נוב 22 2010

החיים הפכפכים

מאת: נושאים: קורה עכשיו בעולם

אני לא עוקב אחרי "גלי" אבל יצא לי לראות הרבה פרקים. בעונה השניה הם עושים הרבה שירים חדשים, וכזה היה בפרק האחרון שראיתי:

אני ממש ממש אוהב את הביצוע הזה. לשיר קוראים Teenage Dream של קייטי פרי. איזה ביצוע נהדר. המילים מטומטמות ואם זה היה בעברית הייתי קורע את השיר הזה לגזרים, אבל אני פשוט מת על הביצוע הזה. אמרתי כבר שאני אוהב את הביצוע הזה?

יש בשיר הזה פעמיים סוג של מיני הפתעה, שבה אתה מצפה לאיזה כניסה בומבסטית, ואתה מקבל דווקא ירידה בטונים, זה קורה אחרי הפזמון, בחזרה לבתים. זה מזכיר לי את אימוג'ן היפ. בחורה מוכשרת בצורה יוצאת דופן שהתחברה לצמד שקוראים לו Frou Frou והם עושים סוג של אלקטרוניקה עדינה מאוד. אחר כך הם נפרדו והיא המשיכה לבד. אגב מצאתי אותה בפאנדורה, עוד כשזה היה אפשרי לשמוע פאנדורה בארץ.

אני רק אקשר פה אליה, ואלך לישון. נדבר מחר:

אם אהבתם אותה, רק תגידו, יש לי את שני האלבומים ואני אשמח מאוד לחלוק אותם איתכם. אתם תאהבו אותה.

תגובה אחת

נוב 02 2010

עברית, דבר עברית (פוסט מרומא)

מאת: נושאים: מחשבות

אני בנסיעת עבודה לרומא מהעבודה. אנחנו עובדים כמו חמורים ובקושי רואים את רומא, אבל הקפה פשוט מעולם אחר, ואכלתי את הגלידה הכי טעימה שאכלתי בחיים (גם הניו-יורק טיימס חושב ככה). בשבת הייתי מטעם בית חב"ד אצל המשפחה שארחה אותי ואת גלית לפני תשע שנים בירח הדבש שלנו, והאשה זכרה אותי. היה אחד מימי השישי הכי טובים שהיו לי. כל השבת טיילתי ברומא, גם לבד וגם עם החבר'ה מהעבודה. הייתה אחלה שבת.

את הפוסט הזה רציתי לכתוב כבר לפני חצי שנה, אבל פה ברומא זה כ"כ בולט, שהייתי חייב לכתוב את זה דווקא היום.

——————–

אני עדיין שומע הרבה את ניקי ינופסקי (והנה מה שכתבתי עליה), וזמרת ישראלית חדשה ונחמדה מאוד – יעל קראוס. האמת היא שהיא שלא ממש חדשה. היא משתפת פעולה עם מלא ישראלים כבר some times, אבל עכשיו היא הוציאה את אלבום הבכורה שלה. וקניתי אותו. וגם אותו אני שומע בלי הפסקה.

יש גם את עינב ג'קסון שהיא בדרך לאלבום. יש את מיכל גבע שבדרך לאלבום שני.

אני לא עושה פה ספירת מלאי, באמת שלא. אז מה כן?

רציתי לדבר על עברית, אבל חכו שניה. אני מאוד אוהב מוזיקת אינדי. למה? כי הרבה ממנה זה זמרים צעירים בתחילת דרכם, הכל אצלם טרי, הכל מיוחד, המסחריות עוד לא נגעה בהם. לא שלהרוויח כסף זה רע, אבל יש גם קצת רע במסחריות. ראיתי פעם את ה- E! True Hollywood Story על כריסטינה אגילרה והיא מתארת שם איך חברת התקליטים הכריחה אותה לעשות דברים כמו איזה סינגל להוציא, איך לעשות את הקליפ שלו ואיזה אלמנטים להדגיש, וזה כדי להתחרות/לרכב על הגל של בריטני. ובאמת, ירים יד מי שלא חשב אז שהייתה תחרות בין כריסטינה לבין בריטני. כריסטינה ממש, אבל ממש, לא אהבה את זה ולא רצתה להראות ככה. ובאמת באלבום הבא שלה, כשכבר לא היה מי שיכל להגיד לה מה לעשות, היא עשתה הכל כדי להיות הפוכה מזה. טוב, נחזור אלינו. אינדי. זמרים מתחילים. כיף גדול.

אז קניתי את יעל קראוס. המוזיקה שלה נהדרת. מיוחדת. מערבבת סיגנונות. עשירה. אבל מה לעשות, קוראים לה יעל, והמבטא שלה פשוט לא משהו. הוא לא נוראי, אבל כשאתה שר, ובמיוחד כשיש לך מאזינים ששומעים את האלבום אלפי פעמים, הוא נהיה קשה לשמיעה. וחוץ מהמבטא, אתה לא יכול להתבטא לעומק ולשחק עם השפה כשאתה לא כותב בשפת האם שלך (אגב, זו אחת הסיבות שאני כותב בלוג בעברית).

זו בערך הסיבה שאני לא מתחבר לגבע אלון. הוא שר יפה ונחמד, אבל לא בעברית.

עוזי רמירז מוציא אלבום בכורה, ויש לו כבר סינגל בחוץ. כ"כ התאכזבתי שהוא באנגלית (עמוקות. באמת. חיכיתי לאלבום, ועכשיו אני כבר לא).

ואני יודע שיש אמנים שפשוט בא להם לשיר באנגלית. אמיתי. לא כדי להישמע מגניב, אלא כי הם גדלו על מוזיקה באנגלית, הם חושבים באנגלית, הם מקבלים השראה באנגלית. זה בסדר, אבל לא בשבילי. אני רוצה את האינדי שלי Localized (שזה, למי שלא יודע, התהליך שבונים תוכנה כך שכל התפריטים יהיו בשפה של המשתמש, למשל חלונות בעברית).

ואני יודע, גם אני מושפע מאנגלית, וחושב הרבה באנגלית, וכותב ביטויים באנגלית (ע"ע Localized), אבל זה בערך 2 אחוזים מהטקסטים שלי. נחזור למוזיקה.

אני מאוד אוהב עברית. היא שפה יפה מאוד. אפשר ליצור מוזיקה מדהימה בעברית. עמוקה, עשירה, מגניבה, קלילה. מה שתרצו. לא צריך להתבייש בעברית (*עוד נחזור לזה). ולכל האמנים שחושבים באנגלית, אני יוצא אליהם בקריאה נרגשת: "בבקשה תכתבו ותשירו בעברית. כל מה שאתם יכולים באנגלית, אתם יכולים פי חמש יותר טוב בעברית". גבע אלון עושה פולק/קאנטרי אמריקאי. יש לו מבטא מעולה, ככה שהמוזיקה שלו נשמעת אותנטית מאוד, אבל אתם יודעים איזה יפה זה היה יכול להיות אם היה לנו פולק אמריקאי בעברית? איזה אלבום נהדר היה יכול להיות ליעל קראוס אם את השאנסונים שלה היא הייתה עושה בעברית. הייתי רוצה שהאלבום שלה יהיה הפוך – עשרה שירים בעברית והאחרון באנגלית.

איזה מילים יפות כותב ברק פלדמן (למשל, "לראות את האור" של אפרת גוש), ראיתם מישהו שלא חושב ש"עטור מצחך" הוא אחד השירים הכי יפים עלי אדמות? שמעתם את "ומאוד לא פשוט לחכות" של יהודית רביץ? איזה מילים יפות יש באלבום הראשון של אפרת גוש?

עינב ג'קסון מוציאה אלבום ראשון עוד מעט, המילים שלה יפות. מאוד. אני מחכה לאלבום שלה בכיליון עינים. אני אחזור על זה שוב, אפשר לכתוב מתוחכם ויפה בו זמנית רק בשפת האם שלך.

מיכל גבע כבר שוכבת לי בראש כ"כ הרבה, ואני מת על האלבום שלה. הוא דחק החוצה את יעל קראוס, לא בגלל שהוא יותר טוב, שניהם מעולים, אלא בגלל שהוא בעברית.

אגב, את מיכל גבע קניתי בבנדקמפ. נותנים לכם אלבום מעולה של יוצרת חדשה ונהדרת בעשרים שקל, לא תקחו? אני שילמתי עשרים וחמישה שקלים. חמישה שקלים להראות לה שאני מעריך אותה.

ועכשיו אני רוצה לחזור קצת לזה שלא צריך להתבייש בעברית. אז זה ברור ואפילו קצת נמאס לשמוע את זה. אני יודע. אבל בכל זאת, תנו לי איזה שלושה משפטים.

כל מקום שאתה מגיע אליו, ובמיוחד איטליה וצרפת, הכל בשפה של המדינה. אז נכון, זה נורא שהם לא יודעים שתפוח אדמה באנגלית זה potato, במיוחד כשאצלם זה patate, אבל הם לא מרגישים שהאיטלקית נחותה מהאנגלית, ואנחנו כן חושבים כך על העברית. למה אמא שלי צריכה להכיר את נבכי ווינדווז באנגלית, למה? יש ווינדווז בעברית! ואפילו אם כל מה שאני אומר לא נכון בכלל, כי הרי יש את האינטרנט, וכל האוניברסיטה וכל המדע הוא באנגלית, אני בטוח שמה שאני אומר נכון לאומנות.

אז אני אכתוב שוב, למקרה שמישהו פספס:

אמנים, תכתבו בעברית, תשירו בעברית. האינדי נשמע נהדר בעברית.

7 תגובות

אוק 14 2010

Mark Ronson – Record Collection (פוסט אורח)

מאת: נושאים: סקירות

אני לא כותב יותר תכוף, כי אין לי מוזיקה שנדבקה אלי, משהו שבא לי לרוץ למקלדת בשבילו. כל זה עד שהגיעה הדר (קוראת מושבעת, וחברה משכבר הימים) והכריחה אותי לשמוע את החדש של מארק רונסון. הוא דבוק לי לאוזן בלופ מסחרר, ובא לי לרוץ למקלדת לכתוב עליו.

אבל הפעם עשיתי משהו שונה. בגלל שהדר הכירה לי אותו, רציתי שהיא תכתוב עליו. אז קבלו, בלי פרדר אדו, את הפוסט-אורח הראשון במסחטה, ומי ראוי לו יותר אם לא הדר:

**************************************************************************

ראשית – סוג של גילוי נאות:

לא הייתי כאן אם לא הייתי חושבת שכניסתו של מארק רונסון לחיי היא הדבר הכי משמעותי שקרה לאייפוד שלי בשנה האחרונה.

הוא כאן כבר לא מעט זמן וזה כבר אלבום האולפן השלישי שהוא מוציא, אבל אני גיליתי את המפיק/יוצר הגאון הזה רק בחודשים האחרונים. אלבום הכיסויים הקודם שלו, version, זכה לכמות מרשימה של פרסים ושבחים ולצערי הרב גיליתי אותו באיחור וגם פספסתי את ההופעה שלו בארץ…(אומרים שהיה מעולה. באמת! תקראו ביקורות).

הפעם הוא והלהקה (The Business Intl) הלכו על משהו קצת אחר שאני לא ממש יודעת לתת לו שם. מה יש שם? מלא דברים: בריט-פופ, אלקטרו-דאנס, R&B, היפ הופ ואפילו איזו בלדה, המון אמנים אורחים (על רובם הגדול לא שמעתי וכנראה לעולם לא אשמע יותר), ומעל הכל מרחף ניחוח הרטרו שיק של המפיק המאאגניב הזה. כך שלדעתי, באלבום הנוכחי שלו נמצאות כמה פנינים מוצלחות אפילו יותר מאשר בקודם עטור השבחים (אולי זה קשור לעובדה שהוא סופסוף נפטר מהשימוש האקססיבי בחצוצרות…לא סבלתי את החצוצרות!)

Mark Ronson - Record Collection

אבל למרות כל אהבתי אליו, אני חייבת להודות באמת – אין ספק שהאלבום לא מתאים לכל אחד. ניסיתי "למכור" אותו לחברים שחזרו אלי מבועתים כאילו הטסתי אותם בחזרה הישר לשנות השמונים העליזות. חברים אחרים, לעומת זאת, הציעו לי לכתוב פוסט אורח בבלוג שלהם :)

אז אני, כאמור, התלהבתי ממש מהקונספט, מהביצוע וכמובן מהסטייל (אני בחורה. סטייל זה דבר חשוב לבחורות). הדיסק אמנם מתחיל מעולה ונגמר מעולה, אבל כמעט כרגיל, גם במקרה של Record Collection האיכות לא אחידה. יש כמה שירים בתקליט הזה שאני מוכנה לשמוע בלופ במשך שבוע, בעוד איכות האחרים נעה באיזור הדמדומים שבין "סביר פלוס" או "למה לא, בעצם?" לבין "אפשר לוותר" או "מה הוא חשב לעצמו??".

בגזרת ה"הורסים את הבריאות" אפשר לציין את הבאים:

Record Collection – שיר הנושא של האלבום (מה שזה לא אומר). שיתוף פעולה עם סולן דוראן דוראן (סיימון לה בון, בקאמבק שכמעט מרגש ילדת אייטיז כמוני). לא סתם מופיע בראש הרשימה שלי.

Bang Bang Bang – יצא כסינגל הראשון מהאלבום והוא למעשה זה שהביא אותי לחכות בכליון עיניים ליציאתו. אני לא בטוחה שהייתי מתלהבת כל כך מהמוסיקה אילולא העטיפה המדליקה לגמרי של הסינגל והוידיאו…אי אפשר להטיל ספק בכישרון ההפקה של הבחור. כנראה שלא בכדי משייכים לו חלק משמעותי בהצלחה של אמנים דוגמת איימי ויינהאוס ולילי אלן. במקרה של השיר הספציפי הזה, אני חייבת לציין גם את נוכחותו של Q-tip המאוד מצוין.

Somebody to Love Me – זכה להכנס לרשימה בזכות הליהוק הווקאלי המפתיע (!). מעולם לא הייתי חובבת של בוי ג'ורג', אבל אני כל כך שמחה בשבילו שהוא עבר חזרה למדור המוזיקה ממדור הפלילים, אז יאללה בכיף. אני מפרגנת לו הנחת סלב, העיקר שיפסיק לכלוא נערי ליווי בדירתו.

You Gave Me Nothing – שניה…אני אזכר איך הוא נשמע…..אה! כן! זה הדבר הגרווווווובי הזה! אחת מסוכריות הפופ הכיפיות באלבום, מעבר לכך אין לי תובנות אנטליגנטיות. כיף כיף כיף לשמוע. ואז לשמוע שוב. וזה עדיין כיף!

The Night Last Night – מתחיל מהוסס. משתפר משמעותית כשרוז אלינור דוגוול נכנסת לתמונה. שיר אחרון מעולה בתקליט מעולה.

ואלה הלהיטים הכי טובים בעיני. מכאן והלאה אפשר לציין כמה רצועות שאני לא אתנגד לשמוע בנסיעה, או אולי אפילו יגרמו לי להזיז את הראש (ואת הישבן?) אם אני אתקל בהן במקרה, אבל לדעתי הן רחוקות מהרשימה שציינתי לעיל:

Lose It – חמוד, אך לא יותר…הזדמנות לשמוע את הבחור עצמו שר…אמנם לא רע לדעתי, אבל בואו נאמר שהבחור לא בדיוק בנה את הקריירה על קול הפעמונים שלו – וטוב שכך.

The Bike Song – הסינגל האחרון שיצא. נופל גם הוא לאותה קטגורייה. ח"ח על הוספת צלצול הפעמון האותנטי – אלוהים נמצא בפרטים הקטנים…והוידאו קליפ של השיר – מה אומר עליו? זה מארק רונסון במיטבו.

Circuit Breaker – רצועה אינסטורמטלית חביבה מאוד. אני דווקא מעדיפה את השירים היותר סטנדרטים: בית,פזמון,בית פזמון…למה לשנות נוסחה שעובדת?? אבל רונסון שילב כמה הפוגות של מוזיקה נטו באלבום, שאני פחות התחברתי אליהן…מכולן, Circuit Breaker היא המועדפת עלי, על אף העובדה שזה מרגיש קצת כמו מוזיקת רקע של משחק מחשב (מהאייטיז – נו מה?).

Hey Boy – התנדנד בין רשימת "הורסים את הבריאות" לרשימה הנוכחית. שיר טוב! בכלל, שמתי לב שרוב השירים שרוז אלינור דוגוול משתתפת בהם יצאו מוצלחים מאחרים. אל תאמרו "לא ידעתי".

בקיצור,

5 "הורסים את הבריאות" + 4 "למה לא, בעצם?" = דיסק מדליק, מגניב, גרובי, כיפי וממולץ בחום!

את המילים של השירים אני לא זוכרת, ואני בספק אם רונסון התכוון לקרב את השלום בין העמים בעזרת המוזיקה שלו, אבל אם הייתי צריכה לבחור רק אלבום אחד שילווה אותי בחודש הקרוב – רונסון ווד בי איט.

אבל שוב, אם לא הייתי חושבת ככה…לא הייתי טורחת להשחית את זמני על המקלדת…

עדיין אין תגובות

אוג 30 2010

ילדת ג'אז

מאת: נושאים: קורה עכשיו בעולם

בשבוע שעבר היה ג'אז בים האדום, ואני מתגעגע. יבוא היום שאני אבלה את סוף אוגוסט באילת בג'אז. אולי כשהילדים יהיו מספיק גדולים ואני אקח אותם איתי. 2014 – הנה אני בא.

לפני שנתיים הייתי במונטריאול בדיוק כשהתחיל פסטיבל הג'אז שם. הוא קצת יותר מפורסם מהפסטיבל באילת, אבל לא בהרבה. באמת. לא הספקתי לראות הרבה (והרבה צער וחרטה יש לי על כך). אחת המופיעות שם הייתה ילדה בת 14 שעושה ג'אז עם קול מדהים, וזה היה הפסטיבל השני שלה (גם אותה לא הספקתי לראות). קוראים לה ניקי ינופסקי. יהודיה ממונטריאול. באולמפיאדת חורף האחרונה בוונקובר היא שרה את הפזמון, ואת ה-"שיר של האולימפיאדה".

היא הופיעה ביום הראשון של הפסטיבל, וב- Ynet אומרים שהייתה הופעה טובה מאוד. אני חולה על זמרות ג'אז. אולי כי אין הרבה זמרים, ואני פחות אוהב ג'אז בלי מילים. אולי כי ג'אז מאפשר להן לעשות מה שהן רוצות עם הקול שלהן.

בכל מקרה, התחלתי לשמוע את אלבום הבכורה שלה, Nikki, והוא לא עוזב לי את האוזן. לא בגלל שהוא כ"כ טוב, אלא בגלל שהוא חמוד. היא ילדה בת 16 ואמנם אי אפשר לשמוע את זה בקול שלה אבל חסר לה קצת עומק, קצת בגרות. כמעט בכל אלבום ג'אז של זמרים (ות) יש הרבה שירים שהם קאברים לשירים ישנים. אצלה יש גם כמה שירים חדשים, והם נעים בין הפופ לג'אז. אחד אפילו כתבה לה Fiest הקנדית המדהימה.

הנה שני שירים מהאלבום שלה:

Take the 'A' Train – של דיוק אלינגטון [audio:http://issahar.com/media/music/Nikki_Yanofsky_-_Take_The_A_Train.mp3|titles=Take the 'A' Train]
Cool My Heels – שיר שנכתב לאלבום הזה. לא כ"כ ג'אז. [audio:http://issahar.com/media/music/Nikki_Yanofsky_-_Cool_My_Heels.mp3|titles=Cool My Heels]

והנה היא מלפני שנתיים (ילדה בת 14!) בפסטיבל הג'אז במונטריאול:

היא יכולה רק לגדול ולצמוח, ולהוסיף עומק ושירים משלה ויש לנו זמרת מדהימה לשנים הבאות.

איזה כיף שיש עדיין ילדים שהולכים לעשות ג'אז.

עדיין אין תגובות

אוג 29 2010

יש לי חמש על זה

מאת: נושאים: סקירות

עוד כשלאילת קראו אום רש רש וגלית ואני רק התחלנו להיות חברים, גם לירון תאני וקוואמי רק התחילו להיות חברים. בתקופה ההיא גלגל"צ עוד הייתה תחנה מגניבה גם ביום אבל היינו מחכים לימי חמישי בחצות: כל חמישי בין חצות לשתיים בלילה היינו לא עושים כלום חוץ מלהקשיב לטלמייסר של העייסק. אני אפילו זוכר שלקחתי איתי רדיו לבית של חברים ושמתי אותם ברקע כדי לא לפספס תוכנית. זו הייתה בערך תקופת הזוהר של ההיפ-הופ והראפ והמוזיקה השחורה בכלל. אני לא זוכר את כל השירים שאהבתי אז, אבל בתוכנית אחת של העייסק היה יותר שירים טובים מאשר בחמישה ימים של גלגל"צ היום. לירון וקאוומי גם היו נונ-קונפורמיסטים לחלוטין, כשהם מפריעים לחדשות של חצות, משתוללים באולפן במשך שעתיים ומראים מהי אהבה אמיתית למוזיקה.

ואם נלך עוד קצת אחורה, אני לא זוכר בדיוק מתי התחלתי לאהוב מוזיקה שחורה, אבל אני יכול לשים את Cypress Hill די בהתחלה. אני חושב שהאלבום השלישי שלהם הוא האלבום השחור הראשון שקניתי. פעם ראשונה שפתאום הבנתי שיש מוזיקה איכותית בצד השחור. יש להם קול מוזר מאוד. קבלו:

אז היינו באמצע הפריחה של המוזיקה השחורה. היפ הופ, ראפ וכו' שלטו באוזן שלי באותה תקופה, והמוזיקה הייתה פשוט כייפית. וויל סמית, פף דדי, ועוד הרבה שאני לא זוכר.

אבל לאט לאט המוזיקה השתנתה, כי כל התחום הזה התבגר. פתאום הוא תפס במה מרכזית יותר. נכנסו יותר מדי "ניגה'ס" והכניסו את הערסיות האמריקאית לתוך המיינסטרים. אני הניגה הכי גדול בשכונה. יש לי כסף, בחורות, מכוניות יותר מכל אחד בשכונה. אני מסתובב עם אקדח 50 מ"מ והוא עשוי זהב. ואני גם יורה בו על מי שבא לי. כבר לא יכלת לשמוע עייסק מההתחלה עד הסוף בלי להעביר תחנה כל כמה שירים. אמנם פה ושם היו הבלחות של מוזיקה שחורה טובה, כמו קרייג דיויד, אבל בכלליות זה כבר לא היה זה.

וככה עזבתי את המוזיקה השחורה לאנחות.

אבל השנה הוציאו הרוטס (The Roots) אלבום חדש.
הרוטס בכלל לא היו פקטור בתקופה ההיא. היה להם שיר אחד ענק (!) עם אריקה בדו, אבל הם לא היו במיינסטרים של המוזיקה השחורה. לפני שנה בערך הם הפכו להיות הלהקה של התוכנית לייט נייט עם ג'ימי פאלון, ולי זה היה נראה הסוף שלהם. אבל, הם הוציאו השנה אלבום חדש. אני ממש הופתעתי כששמעתי על זה, כי הייתי בטוח שהם גמרו. וממש, אבל ממש הופתעתי כשכבר שמעתי את האלבום.
WOW, איזה אלבום. מושלם.

01. A Peace of Light

02. Walk Alone [audio:http://issahar.com/media/music/The_Roots_-_Walk_Alone.mp3|titles=The Roots – Walk Alone]
03. Dear God 2.0 [audio:http://issahar.com/media/music/The_Roots_-_Dear_God.mp3|titles=The Roots – Dear God 2.0]

04. Radio Daze
05. Now or Never

06. How I Got Over [audio:http://issahar.com/media/music/The_Roots_-_How_I_Got_Over.mp3|titles=The Roots – How I Got Over]

07. DillaTUDE- The Flight of Titus
08. The Day
09. Right On
10. Doin' it Again

11. The Fire [audio:http://issahar.com/media/music/The_Roots_-_The_Fire.mp3|titles=The Roots – The Fire]

12. Tunnel Vision
13. Web 20-20
14. Hustla

The Roots - How I Got Over

אז מה עושה את האלבום הזה למיוחד? למה אני לא מפסיק לשמוע אותו? אוה, טוב שבאתם.

הסיבה הראשונה והעיקרית היא שאני אוהב את המילים של השירים (מפתיע, נכון? גם אותי). המילים באלבום הזה מדברות על חיים בוגרים. אין כאן "אני ואפסי עוד", אלא יש כאן הרהור על החיים ועל הקשיים שאתה עובר בהם.

הסיבה השניה היא הלחנים וההפקה. מאוד מהורהר, מאוד איטי. מאוד יפה. כל השירים מתחברים אחד לשני עד שלפעמים לא מרגישים את המעברים.

והסיבה השלישית היא שיתופי פעולה. בשיר הראשון יש שלושה בתים, כל אחד על ידי מישהו אחר. כמעט כל שיר הוא שיתוף פעולה עם מישהו. זה עושה את האלבום מאוד מאוד מעניין.

השיר הראשון, Walk Alone, הוא בדיוק הפוך מתרבות הניגה'ס. הוא הולך לבד. הוא החלק בפאזל שלא מתחבר.

בשיר השני הוא בוכה על העולם הנחרב שלנו תוך כדי שהוא מתפלל לאלוהים. יש בו קצת מילים מטומטמות, אבל זו הבלחה חד פעמית, והרוב בסדר גמור.

בשיר Now or Never יש יותר מדי משפטים יפים שאפשר לצטט מאשר מקום בבלוג הזה. ממש רואים כאן אדם שמהרהר על הדרך שהוא עבר ועל זה שהעולם משתנה והוא צריך להשתנות יחד איתו, אז אני אביא כאן רק את השורות מהפזמון:

Everything's changing around me
and I want to change too
It's one thing I know
It ain't cool being no fool

השיר הבא, How I got Over, בחירה מעולה לשיר הנושא של האלבום. הוא באמת מסמן את הקו המוביל של האלבום. זו פעם ראשונה שאני שומע ביקורת על הרחובות שהכושים גדלים בהם. הוא גם נקרא "איך התגברתי". פשוט מעולה:

Out on the streets, where I grew up
First thing they teach us, not to give a fuck
That type of thinking can’t get you nowhere
Someone has to care

בשיר Right On הם מסמפלים שיר של ג'ואנה ניוסם שהיא יוצרת עכשווית מדהימה עם נבל, אבל עם קול של צפצפה שהתקלקלה ועלתה כמה טונים. והם פשוט עושים אותה טוב.

השיר The Fire פשוט יפהפה.

ליצור אלבום כשיש לך כמה וכמה שנים בתעשיה זה לא פשוט. ובמיוחד אלבום מוזיקה שחורה. אתה לא יכול ללכת ולספר כמה אתה תותח כי כבר עשית את זה בכל דרך שהיא. אתה גם חושב אחרת. באו הרוטס והוציאו אלבום אחר. מלא שיתופי פעולה, לחנים יותר עדינים ובעיקר מילים בוגרות.

האלבום הזה הוא דוגמה מושלמת לאיך אמן צריך להתבגר. וזה לא תואר פשוט לתת לאלבום.

עדיין אין תגובות

עמוד 6 מתוך 21.      הכי חדש ... «4  5 6 7  8» ... הכי ישן