עונג שבת חוגג 5 שנים!!!!

זה פשוט מדהים שיש לך בלוג 5 שנים, ועוד בעדכון שבועי!

וכיאה לגיאחה, הוא חוגג את זה בקלאסה – הופעות חיות של מלא אינדי ישראלי ב- 20 שקלים.

איזה תענוג.

כפי שאולי שמתם לב, אין פה בבלוג סקירות על מוזיקה שאני לא אוהב. אני משאיר את הביקורות הרעות לאתרים אחרים. אני כותב רק על מוזיקה שאני אוהב ושעושה לי טוב, וזה חלק מעקרון. המטרה שלי בבלוג היא לא להיות מבקר מוזיקה אלא "צרכן מוזיקה". אז מה יום מיומיים? למה פתאום יש כאן כותרת "אכזבת השנה"? התשובה היא כי ציפיתי וחיכיתי ופימפמתי לכם שהיא מעולה ושהיא הולכת להיות שיא השנה וש-"אין אין אין עליה". אבל התבדתי.

כבר כמעט חודש אני שומע את האלבום החדש של הבחורה הסופר מוכשרת Little Boots, ואני לא יכול שלא להתבאס רצח. כל הכשרון הזה מתמצה לכדי אלבום מתחת לבינוני במקרה הטוב. לאלבום קוראים Hands, והוא כולו מורכב משירי דיסקו אלקטרוני ברמה הנמוכה ביותר. פה ושם אפשר למצוא שיר שאפשר לשמוע יותר מפעם אחת ואולי אפילו לזמזם אותו בדרך, אבל לא מצאתי באלבום הזה שום דבר ששווה לחזור אליו. כל השירים מסונתזים בצורה הרעה ביותר. המילים נחותות מאוד (כמעט בלי יוצא דופן). לדוגמא, יש שיר שמתחיל "אתה הלילה ליומי, והשמאל לימיני,…. השמש לירח שלי והכוכבים ללילה שלי". נורא. לא ראיתי קלישאות כל כך גדולות מאז ה- Corrs.

ויש לה את "שיר המתמטיקה".שיר המתמטיקה! באמת, מה נסגר איתך????? מה זה שיר המתמטיקה, אתם שואלים?

שיר המתמטיקה הוא האינדיקטור שלאמן לא היה מה לכתוב. כל פעם שאני שומע אמן שעושה אותו בא לי לתלוש את השערות מהגבות. הרבה אמנים מהשורה האחרונה חושבים שזה נחמד לעשות שיר על איך שמתמטיקה זה קשה לכולם להבין, אבל "אני ואתה זה אחד ועוד אחד, וביחד זה שתיים" ועוד כמה דברים מטופשים כאלה בכל מיני ווריאציות. אצל Little Boots זה אפילו עוד יותר גרוע. אין אפילו טיפת תחכום:

1. קוראים לשיר "מתמטיקה".

2. השיר מתחיל ב: Mathematics is a difficult thing. כאילו באמת?? מה את אומרת?? זה קשה? וואלה, זה חדש…

3. יש בשיר את המילים "פיתגורס", "פיבונאצי". אפילו גיק כמוני לא מתרגש מזה.

4. יש שם מילים נוראיות, כמו "בגלל שה- X שלך שווה ל- Y שלי…", "קח קצת מהמוח שלי ותחסיר את זה מהנפש שלי", "שום דבר לא יכול לחלק לב ועוד לב". בא לי להקיא!!!!!

אגב, לא צריך להמשיך, כי ברגע שיש את "שיר המתמטיקה" כבר אפשר לעצור ולזרוק את האלבום לפח, אבל בכל זאת, בואו נמשיך קצת.

האלבום כולו בנוי בלי טיפת תחכום. ואל תגידו לי שדיסקו מסונתז לא צריך תחכום, שמעתם את MGMT?? (לא ש- MGMT זה ממש דיסקו, אבל אפשר לשים אותו בערך על אותה משבצת של אייטיז מסונתז, רק איכותי פי חמישים…) (אני חושב שעכשיו MGMT יתבעו אותי על ששמתי אותם באותו משפט איתה. בן, אני מצטער, זה לא יקרה שוב). כל המילים נוראיות, והכל דיסקו בנאלי, בלי שינויי מקצבים, בלי אפילו ניסיון להראות רגש. מעניין שמה שפרסם אותה עוד לפני צאת האלבום הוא הביצוע שלה ל- Ready for the Floor של Hot Chip (שקישרתי אליו פה בתוך הפוסט). כלומר היא מצהירה מי הוא ה- Role model שלה. אם את כ"כ אוהבת את Hot Chip, אולי תוציאי משהו שמתקרב אליהם? קצת תחכום או רגש? קצת גיוון בשירים?

לא שמתי פה אפילו שיר אחד לדוגמא, כי אני לא מוכן ללכלך את הפוסט הזה.

אם להיות קצת פיירים – בצד החיובי, יש באלבום שלה אולי שיר אחד נחמד, הראשון – New In Town. אה, ויש לה מבטא בריטי חמוד.

בקיצור, בפראפראזה על עצמי:

אל תקחו את האלבום הזה לשום מקום. אל תגעו בו עם מקל.

זה מה שכתבתי לפני חודש וחצי, כשלא יצא לי כלום. כנראה שכבר יצאתי מהבלוק שאליו נכנסתי. בעיקר בגלל שפתאום היה לי מה לכתוב (כריס קורנל), והגיעו Little Boots ורגי'נה.

אני אוהב את הפוסט הזה, אז קבלו אותו כמו שהוא.

רק נדבר שניה על הכותרת: היא של איינשטיין. נכון מעולה?

If we knew what we were doing, it wouldn't be called research, would it?

———————————————————————————-

זה כבר די ברור, אני ב- Writer's Block. לא יוצא לי כלום ואין לי איזה בעירה פנימית לכתוב משהו כמו שהיה לי בעבר. אין לי מוזיקה מיוחדת שאני צריך לספר עליה לעולם. כבר התחלתי לחשוב על הרחבת הבלוג לנושאים מנושאים שונים, אבל אז חזרתי בי מהר מאוד. כי אתם לא באמת רוצים לשמוע על האופניים שקניתי, או על הספר שאני קורא או על ספורט, נכון?! (רטורית, חבר'ה, רטורית).

ויש עוד כמה דברים שטבועים עמוק בתוך מהות הכתיבה, שעושים את זה עוד יותר קשה. אז היום נדבר קצת על הכתיבה עצמה, מעין תרפיה עצמית, שתוביל בסוף ליציאה מהבלוק שאליו נכנסתי.

אז איך כותבים פוסט?

לכתוב פוסט זה קצת כמו מחקר. אתה יודע מאיפה אתה רוצה להתחיל, אתה כבר יודע על כמה נקודות בדרך שתפגוש (נגיד שניים שלושה דברים שרצית להגיד), יש לך שיטות, יש לך עקרונות. לפעמים הפאנצ'-ליין כבר מוכן לך. אבל כמו במחקר, אתה לא יודע איך זה יתפתח. איך הקשרים האסוציאטיביים בראש שלך יובילו את הפוסט. כמו מחקר, גם בפוסטים אתה יכול להתקע – נגמר לך מה להגיד על הנושא כבר בהתחלה, או שהנושא לא מספיק מעניין, או שאין לך כיוונים חדשים לפתח, או שבדיוק קראת פוסט שכותב בדיוק על אותו נושא. וכמו מחקר טוב, גם פוסט צריך זמן. זמן לעבד את החומר, זמן לברור את הטפל מהעיקר, זמן לחדד נקודות חשובות.

אז איך פותחים writer's block? כמו במחקר. מנסים שוב. ושוב. ושוב. ושוברים מוסכמות. ומנסים שיטות חדשות. ומתנערים מדעות קדומות (מה, כל זה בפוסט אחד?).

ואם נוריד את הדימויים לקרקע, אז הנה כמה כללים לכותב המתחיל ולכותב התקוע (זה אני, כן?):

1. לכתוב לכתוב לכתוב
2. לבחון את העקרונות שלך מחדש כל פעם
3. לכתוב קצר לפעמים, כדי שלפחות יהיה פוסט.
4. לרענן את הבלוג
5. אם הפסקת באמצע פוסט – לחזור אליו!!! אפילו תמחק את כולו, העיקר שתעשה אותו
6. לא לפחד אם יצחקו עליך
7. לכתוב מהלב

כל הזמן אני חושב שעדיין תחילת השנה, ואין דיסקים חדשים. אבל גם אם זה קצת נכון, עוד מעט מגיע מבול של דיסקים חדשים. יש Little Boots, ורג'ינה, ודוטרי.

ב- 09.09.09 יוצא משחק חדש שקוראים לו Beatles Rock Band, ושהוא משהו כמו Guitar Hero אבל רק עם השירים של הביטלס.

אז היום נתקלתי בקליפ פרסומת הזה. פשוט מ-ד-ה-י-ם!!!

תקדישו לזה 4 דקות, זה שווה כל שניה.