אני לא כותב יותר תכוף, כי אין לי מוזיקה שנדבקה אלי, משהו שבא לי לרוץ למקלדת בשבילו. כל זה עד שהגיעה הדר (קוראת מושבעת, וחברה משכבר הימים) והכריחה אותי לשמוע את החדש של מארק רונסון. הוא דבוק לי לאוזן בלופ מסחרר, ובא לי לרוץ למקלדת לכתוב עליו.

אבל הפעם עשיתי משהו שונה. בגלל שהדר הכירה לי אותו, רציתי שהיא תכתוב עליו. אז קבלו, בלי פרדר אדו, את הפוסט-אורח הראשון במסחטה, ומי ראוי לו יותר אם לא הדר:

**************************************************************************

ראשית – סוג של גילוי נאות:

לא הייתי כאן אם לא הייתי חושבת שכניסתו של מארק רונסון לחיי היא הדבר הכי משמעותי שקרה לאייפוד שלי בשנה האחרונה.

הוא כאן כבר לא מעט זמן וזה כבר אלבום האולפן השלישי שהוא מוציא, אבל אני גיליתי את המפיק/יוצר הגאון הזה רק בחודשים האחרונים. אלבום הכיסויים הקודם שלו, version, זכה לכמות מרשימה של פרסים ושבחים ולצערי הרב גיליתי אותו באיחור וגם פספסתי את ההופעה שלו בארץ…(אומרים שהיה מעולה. באמת! תקראו ביקורות).

הפעם הוא והלהקה (The Business Intl) הלכו על משהו קצת אחר שאני לא ממש יודעת לתת לו שם. מה יש שם? מלא דברים: בריט-פופ, אלקטרו-דאנס, R&B, היפ הופ ואפילו איזו בלדה, המון אמנים אורחים (על רובם הגדול לא שמעתי וכנראה לעולם לא אשמע יותר), ומעל הכל מרחף ניחוח הרטרו שיק של המפיק המאאגניב הזה. כך שלדעתי, באלבום הנוכחי שלו נמצאות כמה פנינים מוצלחות אפילו יותר מאשר בקודם עטור השבחים (אולי זה קשור לעובדה שהוא סופסוף נפטר מהשימוש האקססיבי בחצוצרות…לא סבלתי את החצוצרות!)

אבל למרות כל אהבתי אליו, אני חייבת להודות באמת – אין ספק שהאלבום לא מתאים לכל אחד. ניסיתי "למכור" אותו לחברים שחזרו אלי מבועתים כאילו הטסתי אותם בחזרה הישר לשנות השמונים העליזות. חברים אחרים, לעומת זאת, הציעו לי לכתוב פוסט אורח בבלוג שלהם :)

אז אני, כאמור, התלהבתי ממש מהקונספט, מהביצוע וכמובן מהסטייל (אני בחורה. סטייל זה דבר חשוב לבחורות). הדיסק אמנם מתחיל מעולה ונגמר מעולה, אבל כמעט כרגיל, גם במקרה של Record Collection האיכות לא אחידה. יש כמה שירים בתקליט הזה שאני מוכנה לשמוע בלופ במשך שבוע, בעוד איכות האחרים נעה באיזור הדמדומים שבין "סביר פלוס" או "למה לא, בעצם?" לבין "אפשר לוותר" או "מה הוא חשב לעצמו??".

בגזרת ה"הורסים את הבריאות" אפשר לציין את הבאים:

Record Collection – שיר הנושא של האלבום (מה שזה לא אומר). שיתוף פעולה עם סולן דוראן דוראן (סיימון לה בון, בקאמבק שכמעט מרגש ילדת אייטיז כמוני). לא סתם מופיע בראש הרשימה שלי.

Bang Bang Bang – יצא כסינגל הראשון מהאלבום והוא למעשה זה שהביא אותי לחכות בכליון עיניים ליציאתו. אני לא בטוחה שהייתי מתלהבת כל כך מהמוסיקה אילולא העטיפה המדליקה לגמרי של הסינגל והוידיאו…אי אפשר להטיל ספק בכישרון ההפקה של הבחור. כנראה שלא בכדי משייכים לו חלק משמעותי בהצלחה של אמנים דוגמת איימי ויינהאוס ולילי אלן. במקרה של השיר הספציפי הזה, אני חייבת לציין גם את נוכחותו של Q-tip המאוד מצוין.

Somebody to Love Me – זכה להכנס לרשימה בזכות הליהוק הווקאלי המפתיע (!). מעולם לא הייתי חובבת של בוי ג'ורג', אבל אני כל כך שמחה בשבילו שהוא עבר חזרה למדור המוזיקה ממדור הפלילים, אז יאללה בכיף. אני מפרגנת לו הנחת סלב, העיקר שיפסיק לכלוא נערי ליווי בדירתו.

You Gave Me Nothing – שניה…אני אזכר איך הוא נשמע…..אה! כן! זה הדבר הגרווווווובי הזה! אחת מסוכריות הפופ הכיפיות באלבום, מעבר לכך אין לי תובנות אנטליגנטיות. כיף כיף כיף לשמוע. ואז לשמוע שוב. וזה עדיין כיף!

The Night Last Night – מתחיל מהוסס. משתפר משמעותית כשרוז אלינור דוגוול נכנסת לתמונה. שיר אחרון מעולה בתקליט מעולה.

ואלה הלהיטים הכי טובים בעיני. מכאן והלאה אפשר לציין כמה רצועות שאני לא אתנגד לשמוע בנסיעה, או אולי אפילו יגרמו לי להזיז את הראש (ואת הישבן?) אם אני אתקל בהן במקרה, אבל לדעתי הן רחוקות מהרשימה שציינתי לעיל:

Lose It - חמוד, אך לא יותר…הזדמנות לשמוע את הבחור עצמו שר…אמנם לא רע לדעתי, אבל בואו נאמר שהבחור לא בדיוק בנה את הקריירה על קול הפעמונים שלו – וטוב שכך.

The Bike Song – הסינגל האחרון שיצא. נופל גם הוא לאותה קטגורייה. ח"ח על הוספת צלצול הפעמון האותנטי – אלוהים נמצא בפרטים הקטנים…והוידאו קליפ של השיר – מה אומר עליו? זה מארק רונסון במיטבו.

Circuit Breaker – רצועה אינסטורמטלית חביבה מאוד. אני דווקא מעדיפה את השירים היותר סטנדרטים: בית,פזמון,בית פזמון…למה לשנות נוסחה שעובדת?? אבל רונסון שילב כמה הפוגות של מוזיקה נטו באלבום, שאני פחות התחברתי אליהן…מכולן, Circuit Breaker היא המועדפת עלי, על אף העובדה שזה מרגיש קצת כמו מוזיקת רקע של משחק מחשב (מהאייטיז – נו מה?).

Hey Boy – התנדנד בין רשימת "הורסים את הבריאות" לרשימה הנוכחית. שיר טוב! בכלל, שמתי לב שרוב השירים שרוז אלינור דוגוול משתתפת בהם יצאו מוצלחים מאחרים. אל תאמרו "לא ידעתי".

בקיצור,

5 "הורסים את הבריאות" + 4 "למה לא, בעצם?" = דיסק מדליק, מגניב, גרובי, כיפי וממולץ בחום!

את המילים של השירים אני לא זוכרת, ואני בספק אם רונסון התכוון לקרב את השלום בין העמים בעזרת המוזיקה שלו, אבל אם הייתי צריכה לבחור רק אלבום אחד שילווה אותי בחודש הקרוב – רונסון ווד בי איט.

אבל שוב, אם לא הייתי חושבת ככה…לא הייתי טורחת להשחית את זמני על המקלדת…

בשבוע שעבר היה ג'אז בים האדום, ואני מתגעגע. יבוא היום שאני אבלה את סוף אוגוסט באילת בג'אז. אולי כשהילדים יהיו מספיק גדולים ואני אקח אותם איתי. 2014 – הנה אני בא.

לפני שנתיים הייתי במונטריאול בדיוק כשהתחיל פסטיבל הג'אז שם. הוא קצת יותר מפורסם מהפסטיבל באילת, אבל לא בהרבה. באמת. לא הספקתי לראות הרבה (והרבה צער וחרטה יש לי על כך). אחת המופיעות שם הייתה ילדה בת 14 שעושה ג'אז עם קול מדהים, וזה היה הפסטיבל השני שלה (גם אותה לא הספקתי לראות). קוראים לה ניקי ינופסקי. יהודיה ממונטריאול. באולמפיאדת חורף האחרונה בוונקובר היא שרה את הפזמון, ואת ה-"שיר של האולימפיאדה".

היא הופיעה ביום הראשון של הפסטיבל, וב- Ynet אומרים שהייתה הופעה טובה מאוד. אני חולה על זמרות ג'אז. אולי כי אין הרבה זמרים, ואני פחות אוהב ג'אז בלי מילים. אולי כי ג'אז מאפשר להן לעשות מה שהן רוצות עם הקול שלהן.

בכל מקרה, התחלתי לשמוע את אלבום הבכורה שלה, Nikki, והוא לא עוזב לי את האוזן. לא בגלל שהוא כ"כ טוב, אלא בגלל שהוא חמוד. היא ילדה בת 16 ואמנם אי אפשר לשמוע את זה בקול שלה אבל חסר לה קצת עומק, קצת בגרות. כמעט בכל אלבום ג'אז של זמרים (ות) יש הרבה שירים שהם קאברים לשירים ישנים. אצלה יש גם כמה שירים חדשים, והם נעים בין הפופ לג'אז. אחד אפילו כתבה לה Fiest הקנדית המדהימה.

הנה שני שירים מהאלבום שלה:

והנה היא מלפני שנתיים (ילדה בת 14!) בפסטיבל הג'אז במונטריאול:

היא יכולה רק לגדול ולצמוח, ולהוסיף עומק ושירים משלה ויש לנו זמרת מדהימה לשנים הבאות.

איזה כיף שיש עדיין ילדים שהולכים לעשות ג'אז.

עוד כשלאילת קראו אום רש רש וגלית ואני רק התחלנו להיות חברים, גם לירון תאני וקוואמי רק התחילו להיות חברים. בתקופה ההיא גלגל"צ עוד הייתה תחנה מגניבה גם ביום אבל היינו מחכים לימי חמישי בחצות: כל חמישי בין חצות לשתיים בלילה היינו לא עושים כלום חוץ מלהקשיב לטלמייסר של העייסק. אני אפילו זוכר שלקחתי איתי רדיו לבית של חברים ושמתי אותם ברקע כדי לא לפספס תוכנית. זו הייתה בערך תקופת הזוהר של ההיפ-הופ והראפ והמוזיקה השחורה בכלל. אני לא זוכר את כל השירים שאהבתי אז, אבל בתוכנית אחת של העייסק היה יותר שירים טובים מאשר בחמישה ימים של גלגל"צ היום. לירון וקאוומי גם היו נונ-קונפורמיסטים לחלוטין, כשהם מפריעים לחדשות של חצות, משתוללים באולפן במשך שעתיים ומראים מהי אהבה אמיתית למוזיקה.

ואם נלך עוד קצת אחורה, אני לא זוכר בדיוק מתי התחלתי לאהוב מוזיקה שחורה, אבל אני יכול לשים את Cypress Hill די בהתחלה. אני חושב שהאלבום השלישי שלהם הוא האלבום השחור הראשון שקניתי. פעם ראשונה שפתאום הבנתי שיש מוזיקה איכותית בצד השחור. יש להם קול מוזר מאוד. קבלו:

אז היינו באמצע הפריחה של המוזיקה השחורה. היפ הופ, ראפ וכו' שלטו באוזן שלי באותה תקופה, והמוזיקה הייתה פשוט כייפית. וויל סמית, פף דדי, ועוד הרבה שאני לא זוכר.

אבל לאט לאט המוזיקה השתנתה, כי כל התחום הזה התבגר. פתאום הוא תפס במה מרכזית יותר. נכנסו יותר מדי "ניגה'ס" והכניסו את הערסיות האמריקאית לתוך המיינסטרים. אני הניגה הכי גדול בשכונה. יש לי כסף, בחורות, מכוניות יותר מכל אחד בשכונה. אני מסתובב עם אקדח 50 מ"מ והוא עשוי זהב. ואני גם יורה בו על מי שבא לי. כבר לא יכלת לשמוע עייסק מההתחלה עד הסוף בלי להעביר תחנה כל כמה שירים. אמנם פה ושם היו הבלחות של מוזיקה שחורה טובה, כמו קרייג דיויד, אבל בכלליות זה כבר לא היה זה.

וככה עזבתי את המוזיקה השחורה לאנחות.

אבל השנה הוציאו הרוטס (The Roots) אלבום חדש.
הרוטס בכלל לא היו פקטור בתקופה ההיא. היה להם שיר אחד ענק (!) עם אריקה בדו, אבל הם לא היו במיינסטרים של המוזיקה השחורה. לפני שנה בערך הם הפכו להיות הלהקה של התוכנית לייט נייט עם ג'ימי פאלון, ולי זה היה נראה הסוף שלהם. אבל, הם הוציאו השנה אלבום חדש. אני ממש הופתעתי כששמעתי על זה, כי הייתי בטוח שהם גמרו. וממש, אבל ממש הופתעתי כשכבר שמעתי את האלבום.
WOW, איזה אלבום. מושלם.

01. A Peace of Light 02. Walk Alone Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser. 03. Dear God 2.0 Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser. 04. Radio Daze 05. Now or Never 06. How I Got Over Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser. 07. DillaTUDE- The Flight of Titus 08. The Day 09. Right On 10. Doin' it Again 11. The Fire Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser. 12. Tunnel Vision 13. Web 20-20 14. Hustla

אז מה עושה את האלבום הזה למיוחד? למה אני לא מפסיק לשמוע אותו? אוה, טוב שבאתם.

הסיבה הראשונה והעיקרית היא שאני אוהב את המילים של השירים (מפתיע, נכון? גם אותי). המילים באלבום הזה מדברות על חיים בוגרים. אין כאן "אני ואפסי עוד", אלא יש כאן הרהור על החיים ועל הקשיים שאתה עובר בהם.

הסיבה השניה היא הלחנים וההפקה. מאוד מהורהר, מאוד איטי. מאוד יפה. כל השירים מתחברים אחד לשני עד שלפעמים לא מרגישים את המעברים.

והסיבה השלישית היא שיתופי פעולה. בשיר הראשון יש שלושה בתים, כל אחד על ידי מישהו אחר. כמעט כל שיר הוא שיתוף פעולה עם מישהו. זה עושה את האלבום מאוד מאוד מעניין.

השיר הראשון, Walk Alone, הוא בדיוק הפוך מתרבות הניגה'ס. הוא הולך לבד. הוא החלק בפאזל שלא מתחבר.

בשיר השני הוא בוכה על העולם הנחרב שלנו תוך כדי שהוא מתפלל לאלוהים. יש בו קצת מילים מטומטמות, אבל זו הבלחה חד פעמית, והרוב בסדר גמור.

בשיר Now or Never יש יותר מדי משפטים יפים שאפשר לצטט מאשר מקום בבלוג הזה. ממש רואים כאן אדם שמהרהר על הדרך שהוא עבר ועל זה שהעולם משתנה והוא צריך להשתנות יחד איתו, אז אני אביא כאן רק את השורות מהפזמון:

Everything's changing around me
and I want to change too
It's one thing I know
It ain't cool being no fool

השיר הבא, How I got Over, בחירה מעולה לשיר הנושא של האלבום. הוא באמת מסמן את הקו המוביל של האלבום. זו פעם ראשונה שאני שומע ביקורת על הרחובות שהכושים גדלים בהם. הוא גם נקרא "איך התגברתי". פשוט מעולה:

Out on the streets, where I grew up
First thing they teach us, not to give a fuck
That type of thinking can’t get you nowhere
Someone has to care

בשיר Right On הם מסמפלים שיר של ג'ואנה ניוסם שהיא יוצרת עכשווית מדהימה עם נבל, אבל עם קול של צפצפה שהתקלקלה ועלתה כמה טונים. והם פשוט עושים אותה טוב.

השיר The Fire פשוט יפהפה.

ליצור אלבום כשיש לך כמה וכמה שנים בתעשיה זה לא פשוט. ובמיוחד אלבום מוזיקה שחורה. אתה לא יכול ללכת ולספר כמה אתה תותח כי כבר עשית את זה בכל דרך שהיא. אתה גם חושב אחרת. באו הרוטס והוציאו אלבום אחר. מלא שיתופי פעולה, לחנים יותר עדינים ובעיקר מילים בוגרות.

האלבום הזה הוא דוגמה מושלמת לאיך אמן צריך להתבגר. וזה לא תואר פשוט לתת לאלבום.

ארקייד פייר מוציאים אלבום חדש בחודש הקרוב והעולם בוחש גועש ורועש. בכל מקום מדברים, מנתחים ובעיקר מחכים. יותר מחכים לאירוע עצמו, הדיסק כבר נמצא על אייפודים בכל העולם תודות לאינטרנט הנהדר שלנו.

האמת היא שאני ממש שונא דליפת אלבומים לאינטרנט לפני שהם יצאו – אני אף פעם לא בטוח שזה אמיתי או שזה הגרסה הסופית, ואני לא מבין למה אי אפשר לחכות עוד חודש ולגנוב את זה כמו כולם.
יש איזה קונצנזוס שאלבום הבכורה שלהם הוא אלבום מושלם ושהוא אלבום הבכורה הטוב ביותר של העשור האחרון. אחריו הם הוציאו עוד אלבום שאומרים שהוא ״בסססדר, לא כמו הראשון, אבל בסססדר״ ועכשיו אנחנו בדרך לשלישי.
אני לא מתחבר. סורי. יש שירים טובים באלבום הראשון. יש אפילו שירים מעולים. אבל אפילו לא רובם. החלק השני של האלבום כן טוב. כולם מתפעלים מהמילים שלהם ואני יכול להבין את זה, אבל זה לא מספיק בשבילי. אני לא מצליח להקשיב לקול של הסולן, הוא נשמע לי קצת בכייני וקצת צפצפני ואני לא חושב שהלחנים מדהימים. שוב, סורי על חילול הקודש.
בכל מקרה, לאלבום החדש קוראים The Suburbs והוא מתאר, ע״פ מה שקראתי (לא הקשבתי עד הסוף למילים), את החיים של אנשים בוגרים עם משפחות החיים, איך לא, בפרברים. אבל למה לעשות אלבום עם 16 שירים? למי יש כח לשעה וחמש דקות?

הנה לינק להאזנה מלאה לאלבום החדש ברדיו NPR המעולה (תודה, גיאחה).

הנה מה שכתב עליהם גיאחה בעונג שבת האחרון:

כולם מתייחסים לארקייד פייר החדש וזה ממש משמח אותי, לא רק כי אני אוהב את האלבום יותר עם כל האזנה [והנה האזנה מלאה לכל האלבום], אלא כי בימינו המפורקים, נטולי האוטוריטות (אותוריטות?), ימים בהם כל ליצן הוא מלך, כבר אין באמת אלבומים שיציאתם היא ממש אירוע בקרב מאזינים. והנה יש. כתבתי מעין נון-ביקורת על האלבום בוויינט, וגם עינב שיף כותב יפה בוואלה, אייל כותב אישי ברדיו פרימיום להמונים, וב"הארץ" מתרגמים כתבה מהניו יורק טיימז (שמישהו יחליט, אגב, איך מתרגמים את שמה של אשתו של וין באטלר), אך מומלץ לקרוא את הכתבה המקורית במלואה, וגל אוחובסקי מפרסם בטיים אאוט את הביקורת הכי שטחית שראיתי לאלבום הזה עד כה. [עברית וכאלה]

דעתי לא מספיק מגובשת על האלבום החדש, אבל הוא בסססדר. לא כמו הראשון, אבל בסססדר :)

אז זה הפוסט הראשון בסדרת ה-"מה קורה עכשיו בעולם ומה אני חושב על זה".

אני המון פעמים מוצא מוזיקה חדשה שאני אוהב אצל אביעד מה- "האייפוד רעב". אחלה טעם יש לו. את החבר'ה האלה מצאתי אצלו. קוראים להם Collider, אחרי שפעם קראו להם Sea Exchange. הם הוציאו ממש עכשיו EP שלישי שקוראים לו Strobos.

הם עושים מוזיקה שחזרה בשנה האחרונה (בערך) לאופנה וקוראים לה שוּגייזינג. כלומר Shoe-Gazing, כלומר "בהיה בנעליים". הנה ההגדרה של זה בוויקיפדיה. מה ששוגייזינג אומר זה שהאמן די לא זז בהופעה, אלא מסתכל על הרגליים שלו. סוג של פחד קהל אצל להקה שמופיעה על הבמה. אבל כמובן שזה לא מתאר את סוג המוזיקה. סוג המוזיקה קשור גם הוא לבהיה בנעליים. מדובר על קיר רעש ודיסטורשנים בצרוף קולות עדינים ורכים שמתמזגים עם הרעש. דיי חלומי כזה משולב עם רעש תעשייתי. בגלל קיר הרעש, הנגנים בוהים כל היום ברגל שלהם שעסוקה בדיסטורשן, וזו עוד סיבה לשם של הסגנון הזה.

וזה מוביל אותנו ללהקה החמודה שלנו. אביעד לא יודע עליהם הרבה, וגם אני לא. אני רק אגיד שאני לא מפסיק לשמוע אותם. ה- EP שלהם כ"כ טוב שהם מתחילים לעשות גלים בכל הבלוגיה.

אז קבלו אותם. הפעם אני לא צריך לצרף לכם שירים או את הלינק לכל ה- EP, מכיוון שהם מחלקים את כל החומר שלהם באתר המדהים שקוראים לו BandCamp.  יותר מזה, הבאתי לכם את ה- EP ישירות להקשבה ולהורדה.

אני מאוד אוהב את שירים 4 ו- 7, אז דלגו אליהם ותגידו לי מה אתם אוהבים.

זהו להיום. תהנו.