומקו. צריך זמן. צריך אורך רוח. הדבר השני שהוא לקח איתו הוא שהמוזיקה מורכבת. היא בכלל לא בנויה כראפ "רגיל". עוד דבר שמוסיף לקניה נקודות זה שהוא חזר לשורשים. הוא נותן פה בראש. הוא כבר לא שבור לב, אבל גם לא שחצן. הוא מפוכח. הוא רואה דברים קצת אחרת.

אז עכשיו נחזור להתחלה.

האלבום הוא טוב. הוא אפילו מעולה. יש קטעים באלבום שלא שמעתי קודם ולא תשמעו בשום מקום אחר. האלבום כנראה גם אצלי מועמד לקבל את אלבום השנה, אבל הוא לא אלבום מושלם. מכאן ועד להכתיר אותו כאחד האלבומים הטובים ששמעתם הדרך עוד ארוכה.

זה מרגיש לי כאילו החנונים שמחים שהערס בא לשחק איתם ועוד חוזר לחבר'ה שלו ומתגאה בזה, אז הם מכתירים אותו למלך. כאילו מן גאוות החנונים על כך שהם הצליחו להמיר את הערס.

ויש גם עוד סיבה. מאותה סיבה שאלקנה הגיע לגמר ומאותה סיבה שהרבה פעמים בגמר של כוכב נולד יש אנדרדוגים – הם מקבלים את הקרדיט על "השינוי הכי גדול" מתחילת התוכנית. נותנים לקניה את הציונים המטורפים האלה על הדרך שהוא עבר, ולא על לאן שהוא הגיע. סוג של "בואו נעודד אותו כדי שימשיך עם זה". ציון 10 עגול לא יכול להיות רציני כי אין עוד פרספקטיבה האם האלבום שינה את דורו, האם הוא עיצב את המוזיקה בשנים שאחרי, ולכן צריך לראות אותו כסוג של עידוד לראפרים לצאת לעולם האינדי.

אני רוצה בכל זאת קצת להתייחס לתוכן של האלבום. הוא גס. ברוטלי. לפעמים ציני. תמיד קשה. אבל… החלק הראשון שלו מעולה. מיוחד. עשוי טוב.
03. Power

05. All of the Lights – אחד הטובים באלבום, אם לא הטוב ביותר.

06. Monster – מתחרה עם הקודם על תואר שיר האלבום.

את שיר 7 (So Appalled) הוא לקח ישירות מ- Cypress Hill, והוא אפילו משתמש ב- "one hand in the air, as if you don't care".

אחרי שיר 7 יש שירים טובים יותר וטובים פחות. יש גם שירים שאני מעביר, או כי הם מעצבנים או כי הם פשוט לא שווים את הזמן. בעיקר לקראת הסוף.

10. Hell of a Life – גס מאוד, אבל מדבק. אולי הוא גם ציני לגבי כל מה שקורה שם.

האמת, עוד לא החלטתי אם הוא אלבום השנה שלי או לא, אבל הוא בהחלט מועמד.

בניגוד לתמיד, אני לא ממליץ לכם ללכת ולשמוע את האלבום הזה. זה אלבום שדורש זמן ואורך רוח. צריך רצון לשמוע דברים לא קלים לעיכול. וגם אחרי שתעכלו אותו, הוא לא יישב טוב בבטן. הוא תמיד יבלוט מהצד, יישב קצת עקום, קצת בולט וקצת מכוער.

יש סיכוי שאחרי כל הזמן שתקדישו לו, תשאלו את עצמכם לאן הלך כל הזמן הזה…

אבל גם יכול להיות שתתמכרו.

I didn't forget to tweet yesterday; I just never tweet on 12/11 in honor of the assassination of Byzantine Emperor Nikephoros II. Duh.
(Conan O'brien's 12/12/2010 tweet)

אז עבר הרבה זמן מאז הסקר שעשיתי, ותודה לכל המשתתפים. ועכשיו, למשהו שונה לגמרי – התוצאות:
ענו לי 26 אנשים, יחד איתי זה 27. מתוכם:

ל- 17 אין.

לכל הבלוגרים שענו לי (4) יש, והם עוקבים אחרי כל מיני אנשים. יחד איתי זה 5.

ל- 2 יש, אבל הם לא עוקבים בכלל.

ל- 2 אנשים פשוט יש. אחת מהם היא אשתי, והיא עוקבת כי יש לה בלוגר בבית (או בחו"ל) ויש את קונאן בטוויטר.

ל- 1 יש, כי הוא איש מחשבים שמעודכן במה שקורה בעולם. הוא גם היה בלוגר, אבל זה כנראה לא קשור.

הסברים:

כל הבלוגרים מתחזקים טוויטר. יש כאלה שמצייצים ויש כאלה שעוקבים, פשוט מהיותם מעודכנים טכנולוגית (לכתוב בלוג זה סוג של עדכנות טכנולוגית). עוד שניים שלושה פשוט מעודכנים, בלי להיות בלוגרים. יוצא לנו בערך 30% שיש להם טוויטר. אני ממש לא חושב שזה האחוזים בארץ, אלה פשוט האחוזים מהקוראים שלי ומאלה שהסכימו לענות לי בפייסבוק :)

אז בואו אני אספר לכם את דעתי על טוויטר, או במילים אחרות: מה ההבדל בין פייסבוק לטוויטר?

אז ככה: אם פייסבוק הוא האח הגדול בטלוויזיה, אז טוויטר הוא ערוץ האח הגדול. מה הכוונה? בפייסבוק אני אשים את כל הדברים שאני רוצה לספר לכולם, אבל אני לא רוצה להכביד על הציבור. אני לא רוצה לעדכן סטטוס חמש פעמים ביום כדי לספר לכולם שגיליתי אמן חדש ומגניב. פייסבוק הוא התוכנית השבועית שלי, בה אני מספר לכולם, ואין להם דרך לברוח מזה, על החיים שלי. עם מי אני בקשר, התמונות של המשפחה, וסתם חוויות שעברתי.

לעומת זאת, בטוויטר אני רוצה לדבר כל הזמן, לפעמים רק על אותו נושא, ורק מי שאני באמת מעניין אותו, יכול להרשם, ולשמוע את כל מה שיש לי להגיד. לא קטעים נבחרים, אלא את כל הסרט.

זה למשל ההבדל בין להיות חבר של מישהו בפייסבוק לבין לעקוב אחריו בטוויטר. מי שאני עוקב אחריו בטוויטר יכול לעדכן סטטוס עשרים פעם ביום, ושנינו יודעים שזה המצב. לעומת זאת, אם הוא יעשה את זה בפייסבוק, אני כנראה יעשה לו ignore.

עכשיו זה גם מובן למה לכל הבלוגרים יש טוויטר. הם אוהבים מידע, וטוויטר, בניגוד לפייסבוק, הוא מקום נהדר לזה. הם בדר"כ גם מצייצים, כי יש להם הרבה עוקבים. גם מעודכנים טכנולוגית מבינים שזה כלי מידע נהדר.

וזה גם ברור למה לרוב האנשים אין. רוב האנשים לא רוצים לעדכן את העולם עשרים פעם ביום על נושא שמעניין אותם, ולכן מספיק להם פייסבוק.

אבל פה הטעות. טוויטר הוא קודם כלי למעקב, ואח"כ כלי לעדכון.

טוויטר ואת/ה:

אז האם כדאי לך לפתוח טוויטר? לדעתי, ברור שכן. יש לכם נושא שמעניין אתכם? בטוח שיש אנשים שמצייצים על זה, הם יוסיפו לכם הרבה מידע ועניין, ויהיה לכם כיף לעקוב אחריהם. בישול ואפיה – בטוח. מוזיקה – ברור. טכנולוגיה – אלה הראשונים. טלוויזיה, קולנוע וסתם סלבס – שור ברור.

טוויטר ואני:

בכל מקרה, אני כנראה לא אתחיל לצייץ. הסיבות הן שפשוט כמות העדכונים שאני רוצה היא  רק קצת יותר מהבלוג שלי, וזה לא יהיה ממש מעניין. העדכונים שתכננתי הם יותר עם אופי פייסבוקי מאשר טוויטרי, ומהתוצאות אפשר לראות האנשים שיעקבו אחרי במילא כבר קוראים את הבלוג. או במילים אחרות, זה יהיה בערך כמו עץ שנופל ביער, וסליחה מאלה שחושבים אחרת.

אבל אני עדיין חושב שכדאי לכל אחד לפתוח חשבון. קחו חצי שעה ותחפשו נושאים שמעניינים אתכם, ותראו שטוויטר הוא עולם מלא מידע. גם אם המידע מגיע בחבילות של 160 תווים.

אני עורך סקר קצר, ואני אשמח מאוד לתגובות. מאוד.

למי יש חשבון טוויטר? לאו דווקא חשבון שבו אתם מצייצים, אלא חשבון שבו אתם עוקבים אחרי אנשים שמעניינים אתכם.

אני למשל עוקב אחרי ניקי ינופסקי, קונאן אובריין, גיאחה, בלוג אייפון ועוד כמה, ולא מצייץ בכלל.

זה מאוד פשוט, אני חושב להתחיל לצייץ דברים שקשורים למסחטה, ורציתי לדעת אם יהיו לי עוקבים.

הקיצר, תנו בתגובות.

יש גם שאלת בונוס:

אחרי מי הייתם עוקבים או אחרי מי אתם כבר עוקבים?

אני לא עוקב אחרי "גלי" אבל יצא לי לראות הרבה פרקים. בעונה השניה הם עושים הרבה שירים חדשים, וכזה היה בפרק האחרון שראיתי:

אני ממש ממש אוהב את הביצוע הזה. לשיר קוראים Teenage Dream של קייטי פרי. איזה ביצוע נהדר. המילים מטומטמות ואם זה היה בעברית הייתי קורע את השיר הזה לגזרים, אבל אני פשוט מת על הביצוע הזה. אמרתי כבר שאני אוהב את הביצוע הזה?

יש בשיר הזה פעמיים סוג של מיני הפתעה, שבה אתה מצפה לאיזה כניסה בומבסטית, ואתה מקבל דווקא ירידה בטונים, זה קורה אחרי הפזמון, בחזרה לבתים. זה מזכיר לי את אימוג'ן היפ. בחורה מוכשרת בצורה יוצאת דופן שהתחברה לצמד שקוראים לו Frou Frou והם עושים סוג של אלקטרוניקה עדינה מאוד. אחר כך הם נפרדו והיא המשיכה לבד. אגב מצאתי אותה בפאנדורה, עוד כשזה היה אפשרי לשמוע פאנדורה בארץ.

אני רק אקשר פה אליה, ואלך לישון. נדבר מחר:

אם אהבתם אותה, רק תגידו, יש לי את שני האלבומים ואני אשמח מאוד לחלוק אותם איתכם. אתם תאהבו אותה.

אני בנסיעת עבודה לרומא מהעבודה. אנחנו עובדים כמו חמורים ובקושי רואים את רומא, אבל הקפה פשוט מעולם אחר, ואכלתי את הגלידה הכי טעימה שאכלתי בחיים (גם הניו-יורק טיימס חושב ככה). בשבת הייתי מטעם בית חב"ד אצל המשפחה שארחה אותי ואת גלית לפני תשע שנים בירח הדבש שלנו, והאשה זכרה אותי. היה אחד מימי השישי הכי טובים שהיו לי. כל השבת טיילתי ברומא, גם לבד וגם עם החבר'ה מהעבודה. הייתה אחלה שבת.

את הפוסט הזה רציתי לכתוב כבר לפני חצי שנה, אבל פה ברומא זה כ"כ בולט, שהייתי חייב לכתוב את זה דווקא היום.

——————–

אני עדיין שומע הרבה את ניקי ינופסקי (והנה מה שכתבתי עליה), וזמרת ישראלית חדשה ונחמדה מאוד – יעל קראוס. האמת היא שהיא שלא ממש חדשה. היא משתפת פעולה עם מלא ישראלים כבר some times, אבל עכשיו היא הוציאה את אלבום הבכורה שלה. וקניתי אותו. וגם אותו אני שומע בלי הפסקה.

יש גם את עינב ג'קסון שהיא בדרך לאלבום. יש את מיכל גבע שבדרך לאלבום שני.

אני לא עושה פה ספירת מלאי, באמת שלא. אז מה כן?

רציתי לדבר על עברית, אבל חכו שניה. אני מאוד אוהב מוזיקת אינדי. למה? כי הרבה ממנה זה זמרים צעירים בתחילת דרכם, הכל אצלם טרי, הכל מיוחד, המסחריות עוד לא נגעה בהם. לא שלהרוויח כסף זה רע, אבל יש גם קצת רע במסחריות. ראיתי פעם את ה- E! True Hollywood Story על כריסטינה אגילרה והיא מתארת שם איך חברת התקליטים הכריחה אותה לעשות דברים כמו איזה סינגל להוציא, איך לעשות את הקליפ שלו ואיזה אלמנטים להדגיש, וזה כדי להתחרות/לרכב על הגל של בריטני. ובאמת, ירים יד מי שלא חשב אז שהייתה תחרות בין כריסטינה לבין בריטני. כריסטינה ממש, אבל ממש, לא אהבה את זה ולא רצתה להראות ככה. ובאמת באלבום הבא שלה, כשכבר לא היה מי שיכל להגיד לה מה לעשות, היא עשתה הכל כדי להיות הפוכה מזה. טוב, נחזור אלינו. אינדי. זמרים מתחילים. כיף גדול.

אז קניתי את יעל קראוס. המוזיקה שלה נהדרת. מיוחדת. מערבבת סיגנונות. עשירה. אבל מה לעשות, קוראים לה יעל, והמבטא שלה פשוט לא משהו. הוא לא נוראי, אבל כשאתה שר, ובמיוחד כשיש לך מאזינים ששומעים את האלבום אלפי פעמים, הוא נהיה קשה לשמיעה. וחוץ מהמבטא, אתה לא יכול להתבטא לעומק ולשחק עם השפה כשאתה לא כותב בשפת האם שלך (אגב, זו אחת הסיבות שאני כותב בלוג בעברית).

זו בערך הסיבה שאני לא מתחבר לגבע אלון. הוא שר יפה ונחמד, אבל לא בעברית.

עוזי רמירז מוציא אלבום בכורה, ויש לו כבר סינגל בחוץ. כ"כ התאכזבתי שהוא באנגלית (עמוקות. באמת. חיכיתי לאלבום, ועכשיו אני כבר לא).

ואני יודע שיש אמנים שפשוט בא להם לשיר באנגלית. אמיתי. לא כדי להישמע מגניב, אלא כי הם גדלו על מוזיקה באנגלית, הם חושבים באנגלית, הם מקבלים השראה באנגלית. זה בסדר, אבל לא בשבילי. אני רוצה את האינדי שלי Localized (שזה, למי שלא יודע, התהליך שבונים תוכנה כך שכל התפריטים יהיו בשפה של המשתמש, למשל חלונות בעברית).

ואני יודע, גם אני מושפע מאנגלית, וחושב הרבה באנגלית, וכותב ביטויים באנגלית (ע"ע Localized), אבל זה בערך 2 אחוזים מהטקסטים שלי. נחזור למוזיקה.

אני מאוד אוהב עברית. היא שפה יפה מאוד. אפשר ליצור מוזיקה מדהימה בעברית. עמוקה, עשירה, מגניבה, קלילה. מה שתרצו. לא צריך להתבייש בעברית (*עוד נחזור לזה). ולכל האמנים שחושבים באנגלית, אני יוצא אליהם בקריאה נרגשת: "בבקשה תכתבו ותשירו בעברית. כל מה שאתם יכולים באנגלית, אתם יכולים פי חמש יותר טוב בעברית". גבע אלון עושה פולק/קאנטרי אמריקאי. יש לו מבטא מעולה, ככה שהמוזיקה שלו נשמעת אותנטית מאוד, אבל אתם יודעים איזה יפה זה היה יכול להיות אם היה לנו פולק אמריקאי בעברית? איזה אלבום נהדר היה יכול להיות ליעל קראוס אם את השאנסונים שלה היא הייתה עושה בעברית. הייתי רוצה שהאלבום שלה יהיה הפוך – עשרה שירים בעברית והאחרון באנגלית.

איזה מילים יפות כותב ברק פלדמן (למשל, "לראות את האור" של אפרת גוש), ראיתם מישהו שלא חושב ש"עטור מצחך" הוא אחד השירים הכי יפים עלי אדמות? שמעתם את "ומאוד לא פשוט לחכות" של יהודית רביץ? איזה מילים יפות יש באלבום הראשון של אפרת גוש?

עינב ג'קסון מוציאה אלבום ראשון עוד מעט, המילים שלה יפות. מאוד. אני מחכה לאלבום שלה בכיליון עינים. אני אחזור על זה שוב, אפשר לכתוב מתוחכם ויפה בו זמנית רק בשפת האם שלך.

מיכל גבע כבר שוכבת לי בראש כ"כ הרבה, ואני מת על האלבום שלה. הוא דחק החוצה את יעל קראוס, לא בגלל שהוא יותר טוב, שניהם מעולים, אלא בגלל שהוא בעברית.

אגב, את מיכל גבע קניתי בבנדקמפ. נותנים לכם אלבום מעולה של יוצרת חדשה ונהדרת בעשרים שקל, לא תקחו? אני שילמתי עשרים וחמישה שקלים. חמישה שקלים להראות לה שאני מעריך אותה.

ועכשיו אני רוצה לחזור קצת לזה שלא צריך להתבייש בעברית. אז זה ברור ואפילו קצת נמאס לשמוע את זה. אני יודע. אבל בכל זאת, תנו לי איזה שלושה משפטים.

כל מקום שאתה מגיע אליו, ובמיוחד איטליה וצרפת, הכל בשפה של המדינה. אז נכון, זה נורא שהם לא יודעים שתפוח אדמה באנגלית זה potato, במיוחד כשאצלם זה patate, אבל הם לא מרגישים שהאיטלקית נחותה מהאנגלית, ואנחנו כן חושבים כך על העברית. למה אמא שלי צריכה להכיר את נבכי ווינדווז באנגלית, למה? יש ווינדווז בעברית! ואפילו אם כל מה שאני אומר לא נכון בכלל, כי הרי יש את האינטרנט, וכל האוניברסיטה וכל המדע הוא באנגלית, אני בטוח שמה שאני אומר נכון לאומנות.

אז אני אכתוב שוב, למקרה שמישהו פספס:

אמנים, תכתבו בעברית, תשירו בעברית. האינדי נשמע נהדר בעברית.