הייתי בערב של העונג שבת, היה בסדר. או כך לפחות טוען הסטיקר שלקחתי משם. בתחילת הערב, עוד לפני שהגעתי עלתה להופיע טליה אליאב. בחורה ששמעתי עליה רק מגיאחה, והוא אמר שהיא טובה מאוד ושרה סוג של ג'אז. אז לפני שיצאתי קניתי את הדיסק שלה – "התנועה". עברו כמה שבועות, והשבוע התחלתי להקשיב לו. מעניין למה. אולי בגלל חברים שנסעו לצפון ונתנו לי את האוטו שלהם וככה יכלתי לשים דיסק (תודה אורי ודסי!), אולי בגלל שהחלטתי שהגיע הזמן, ואולי בגלל שבצירוף מקרים נדיר, השבוע חל ג'אז בים האדום. אני חושב שאחרי הפוסט הזה באמת יהיה אפשר להגיד שמספיק להתרפק על העבר. עברו כבר עשר שנים בערך מאז הפעם האחרונה שלי שם, אבל אני עדיין מתגעגע.

אז לכבוד הג'אז, בואו נדבר קצת על טליה אליאב, ועל סופי מילמן (שכבר קיבלה פוסט משלה).

טליה אליאב – התנועה Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser. טליה אליאב – אני אוהב אותך

סופי מילמן – קח את האהבה בקלות Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser. Sophie Milman – I Can't Make You Love Me

לטליה יש קול מדהים. קול צלול כשהיא רוצה וקול מחוספס כשהיא רוצה. הלחנים והנגינה מעולים. החסרון הגדול שלה הוא במילים. לא מובנות, לא קשורות, מעצבנות. דוקא בג'אז ווקאלי, כשהמוזיקה רגועה ואתה מקשיב למילים, קשה מאוד לשמוע מוזיקה עם מילים לא קשורות אחת לשניה. יש לה אפילו שיר כזה – "שיר על שום דבר". אבל בניגוד לסיינפלד, כשהם עשו פרק על שום דבר הייתה לו עלילה וקשר בין סצינה לסצינה, אצל טליה אפילו בתוך אותו משפט אין קשר בין מילה למילה. זה מתסכל, כי כל השאר ממש טוב. אמנם יש קטעים שהיא ממהרת שניה, או שנגן אחד לא מסונכרן עם חברו (ולא בקטע האלתורי), אבל חוץ מזה השירה והנגינה מעולים. למה לא יכלת להשקיע במילים?!

אבל אני צופה לה עתיד. גם ככל שאני שומע את האלבום יותר, אני אוהב אותו יותר. זה קורה רק לטובים.

תוך כדי שאני שומע אותה היום, תקף אותי מצב רוח ג'אזיסטי, והחלטתי לבדוק מה קורה עם סופי יקירתי. ומה גיליתי? שכבר יצא לה אלבום חדש! קוראים לו "Take Love Easy". אז הורדתי והתחלתי לשמוע. ובינתיים אני אוהב פחות מהאלבום הראשון שלה. למה? אני חושב שהיא קצת איבדה את הייחוד שלה והיא נשמעת לי קצת כמו דיאנה קרול (שכבר אמרתי אלף פעם שמגיע לה פוסט, אז היא תקבל!). אגב דיאנה קרול, אתם יודעים שהיום לפני 11 שנה ראיתי אותה בהופעה בג'אז בים האדום? אח, הגעגועים.

אז נחזור לסופי. שמעתי את האלבום שלה רק פעמיים, אז אני עוד לא יכול לחוות דעה מוצקה, אבל היא נשמעת לי קצת יותר שבלונית מהאלבום הקודם. מה גם שהקאברים שהיא בחרה לאלבום הזה (אמרנו כבר שכל ג'אזיסט עושה גם קאברים באלבום, נכון?) לא מדהימים, חוץ מ- I Can't Make You Love Me שהבאתי פה.

אני רוצה להיות עכשיו באילת בג'אז.

——————————–

אגב I Can't Make You Love Me, באמריקן איידול האחרון הייתה צריכה לזכות אחת בשם אליסון אירהיטה. ילדה בת שבע עשרה בערך, שעושה רוק כמו שצריך. שיער אדום, קול מחוספס, עושה ג'וני מיטשל. בכוכב נולד למדו משהו מאיידול, ולנו יש את מיי פיינגולד. אז קבלו את אותו שיר שעשתה סופי, בגירסת אליסון אירהיטה:

כבר איזה חודש שחזרתי לקרוא בלוגים של מוזיקה. איזה תענוג. ככה לומדים על מוזיקה חדשה. אין לי מושג איך הם מוצאים אותה, אבל הם עושים את זה, וטוב שכך. אחרי שהילדים שלי כבר מזהים באוטו את The Black Keys (זו אותה להקה, נכון אבא?), ואנחנו שרים בקולי קולות את השיר "I Got Mine" ("שיר הגמל"), הגיע הזמן למוזיקה חדשה. אז טיילתי לי ברחבי הבלוגיה ומצאתי אצל "האייפוד רעב" את האלבום השני של Think About Life, שיצא רק לפני שלושה חודשים. ומכיוון שהוא נותן קישור לאלבום המלא שלהם, מיד הורדתי והכנסתי למאגר השמיעה. והאמת, אני שומע אותם מאז די רצוף.

וכרגיל, שירים ועטיפה:

01. Johanna Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser. 02. Havin' My Baby 03. Sweet Sixteen Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser. 04. Young Hearts 05. The Wizzzard 06. Set You On Fire 07. Sofa-Bed 08. The Veldt 09. Nueva Nueva 10. Life Of Crime

טוב, אז Think About Life ממשיכים את הטרנד של לחזור לשנות ה- 80, עם יותר תחכום (שמעת, Little Boots, עם קצת יותר תחכום!). אני לא באמת יודע אם אפשר לקרוא לזה דיסקו, פופ, או פיוז'ן, אבל זה בהחלט נשמע קרוב. אולי הם מחברים את הכל ביחד וגם עושים את זה טוב. יש להם צד קליל וצד מתוחכם.

כמו הרבה דברים טובים אחרים, התחלת האלבום מאוד קליטה, אבל אח"כ שאר השירים הפחות קליטים מתחילים לעניין. וכמו הרבה דברים טובים, השירים בסוף צריכים כמה שמיעות כדי שהם יתלבשו לכם טוב בתוך האוזן, אבל הם שווים את הזמן.

היתרון הגדול שלהם הוא שהם כייפים וקלילים, ומתאימים כמו בריזה קרה לצהריים באוגוסט.

אז גשו לאתר של האייפוד הרעב, הקליקו על הלינק לאלבום המלא, והנה לכם – משהו להעביר איתו ימים חמים במיוחד.

איך אני אתחיל? מהאמצע? טוב שיהיה.

המוזיקה שאני שומע הכי הרבה מתחילת השנה שייכת ללהקה המורכבת משני אנשים. אחד יהודי עם זקן עבות (סבנטיז סטייל, לא עיירה בישראל) והשני לא. זה כבר האלבום החמישי שלהם, וקוראים להם The Black Keys. היה לי חוסר אדיר במוזיקה בתחילת השנה, ובמקום לחזור לכל מיני וביי, כל פעם שניסיתי לבחור מוזיקה היד שלי הלכה אוטומטית לאלבום האחרון שלהם – Attack and Release. וכל פעם שהתחלתי לשמוע אותם הפסקתי רק אחרי 4 פעמים לפחות. בערך. (אני לא כ"כ זוכר, בגלל שהם כבר עמוק בתוך הורידים שלי).

ועכשיו מה? נחזור להתחלה? טוב שיהיה.

בסוף השנה (האזרחית) שעברה, פרסם גיאחה את אלבומי השנה של קוראי עונג שבת. בחירה שנעשתה בצורה דמוקרטית לחלוטין ע"י אוהבי מוזיקה וקוראי הבלוג. ואיפה אני הייתי? הייתי בערך חצי שנה בתוך עסקי הבלוגיה. אז אמנם כתבתי על מוזיקה, אבל לא עקבתי אחרי כל מה שקרה באותה שנה (מאז כבר למדתי, ואני עוקב באדיקות אחרי בלוגים שמספקים מוסיקה חדשה בכל עת. ניתן למצוא אותם פה בצד), וכך הגעתי לסוף שנה כשרשימת אלבומי השנה מכילה המון אלבומים שלא שמעתי והמון כאלה שלא שמעתי על קיומם. מיד החילותי במסע צלב להשלמת פערים. "המפתחות" קיבלו את המקום ה- 18, וכך נפלה אוזני על השיר שלהם ושמעתי אותו איזה 5 פעמים. כבר אז נפסק מסע הצלב, משל הגעתי ירושליימה. איזה אלבום! איזה איכות! איזה הפקה! אם הייתי מכיר אותו עוד באמצע שנת 2008, הוא היה מתחרה ראש בראש עם MGMT ו- Hot Chip על אלבום השנה (והיה מפסיד. בנקודות. ורק בגלל שהאחרונים קבעו את הטרנד של השנה. האלבום הזה יותר טוב, כמעט בכל אספקט).

ועכשיו? הגענו לסוף? כמעט. אנחנו כבר בשער הגיא.

קודם, עטיפה ושירים.

01. All You Ever Wanted 02. I Got Mine Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser. 03. Strange Times 04. Psychotic Girl Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser. 05. Lies Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser. 06. Remember When (Side A) 07. Remember When (Side B) 08. Same Old Thing 09. So He Won't Break 10. Oceans & Streams 11. Things Ain't Like They Used to Be Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

האלבום הזה כ"כ טוב, שאני חייב לתת לכם ארבעה שירים מתוכו. השניים הראשונים יותר קצביים, והאחרים יותר מהורהרים. כמיטב המסורת של האלבומים הטובים, השיר האחרון באלבום הוא השיר שאני הכי אוהב, אם כי באלבום כ"כ טוב הוא בפער קטן על האחרים.
האלבום הוא בלוזי-רוק ישן כזה. הסאונד שלו לקוח משלושה עשורים אחורה. יש לאלבום הזה נוכחות בתוך האוזן. הוא מגובש. הוא יציב. הוא לא משעמם לרגע, ועם זה הוא יושב טוב כמו איזה סינגל מאלט 18. אין לי מילה אחרת לתאר את הגיטרה של דן אורבך (הבחור עם העבות) מאשר מעושנת. ממש כמו סינגל מאלט: מחוספסת, מתנפלת ואח"כ מלטפת.

יש לאלבום את הפקטור שחסר לכ"כ הרבה אחרים – הוא לא משעמם גם אחרי 50 שמיעות (ותאמינו לי, אני כבר שם).

אז איך רק שניים עושים מוזיקה שנשמעת כאילו יוצאת מלהקה שלמה? אין לי מושג, אבל זה נשמע פשוט מלא ושלם.

לקראת הפוסט יצאתי למשימה להכיר אלבומים קודמים שלהם. לקודם קוראים Magic Potion, וגם הוא פשוט מעולה. ואז הלכתי עוד אחורה, וגם הוא מעולה. זה פשוט לא יכול להיות. איך להקה כ"כ טובה חמקה תחת הראדר שלי?

ולקראת סיום, בגלל שאתם באמת באמת חייבים את האלבום הזה וחייבים לשמוע אותו ברצף, פעם ראשונה (ואחרונה?) במסחטה:

כל האלבום להורדה – The Black Keys – Attack and Release.

כשהייתי קטן (בתיכון), כשעוד הרגשות היו הרבה יותר טהורים ולא קהו עם הזמן, הייתי ממש עצוב בין ר"ח אב לתשעה בו. אבל ממש עצוב. הייתי חושב הרבה על בית המקדש, ועל "להיות עם חופשי בארצינו". הייתי מהרהר על איך זה יהיה כשיבוא המשיח. אבל עוד אז, לא חיכיתי שיבוא המשיח ושיבנה בית המקדש בשביל שנחזור להקריב קורבנות ולעלות לרגל. חיכיתי שיבוא המשיח כדי שייגמרו המלחמות. כדי שנהיה באמת חופשיים בארצינו.

אני מביא את זה כדי להגיד דבר אחד: תשעה באב הוא לא יום דתי. הוא יום לאומי. זה נכון, בתשעה באב נחרבו שני בתי המקדש שהם חלק מהחיים הדתיים של כל יהודי, אבל לא בדיוק על זה אנחנו אבלים. בתי המקדש היו מרכז החיים של העם. ועם חורבן בית המקדש נחרב העם. מאז אנחנו בגלות. מאז אנחנו מפוזרים בכל מקום. מאז החורבן יש כאלה שחושבים שיש להם זכות אבות יותר מלנו על ירושלים.

אחד הדברים החכמים ביהדות, וגם מה שמבדיל אותה מהנצרות, היא שאנחנו מבינים שדרך הפעולות הפיסיות מגיעים להבנה רוחנית. בזה אנחנו שותפים לדתות המזרח. כדי לזכור בכל רגע נתון את ה' אנחנו הולכים על ציצית. כדי לזכור שאנחנו רחמנים, אנחנו לא מבשלים גדי בחלב אימו (כן, אנחנו לא אוכלים בשר וחלב ביחד כי אנחנו עם רחמן. על השולחן שלנו לא יהיה סמל לאכזריות). וכדי לזכור ולהבין בצורה עמוקה שהייתה לנו שואה אמיתית לפני אלפיים שנה, אנחנו צמים. אנחנו מתענים. אנחנו ממעטים בשמחה. זה מה שגרם לכך שאלפיים שנה אחרי אנחנו עדיין זוכרים. אני לא בטוח מה יקרה ליום השואה עוד אלפיים שנה. או לרצח רבין. אבל אני בטוח שאם עוד לא יבוא המשיח, אנחנו נזכור את תשעה באב גם אז.

במדינת ישראל תשעה באב הוא יום רשות כזה. כנראה שהוא לא חלק אינטגרלי מהלימודים. צריך להטמיע בתוך מערכת החינוך שזה יום אבל על השואה שקרתה לעם ישראל לפני אלפיים שנה. ועל הסיבות לשואה הזאת. הבית השני נחרב על "שנאת חינם". עם ישראל לא התנהג כעם. בלי עזרה הדדית, בלי תמיכה בחלשים. ברגע שאתה לא מתנהג כעם, אתה נחרב.

ובניגוד ליום השואה, ששם המטרה היא רק לזכור, ליום הזה יש גם מטרה. חוץ מלזכור, אנחנו צריכים לתקן. "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו חרב בימיו" – כלומר, אם בית המקדש לא נבנה בדורנו, סימן שאנחנו דור שמסוגל להחריב בית מקדש. אנחנו לא מתנהגים כעם. בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם ויבנה בזכות אהבת חינם. היהדות מגדירה מטרה חברתית ליום הזה, לא דתית.

ובדור שלנו לא רק שאין בית מקדש, אלא אנחנו מוקפים אוייבים שהורגים בנו. ואם לא הורגים בנו, אז גורמים שתקציב המדינה לא ילך לחינוך ובריאות וזה לא עם חופשי. אנחנו גם משועבדים לאמריקה. אנחנו מקבלים מהם 10 מליארד כל שנה, ונותנים להם דריסת רגל (אם לא שתיים) בהחלטות הפנים ארציות. ושלא תטעו – האינטרסים שלהם הם לא האינטרסים שלנו. אין לי משהו רע נגד אמריקה והם באמת ידידים שלנו, ואני לא דתי כזה שהוא נגד אמרקניזציה, אבל אם אובמה מתערב בבניה בתוך ירושלים, אז אני גם לא יכול לטעון שאני חופשי.

—–

אז מה אני עושה בתשעה באב?

מלבד חמשת הדברים שאסור לעשות בתשעה באב, אני גם לא שומע מוזיקה. יום בלי מוזיקה הוא יום קשה בשבילי, וככה אני באמת מרגיש את האבל. למרות השנים וקהות החושים, אני עדיין חושב על הגאולה. גם הדתית וגם הלאומית.

אז הפעם נסיים במשפט שאומרים לאבלים,

בבנין ירושלים תנוחמו.

אז עבר מספיק זמן כדי שאני אוכל לכתוב על האלבום החדש של רג'ינה. קוראים לאלבום Far.

לפני שנתחיל, בבקשה תלחצו פליי, תעברו ל- 1:15, ותשמעו עד 2:45.

זה מתוך מגזין שראיינו את רג'ינה תוך כדי שהיא מתאמנת/מקליטה. היא מדברת על זה שכרגע היא מנגנת על איזה אורגנית מג'ייפה, ובבית יש לה אורגנית "מאוזנת". היא גם מספרת על איזה אולם שהיא הופיע בו שהיא ניגנה על פסנתר "גראנד", שזה פסנתר כנף. היא אמרה שאתה לא יכול לזייף איתו, וכל צליל שהוא עושה "מכפר על כל חטאי המין האנושי". אנינת טעם הבחורה.

אז נחזור לאלבום. הייתי בחתונה השבוע ופגשתי חברים מפרינג וביניהם גם את עמרי לוי. כמובן שדיברנו על רג'ינה. והוא הזכיר/אמר לי ש"רג'ינה עשתה אלבום למעריצים ותיקים" בכך שהיא שמה באלבום הרבה שירים שהיא עושה בהופעות כבר הרבה זמן (בין השירים האלה: The Wallet, Dance Anthem of the 80s, Folding Chair), וכשבאתי לכתוב עכשיו, התחלתי לחפש הופעות שלה ביוטיוב. אני כבר שעתיים מבלה בלראות אותה מופיעה. הבחורה פשוט מדהימה. לא תמצאו אותה בפארקים אלא במועדונים קטנים ואינטימיים.

אז כמו תמיד, הנה העטיפה והשירים:

01. The Calculation 02. Eet 03. Blue Lips 04. Folding Chair 05. Machine 06. Laughing With 07. Human Of The Year 08. Two Birds 09. Dance Anthem Of The 80s 10. Genius Next Door 11. Wallet 12. One More Time With Feeling 13. Man Of A Thousand Faces 14. Time is all Around (Bonus track) 15. The Sword and the Pen (Bonus track)

הנה שני שירים שאני הכי אוהב מתוך האלבום:

אז מה אני חושב על האלבום?

אני חושב שהוא מדהים. אני חושב שהמוזיקה שהיא עושה פשוט נפלאה. ב- YNET כתבו עליה שהאלבום שלה יותר "מתוק" מאלבומים קודמים ושהיא קצת יותר מנסה לרצות קהל חדש ויותר מיינסטרימי. האמת שהלחנים שלה קצת יותר קליטים מבאלבומים קודמים, ואין לי בעיה עם זה. החסרון היחידי הוא שאני לא יכול לשמוע את האלבום הזה לנצח מכיוון שהלחנים הקליטים כשמם הם, ולאוזן נגמרים הדברים החדשים לשמוע, ועל זה הייתי מוריד לאלבום הזה איזה נקודה. אבל זה לא כ"כ נכון שהיא מנסה לרצות קהלים חדשים. הרבה מאוד מהשירים שלה הם למעריצים שבאו להופעות שלה – עכשיו היא רק מיסדה את השירים בתוך אלבום. במובן הזה היא כמו הביטלס. הם כתבו מלא שירים בהתחלה, וככה היה להם מאגר שירים ענק, והם יכלו להוציא אלבום כל שנה.

אבל הפעם אני רוצה להסתכל על האלבום שלה מפרספקטיבה אחרת.

הראיון למעלה מסביר לי הרבה דברים. היא למדה פסנתר באופן פרטי אצל מורה רוסייה בניו-יורק ונהייתה אנינת טעם. יש כאלה שאנינות טעם באה להם מתוך פלצנות ויש כאלה שהיא באה להם בגלל שאין להם ברירה. משהו כמו הנסיכה והעדשה. היא לא התראיינה מתוך פלצנות, היא מעידה על עצמה שהיא לא מספיק זוהרת. אני חושב שהיא באמת נסיכה שעדשה קטנה בדמות קלידים לא מאוזנים מפריעה לה. אני חושב שהיא רואה את המוזיקה קצת שונה מאיתנו. אצלה המוזיקה באה כ"כ טבעי, שנשאר לה רק לשחק עם המילים.

ובאמת, המילים משחקות תפקיד מאוד משמעותי אצל רג'ינה. תקשיבו לשיר למעלה, שהיא שרה בהופעה בניו-יורק. היא אמנית של מילים. זה משהו שהולך איתה מההתחלה – מההופעות, דרך האלבומים הבוסריים ועד האלבום הזה. אי אפשר להקשיב אצלה רק למנגינה. חייבים לקחת אוזניות טובות, ולהקשיב למילים.

ואם במילים עסקינן, נסיים את הפוסט עם שיעורי בית: תקשיבו לשיר Eet שהבאתי כאן. על מה היא מדברת?

תגיות: Far, regina spektor, רג'ינה ספקטור