נוב 14 2012

אני חוזר לכתוב, כמה שייצא

מאת: נושאים: סקירות

הרבה זמן לא רציתי לכתוב. לא היה לי את הדרייב לנסות לספר לעולם על מה אני שומע. אבל האמת שלא הרגשתי שאני יכול להוציא תחת ידיי טקסט מעניין. אולי זה קשור לזה שלא היה לי גם דרייב אמיתי לחפש מוזיקה חדשה. שמעתי הרבה מוזיקה שאני כבר נושם עמוק. אולי פשוט איבדתי את זה. לא יודע.

בכל מקרה, הנה אני כאן.

באזור יוני, כשהסטארטאפ שהייתי בו הוציא אותי לחופשה ללא תשלום (אתם לא מבינים כמה זה כיף), הלכתי לים וישבתי לי על כסא, קורא ספר ושומע ב- shuffle את כל המוזיקה שיש לי על האייפון. רג'ינה ספקטור כבר הוציאה את האלבום האחרון שלה, והכרתי אותו חצי לעמקו. פתאום אני שומע את אחד השירים שבו, בגרסת unplugged. לקח לי קצת זמן להבין מה אני שומע, אבל יחד עם ההבנה, גם הבנתי מה אני חושב על האלבום שלה, רק שלקח לי הרבה זמן להסכים להגיד את זה לעצמי. תבינו, רג'ינה היא סוג של אהובתי המוזיקלית.

אז הנה משהו שלא יודעים על רג'ינה. כמו הביטלס, היא כתבה מלא שירים, ולא פרסמה אותם, או יותר נכון פרסמה אותם באלבומים שממש לא הצליחו ולא התפרסמו. אז מה שמעתי בעצם באותו יום בים? שמעתי את הגרסה הראשונה שלה לשיר שעכשיו היא פרסמה באלבום. וזה לא פעם ראשונה שהיא עושה את זה. גם Samson, שהיה הצלחה די גדולה באלבום שפרסם אותה, הוא עיבוד יותר נגיש לשיר שהיא כתבה בעבר.

שני האלבומים שהכירו אותה לעולם היו תמימים, מיוחדים, הביאו את הכשרון שלה בשיא עוצמתו לתוך האוזניים שלי (ושל כל העולם), וגרמו לי להתאהב בה. לא יכלתי לחכות כבר לאלבום הבא שלה, וכשהוא הגיע, הוא היה סוג של אכזבה. אהבתי אותו, היה לו את הקטע שלו, אבל הוא היה הרבה יותר נגיש לקהל הרחב. העיבודים יותר מהירים, היו יותר כלים בשירים. כאילו היא עושה אלבום למכנה המשותף הנמוך ביותר. כמה שירים לכאלה שמכירים אותה מאז ומתמיד וכמה לאלה שהצטרפו אלינו לשידור זה עתה.

ואז הגיע האלבום הזה (האחרון) והשירים בו יפים, אך עם זאת כבר אפשר לראות שהיא לא תמימה. היא יודעת מה הציבור רוצה לשמוע, ושוב בונה אלבום לכולם. וזה גורם לי לחשוב – מה עושים עם התמימות? איך אתה יכול להישאר תמים אחרי שכבר עשית אלבומים שהגיעו לגבהים מטורפים? שזכו לאהדת הקהל והמבקרים? הרבה אמנים משתמשים בקשיי החיים שלהם ושואבים מהם לתוך המוזיקה, אבל מה אם אין לך קשיים? מה אם לא התמודדת עם אובדן או מחלה או משהו? מה אם אתה סתם מוכשר?

אין לי תשובה אמיתית לזה.

אז אני מוצא את עצמי עם אלבום יפה, אבל לא בדיוק ברמה של אותה רג'ינה שאני מכיר, והפחד שלי שאולי היא איבדה את זה לתמיד. בכל זאת אני שומע אותו שוב ושוב, כי לא נוטשים אהבה נושנה.

ואז אני מוצא לי את פינת החמד שלי, את השיר שממיס לי את הלב. את השיר שבגללו אני כאן. את השיר שבגללו שווה להחזיק בלוג.

תגובה אחת

נוב 06 2012

ההבדל הדק

מאת: נושאים: מחשבות

יש לי איזה טיוטת פוסט מסובכת ומתוסבכת שבה אני מנסה להסביר מה ההבדל בין שומע מוזיקה לבין חובב מוזיקה (או ספרים או סרטים או צילום).

בקצרה, אדם ששומע (אפילו כל היום) גלגל"צ הוא מהסוג הראשון, בעוד אדם שמחפש מוזיקה חדשה הוא מהסוג השני. אדם שמצלם כל היום את הילדים שלו באייפון הוא אוהב לצלם, אבל מי שמחזיק כמה עדשות וקורא באינטרנט במגזיני צילום הוא חובב צילום. מי שהולך כל שבוע לסרט הוא אוהב סרטים, אבל מי שקורא, מחפש, לומד וכו' הוא חובב סרטים. כדי לסכם את התסבוכת הזאת, כדי להגדיר משהו כתחביב שלך, אתה צריך להשקיע בו יותר מהאופן הפסיבי בו אפשר לצרוך אותו.

למה אני נזקק להגדרה הזאת? למה זה כזה משנה מי חובב מוזיקה ומי לא? רק הרגע הבנתי. באמת. הסיבה היא שהיום מבקרי תרבות הם כולם. אין כמו פעם את קוטנר כערוץ היחיד לשמוע מוזיקה חדשה, אלא כל אחד ואחד (דרך פייסבוק, למשל) אומר מה הוא אוהב ומה לא. אז איך בכל זאת מסננים? איך בכל זאת מחשיבים דעה של מישהו יותר מאחר? כאן בדיוק מגיעה ההגדרה שלי לעזרה. מי שמתעסק כל היום במוזיקה – אני אחשיב את דעתו קצת יותר מדעה של מישהו ששמע הרגע שיר חדש ברדיו. תחשבו על זה למשל שאם אתם רוצים לקנות טלפון חדש, ואתם לא יודעים מה לבחור, אתם תשאלו מישהו שחי את העולם הזה של הטלפונים ויכול לתת לכם דעה מלומדת.

אז ע"פ ההגדרה המילונית שלי למושג, די ברור שבלוגרים של מוזיקה הם חובבי מוזיקה.

נחזור לנושא הפוסט – בארבע שנים האחרונות נחשפתי לכ"כ הרבה מוזיקה, תמיד היה ברור לי איזה מוזיקה נחשבת מוזיקה טובה על ידי כל חובבי המוזיקה ואיזה מוזיקה היא פשוט זבל. מה שלא היה ברור לי זה למה.

ואיך הגעתי לכל זה? זה קרה כשקולדפליי הוציאו אלבום חדש. Mylo Xyloto שמו. כולם יורדים עליהם, כולם שונאים אותם (כולם= חובבי מוזיקה). כולם אומרים שהמוזיקה שלהם היא זבל. זבל אמיתי.

קולדפליי פשוט להקה שנואה!

אבל למה???? למה???? מה הפך את קריס מרטין החמוד, שאחרי האלבומים הראשון והשני היה בפסגת העולם וזכה להערכה מהרבה מאוד אנשים להידרדר לאשפתות? אני אישית אוהב לשמוע אותם, את המוזיקה הלא-מאוד-מתוחכמת שלהם (מהאלבום השלישי והלאה), ואפילו נהנה מאוד, אבל אני יודע שאסור לי להגיד בפה מלא שאני מחבב אותם, פן יצלבוני בכיכר העיר הוירטואלי.

ואם נרחיב את הדיון, למה יש להקות ואמנים מוערכים וכאלה שלא?

אני רוצה לחדד כאן את השאלה. מדובר על הערכה, לא על אהבה. כלומר הרבה בלוגרים יגידו לך שניל יאנג הוא תותח גם אם הם לא אוהבים אותו. יש הסכמה גורפת שלאונרד כהן הוא איכות טהורה, למרות שבין המסכימים תמצא הרבה אנשים שלא אוהבים לשמוע אותו.

בהתחלה חשבתי שמדובר על הסגנון. רוק, גראנג', רוק אלטרנטיבי בצד אחד נניח, ופופ, דאנס ומזרחי בצד השני. אבל עם כל החזרה לשנות השמונים של כל מיני להקות קרסה התאוריה שלי. מארק רונסון עושה שנות השמונים והוא מקבל הערכה מקיר לקיר, וקולדפליי מקבלים שריקות בוז ועגבניות רקובות.

ואז חשבתי שאולי זה ההבדל בין המיינסטרים לבין "מוזיקת אינדי", כשכמובן האינדי מקבל את התהילה בין המבקרים. אבל אז הבנתי שזה ממש לא נכון. אדל מוערכת (סוג של), והרבה אמני אינדי מחלחלים למיינסטרים ולא זוכים לבוז על כך (להיפך – הרדיו מקבל הערכה). אז זה גם לא זה.

ואז הגיע גלגל"צ והתחיל להשמיע הרבה יותר מוזיקה מזרחית. בכל הבלוגים נערכו בשנה האחרונה ויכוחים נוקבים על מוזיקה מזרחית והמקום שלה במיינסטרים. צד אחד (חובבי המוזיקה) משווים אותה למיץ של הזבל, בעוד צד שני עומד על רגליים אחוריות ואומר שלאף אחד אין זכות להגיד לו מה לשמוע, ובכלל מה המטרה של מוזיקה אם לא לעשות לך כיף ומי אתה שתגיד לי שמה שעושה לי כיף הוא רע?! ומה אתה חושב לעצמך – קראת פעם מילים של נתן גושן? או של רן דנקר? זה אותו זבל! וזה נמשך ונמשך ונמשך.

בויכוח על מוזיקה מזרחית אני כמובן בצד שחושב שזה המיץ של הזבל.

אבל רגע, לא כתבתי פעם שזוהר ארגוב הוא איכות בהתגלמותה? ומה עם עמיר בניון? ומה עם טיפקס?

אז לקחתי לי הרבה זמן לחשוב על זה, ובסוף הבנתי. יש הבדל דק מאוד בין המוזיקה המוערכת לבין המוזיקה הבזויה.

המוזיקה המוערכת היא המוזיקה שאנחנו מאמינים לאמן שהוא רוצה לעשות מוזיקה, לא כסף.

כל האמנים כמעט (ולאו דווקא מוזיקאים) רוצים לחיות מהאמנות שלהם. כל אמן אינדי היה מאוד רוצה שהמוזיקה שלו תגיע למיינסטרים והוא יוכל למלא את קיסריה (איזה משפט נדוש), השאלה הגדולה היא האם זה משפיע על היצירה שלו.

ועכשיו אני יכול לתת לכם ערמות של דוגמאות איך כמעט הכל מסתדר עם ההבדל הדק הזה, ואני גם אתן :)

קולדפליי – אחרי שני אלבומים רואים שהיצירה שלהם פשוט נועדה לרצות את הקהל.

אדל – אחרי אלבום ראשון שדי כיוון למיינסטרים, כולם שומעים שאת האלבום השני היא עשתה מתוך היחסים הרעועים שהיו לה. אז גם אם זה היה מיינסטרים, היא הצליחה לגרום לנו להאמין שהיא רצתה ליצור יותר מאשר לעשות כסף.

מארק רונסון, ג'יימס בלייק, רג'ינה ספקטור, בון איבר, עמיר בניון, אהוד בנאי – הם די אמינים שהם רוצים ליצור ולא למכור.

קובי פרץ, אייל גולן ועוד כל מיני זמרים שכתבו אלבום ביומיים – אתם לא צריכים אותי בשביל לדעת שהמוזיקה הזאת נועדה למכור, נכון?

נירוונה, פרל ג'ם, סאונד-גרדן, מגאדת', בלאק סבאת' – ברור שהם עשו מוזיקה לשם מוזיקה, נכון? גם אם הם מילאו אצטדיונים.

ביטלס, לד זפלין, קווין, רולינג סטונס – נו באמת.

ויש גם מקרים קשים:

נינט – ברור שהאלבום הראשון שלה היה ממוסחר רצח. אבל היא לאט לאט משנה כיוון. היא יוצרת גם אם זה לא יביא לה קהל. אבל לא סולחים לה על השנים הראשונות, ולא מאמינים שהיא השתנתה. אני כן, דרך אגב. ואני מאוד אוהב אותה.

מטאליקה – מאז שהם תבעו משתפי קבצים ירדה קרנם. הם כאילו הראו דרך התביעה שאכפת להם יותר מדי מהכסף שהמוזיקה שלהם מכניסה. גם אם הם אולי צודקים, הם נשרפו בעיני חובבי המוזיקה.

ומה עם ג'אסטין טימברלייק? איך אתה לא נרתע מלשמוע אותו? אולי כי הוא עושה מוזיקה שברור מראש שהיא לא אמורה להיכנס ל-"אלבום העשור", אלא יותר להיות סתם מוזיקה כיפית, ולכן אין לי בעיה איתו.

ומה עם קריס קורנל? הרי האלבום האחרון שלו, "צעקה", היה אלבום זוועתי, פופי, מכוער ולא טוב בצורה קיצונית. אבל מצד שני, ברור שהוא לא ניסה לעשות אלבום שיירצה את הקהל (הרי הקהל שלו, אוהב הגראנג', הוא בדיוק זה שאמר שהאלבום מגעיל), אז איך זה מסתדר עם התיאוריה שלך?

אז זה בדיוק ההבדל – כאן לא קוטלים את הרצון שלו, אלא את הביצוע. למרות שיש כאלה שמשליכים מהביצוע על הכוונה ואומרים ש-"עם ביצוע כזה, כנראה משהו השתנה בנפש של האמן, אולי הוא פתאום רוצה לרצות, ולא ליצור".

 

אולי מתוך זה מגיעה גם הבעיה של "אלבום שני". האמן פתאום חשוף לאהדת קהל, וזה לא פשוט לשמור על טוהר היצירה עם כל האהבה הזאת שתקועה לך בראש.

ברור לי שלא הכל יכול להיכנס לתאוריה אחת מאוד פשוטה שלי, אבל נדמה לי שכאן דווקא רוב האמנים ואיך הם מתקבלים בציבור חובבי המוזיקה נופלים יפה בין שני צדדי ההבדל הדק.

3 תגובות

דצמ 22 2011

חנוכה שמח!

מאת: נושאים: כללי

לפעמים לא בא לי לכתוב הרבה, ורק להשאיר אותכם עם שני שירים שונים בתכלית, שמשום מה בא לי לשמוע אותם ברצף כל הזמן.
אם היום הייתי עושה חתונה שוב (עם גלית, כן?!) הייתי פותח את הריקודים עם Moves Like Jagger, וסוגר עם Sail Away.
אז חנוכה שמח!

עדיין אין תגובות

דצמ 05 2011

כמו לחטט בפצע

מאת: נושאים: סקירות

אני כותב את זה עכשיו בדרך הבייתה מיום עבודה מתיש. יושב באוטובוס עם מחברת ועפרון בתוך באלגן של אנשים שחוזרים הביתה מיום עבודה מתיש גם להם. אבל אני אפילו לא שומע את מה שקורה סביבי, כי שאני שקוע עמוק בתוך אלבום מדהים. ג'יימס בלייק הוציא בתחילת השנה את אלבום הבכורה שלו, ואני כבר שבועיים לא שומע שום דבר אחר חוץ ממנו. המוזיקה שלו חודרת עמוק, מתישה את האוזניים, את הראש ואת הנשמה, אבל אני מוצא את עצמי חוזר לאותו אלבום שוב ושוב. זה כמו לאכול ציפורניים – זה מכוער, זה מגעיל, אתה מרגיש שאתה עושה רע לעצמך, אבל אתה לא יכול להפסיק. זה כמו לחטט בפצע, כמו לגרד עקיצה. אני מנסה כבר הרבה זמן להגדיר את המוזיקה שלו ולא מצליח. מצד אחד זה בברור אלקטרוני עם לופים וצלילים מסונתזים, מצד שני זה מאוד singer-songwriter, רק בלי המון מילים. זה קצת קרוב לבון איבר. זה לפרקים נשמע כמו סרט סטודנטים, אם הוא היה מוזיקה. הוא עושה אלקטרוניקה עדינה וקשה ויש לו קול יפה ומיוסר.

והוא יושב באוזן ולא מוכן לצאת.

יש חלקים באלבום שמתחברים אחד לשני ואתה לא מבין איפה מתחיל השיר ואיפה נגמר ואתה כולך נופל עמוק לתוך העולם המעורבל הזה שהוא יוצר לך.

אחד השירים האהובים עלי באלבום הוא שיר מספר 6. הוא לקח את השיר Limit to Your Love של Feist, חתך אותו לחצי והכניס בו לופים ועניינים ואני מהופנט כל פעם שאני שומע אותו.

[audio:http://issahar.com/media/music/James_Blake_-_Wilhelms_Scream.mp3|titles=James Blake – Wilhelms Scream]
[audio:http://issahar.com/media/music/James_Blake_-_I_Never_Learnt_To_Share.mp3|titles=James Blake – I Never Learnt To Share]
[audio:http://issahar.com/media/music/James_Blake_-_Limit_To_Your_Love.mp3|titles=James Blake – Limit to Your Love]
[audio:http://issahar.com/media/music/James_Blake_-_To_Care_Like_You.mp3|titles=James Blake – To Care (Like You)]
James Blake

אני ממליץ בחום לשמוע את כל האלבום ברצף, באוזניות טובות, בלילה כשיש שקט מסביב. אחרי שלוש שמיעות אתם תודו לי ותשנאו אותי בו זמנית.

תגובה אחת

נוב 08 2011

החיים משתנים

מאת: נושאים: מחשבות

אני עובר עבודה.

זה לא פשוט לעזוב מקום שאתה ממש אוהב ולהתחיל מחדש. יש את ההתרגשות מהמקום החדש, את החששות. יש גם את הפחד לאבד את החברים שלך. אני אחסר למישהו? האנשים החדשים יכירו את המוזרויות שלי?

מישהי היום בעבודה אמרה לי שאני "יותר דרמטי ממנה", ואולי בפעם הראשונה היא קלטה פיסה מהבפנים שלי. עמוק בפנים אני מאוד דרמטי. אני לא שמח לעזוב ואני לא עצוב שאני עוזב וגם אין לי שמחה מהולה בעצב. אני פשוט פעם ככה ופעם ככה, וכל פעם בצורה קיצונית. כאן הדרמטיות שלי לוקחת פיקוד. לפעמים אני מתרגש כמו ילד עם צעצוע חדש ולפעמים אני עצוב על החברים שכנראה אני אאבד ועל המקום שכנראה, גם אם הוא לא מוכן להודות בזה, צריך אותי, ואני מאכזב אותו בזה שאני עוזב.

זו פעם ראשונה שאני מרגיש ככה. לא היה לי כזה עצב במקומות הקודמים, כנראה כי לא אהבתי אותם כמו שאני אוהב את המקום הנוכחי שלי (להוציא את הצבא). טלטלת הרגשות הזאת עשתה אותי חולה בשבוע שעבר, והיא לא נותנת לי לישון טוב כבר שבועיים. (אמא – אני בריא וזה טבעי. זה גם יעבור).

מזל שיש לי בלוג. הכתיבה מזככת את הרגשות. היא כמו פסיכולוג שמחייב אותך לדבר ולחשוב עמוק על עצמך. לקח לי הרבה זמן להבין שאני עצוב על זה שאני מאכזב את האנשים שסביבי. את העובדים שלי, את החברים שלי, את האנשים שנתתי להם שירות וגם את הבוסים שלי. כן, גם אם כולם יודעים בשכל שזכותי ללכת, ואפילו אם הם שמחים בשבילי, הם ייחסרו את הפונקציה שמילאתי עבורם, ואת האדם שמילא את הפונקציה הזאת. וברגש – הם קצת יתאכזבו מאותו אדם.

בפוסט הקודם שלי דיברתי על ה"דרך שלא נבחרה". למדתי את השיר הזה בתיכון בשיעור אנגלית. היה לי מורה שהיה מדבר איתנו הרבה, במקום ללמד אותנו את הכללים. כשהוא לימד אותנו את השיר זה ראיתי בעיניים מלאות קמטי החיוכים שלו שהשיר הזה אומר לו הרבה. כבר אמרתי לכם פעם שתמיד הייתי בוגר לגילי, וכבר אז, בכיתה י"ב, ידעתי שלמרות שאני מבין מה רוברט פרוסט רוצה להגיד, אני לא באמת מבין את זה ועם זאת – יגיע היום שאני אבין את זה.

אז הוא הגיע. אני כבר בן 34 – כפול מהגיל שהייתי כשלמדתי את השיר הזה. ואני ניצב ביער צהוב. פרוסט כ"כ פשוט וכל כך גאון. אם הוא היה אומר "יער עבות", כולנו היינו ישר משייכים את זה למשהו בנאלי ולא זורקים לזה אפילו עוד חלקיק שניה של מחשבה. אבל הוא כתב יער צהוב. אתה פתאום עוצר וחושב מה זה יער צהוב. ובמילה אחת פרוסט שם אותך איתו בתוך היער. ובאמת יש לי שתי דרכים לפניי. אני מסתכל הכי רחוק שאני יכול לתוך הסבך של כל אחת מהן, ולא יודע מה לבחור. ואני, כמו פרוסט, אומר לעצמי שאני עוד אחזור לדרך שלא בחרתי בה, ושוב כמו פרוסט יודע שזה לא יקרה בחיים. שתי דרכים מתפצלות לי ביער. ואני בחרתי בזאת שלא הלכו בה הרבה. וזה עשה את כל ההבדל.

אני אדם שמח, באמת. אבל הכתיבה מוציאה את הדרמטיות שבי. ילדה בת 21 בשם לורה מרלינג הוציאה בדיוק אלבום שלישי. ואותו היא החליטה להפיק לבד. זו גם יציאה לדרך חדשה. בראיון שהיא נתנה לגארדיאן, היא אמרה שצריך להיות בנקודת שפל כדי שהכתיבה תצא החוצה, ושהיא ממש לא תמיד ככה, ולכן היא תוהה לעצמה האם המעריצים שלה באמת מכירים אותה, או שהם רואים רק פן אחד שלה.

מוזיקה צריך לשמוע באוזניות לתוך הלילה, ורק ככה אתה מצליח להתחבר למוזיקה. עד היום לא שמעתי את האלבום החדש שלה כמו שצריך, ורק היום אני כבר בסיבוב הרביעי על האלבום הזה. ואני מת עליה. היא מתאימה לנפש מהרהרת. אני עדיין בהלם איך ילדה בת 21 מוציאה שלושה אלבומים כ"כ טובים.

לטעימה מהאלבום החדש שלה:

וזה מהאלבום הקודם שלה בהופעה:

 

לכל מי שאני מאכזב, אני באמת מצטער. אני באמת צריך ללכת.

7 תגובות

עמוד 3 מתוך 21.      «1  2 3 4  5» ... הכי ישן