אז עבר מספיק זמן כדי שאני אוכל לכתוב על האלבום החדש של רג'ינה. קוראים לאלבום Far.

לפני שנתחיל, בבקשה תלחצו פליי, תעברו ל- 1:15, ותשמעו עד 2:45.

זה מתוך מגזין שראיינו את רג'ינה תוך כדי שהיא מתאמנת/מקליטה. היא מדברת על זה שכרגע היא מנגנת על איזה אורגנית מג'ייפה, ובבית יש לה אורגנית "מאוזנת". היא גם מספרת על איזה אולם שהיא הופיע בו שהיא ניגנה על פסנתר "גראנד", שזה פסנתר כנף. היא אמרה שאתה לא יכול לזייף איתו, וכל צליל שהוא עושה "מכפר על כל חטאי המין האנושי". אנינת טעם הבחורה.

אז נחזור לאלבום. הייתי בחתונה השבוע ופגשתי חברים מפרינג וביניהם גם את עמרי לוי. כמובן שדיברנו על רג'ינה. והוא הזכיר/אמר לי ש"רג'ינה עשתה אלבום למעריצים ותיקים" בכך שהיא שמה באלבום הרבה שירים שהיא עושה בהופעות כבר הרבה זמן (בין השירים האלה: The Wallet, Dance Anthem of the 80s, Folding Chair), וכשבאתי לכתוב עכשיו, התחלתי לחפש הופעות שלה ביוטיוב. אני כבר שעתיים מבלה בלראות אותה מופיעה. הבחורה פשוט מדהימה. לא תמצאו אותה בפארקים אלא במועדונים קטנים ואינטימיים.

אז כמו תמיד, הנה העטיפה והשירים:

01. The Calculation 02. Eet 03. Blue Lips 04. Folding Chair 05. Machine 06. Laughing With 07. Human Of The Year 08. Two Birds 09. Dance Anthem Of The 80s 10. Genius Next Door 11. Wallet 12. One More Time With Feeling 13. Man Of A Thousand Faces 14. Time is all Around (Bonus track) 15. The Sword and the Pen (Bonus track)

הנה שני שירים שאני הכי אוהב מתוך האלבום:

אז מה אני חושב על האלבום?

אני חושב שהוא מדהים. אני חושב שהמוזיקה שהיא עושה פשוט נפלאה. ב- YNET כתבו עליה שהאלבום שלה יותר "מתוק" מאלבומים קודמים ושהיא קצת יותר מנסה לרצות קהל חדש ויותר מיינסטרימי. האמת שהלחנים שלה קצת יותר קליטים מבאלבומים קודמים, ואין לי בעיה עם זה. החסרון היחידי הוא שאני לא יכול לשמוע את האלבום הזה לנצח מכיוון שהלחנים הקליטים כשמם הם, ולאוזן נגמרים הדברים החדשים לשמוע, ועל זה הייתי מוריד לאלבום הזה איזה נקודה. אבל זה לא כ"כ נכון שהיא מנסה לרצות קהלים חדשים. הרבה מאוד מהשירים שלה הם למעריצים שבאו להופעות שלה – עכשיו היא רק מיסדה את השירים בתוך אלבום. במובן הזה היא כמו הביטלס. הם כתבו מלא שירים בהתחלה, וככה היה להם מאגר שירים ענק, והם יכלו להוציא אלבום כל שנה.

אבל הפעם אני רוצה להסתכל על האלבום שלה מפרספקטיבה אחרת.

הראיון למעלה מסביר לי הרבה דברים. היא למדה פסנתר באופן פרטי אצל מורה רוסייה בניו-יורק ונהייתה אנינת טעם. יש כאלה שאנינות טעם באה להם מתוך פלצנות ויש כאלה שהיא באה להם בגלל שאין להם ברירה. משהו כמו הנסיכה והעדשה. היא לא התראיינה מתוך פלצנות, היא מעידה על עצמה שהיא לא מספיק זוהרת. אני חושב שהיא באמת נסיכה שעדשה קטנה בדמות קלידים לא מאוזנים מפריעה לה. אני חושב שהיא רואה את המוזיקה קצת שונה מאיתנו. אצלה המוזיקה באה כ"כ טבעי, שנשאר לה רק לשחק עם המילים.

ובאמת, המילים משחקות תפקיד מאוד משמעותי אצל רג'ינה. תקשיבו לשיר למעלה, שהיא שרה בהופעה בניו-יורק. היא אמנית של מילים. זה משהו שהולך איתה מההתחלה – מההופעות, דרך האלבומים הבוסריים ועד האלבום הזה. אי אפשר להקשיב אצלה רק למנגינה. חייבים לקחת אוזניות טובות, ולהקשיב למילים.

ואם במילים עסקינן, נסיים את הפוסט עם שיעורי בית: תקשיבו לשיר Eet שהבאתי כאן. על מה היא מדברת?

תגיות: Far, regina spektor, רג'ינה ספקטור

עונג שבת חוגג 5 שנים!!!!

זה פשוט מדהים שיש לך בלוג 5 שנים, ועוד בעדכון שבועי!

וכיאה לגיאחה, הוא חוגג את זה בקלאסה – הופעות חיות של מלא אינדי ישראלי ב- 20 שקלים.

איזה תענוג.

כפי שאולי שמתם לב, אין פה בבלוג סקירות על מוזיקה שאני לא אוהב. אני משאיר את הביקורות הרעות לאתרים אחרים. אני כותב רק על מוזיקה שאני אוהב ושעושה לי טוב, וזה חלק מעקרון. המטרה שלי בבלוג היא לא להיות מבקר מוזיקה אלא "צרכן מוזיקה". אז מה יום מיומיים? למה פתאום יש כאן כותרת "אכזבת השנה"? התשובה היא כי ציפיתי וחיכיתי ופימפמתי לכם שהיא מעולה ושהיא הולכת להיות שיא השנה וש-"אין אין אין עליה". אבל התבדתי.

כבר כמעט חודש אני שומע את האלבום החדש של הבחורה הסופר מוכשרת Little Boots, ואני לא יכול שלא להתבאס רצח. כל הכשרון הזה מתמצה לכדי אלבום מתחת לבינוני במקרה הטוב. לאלבום קוראים Hands, והוא כולו מורכב משירי דיסקו אלקטרוני ברמה הנמוכה ביותר. פה ושם אפשר למצוא שיר שאפשר לשמוע יותר מפעם אחת ואולי אפילו לזמזם אותו בדרך, אבל לא מצאתי באלבום הזה שום דבר ששווה לחזור אליו. כל השירים מסונתזים בצורה הרעה ביותר. המילים נחותות מאוד (כמעט בלי יוצא דופן). לדוגמא, יש שיר שמתחיל "אתה הלילה ליומי, והשמאל לימיני,…. השמש לירח שלי והכוכבים ללילה שלי". נורא. לא ראיתי קלישאות כל כך גדולות מאז ה- Corrs.

ויש לה את "שיר המתמטיקה".שיר המתמטיקה! באמת, מה נסגר איתך????? מה זה שיר המתמטיקה, אתם שואלים?

שיר המתמטיקה הוא האינדיקטור שלאמן לא היה מה לכתוב. כל פעם שאני שומע אמן שעושה אותו בא לי לתלוש את השערות מהגבות. הרבה אמנים מהשורה האחרונה חושבים שזה נחמד לעשות שיר על איך שמתמטיקה זה קשה לכולם להבין, אבל "אני ואתה זה אחד ועוד אחד, וביחד זה שתיים" ועוד כמה דברים מטופשים כאלה בכל מיני ווריאציות. אצל Little Boots זה אפילו עוד יותר גרוע. אין אפילו טיפת תחכום:

1. קוראים לשיר "מתמטיקה".

2. השיר מתחיל ב: Mathematics is a difficult thing. כאילו באמת?? מה את אומרת?? זה קשה? וואלה, זה חדש…

3. יש בשיר את המילים "פיתגורס", "פיבונאצי". אפילו גיק כמוני לא מתרגש מזה.

4. יש שם מילים נוראיות, כמו "בגלל שה- X שלך שווה ל- Y שלי…", "קח קצת מהמוח שלי ותחסיר את זה מהנפש שלי", "שום דבר לא יכול לחלק לב ועוד לב". בא לי להקיא!!!!!

אגב, לא צריך להמשיך, כי ברגע שיש את "שיר המתמטיקה" כבר אפשר לעצור ולזרוק את האלבום לפח, אבל בכל זאת, בואו נמשיך קצת.

האלבום כולו בנוי בלי טיפת תחכום. ואל תגידו לי שדיסקו מסונתז לא צריך תחכום, שמעתם את MGMT?? (לא ש- MGMT זה ממש דיסקו, אבל אפשר לשים אותו בערך על אותה משבצת של אייטיז מסונתז, רק איכותי פי חמישים…) (אני חושב שעכשיו MGMT יתבעו אותי על ששמתי אותם באותו משפט איתה. בן, אני מצטער, זה לא יקרה שוב). כל המילים נוראיות, והכל דיסקו בנאלי, בלי שינויי מקצבים, בלי אפילו ניסיון להראות רגש. מעניין שמה שפרסם אותה עוד לפני צאת האלבום הוא הביצוע שלה ל- Ready for the Floor של Hot Chip (שקישרתי אליו פה בתוך הפוסט). כלומר היא מצהירה מי הוא ה- Role model שלה. אם את כ"כ אוהבת את Hot Chip, אולי תוציאי משהו שמתקרב אליהם? קצת תחכום או רגש? קצת גיוון בשירים?

לא שמתי פה אפילו שיר אחד לדוגמא, כי אני לא מוכן ללכלך את הפוסט הזה.

אם להיות קצת פיירים – בצד החיובי, יש באלבום שלה אולי שיר אחד נחמד, הראשון – New In Town. אה, ויש לה מבטא בריטי חמוד.

בקיצור, בפראפראזה על עצמי:

אל תקחו את האלבום הזה לשום מקום. אל תגעו בו עם מקל.

זה מה שכתבתי לפני חודש וחצי, כשלא יצא לי כלום. כנראה שכבר יצאתי מהבלוק שאליו נכנסתי. בעיקר בגלל שפתאום היה לי מה לכתוב (כריס קורנל), והגיעו Little Boots ורגי'נה.

אני אוהב את הפוסט הזה, אז קבלו אותו כמו שהוא.

רק נדבר שניה על הכותרת: היא של איינשטיין. נכון מעולה?

If we knew what we were doing, it wouldn't be called research, would it?

———————————————————————————-

זה כבר די ברור, אני ב- Writer's Block. לא יוצא לי כלום ואין לי איזה בעירה פנימית לכתוב משהו כמו שהיה לי בעבר. אין לי מוזיקה מיוחדת שאני צריך לספר עליה לעולם. כבר התחלתי לחשוב על הרחבת הבלוג לנושאים מנושאים שונים, אבל אז חזרתי בי מהר מאוד. כי אתם לא באמת רוצים לשמוע על האופניים שקניתי, או על הספר שאני קורא או על ספורט, נכון?! (רטורית, חבר'ה, רטורית).

ויש עוד כמה דברים שטבועים עמוק בתוך מהות הכתיבה, שעושים את זה עוד יותר קשה. אז היום נדבר קצת על הכתיבה עצמה, מעין תרפיה עצמית, שתוביל בסוף ליציאה מהבלוק שאליו נכנסתי.

אז איך כותבים פוסט?

לכתוב פוסט זה קצת כמו מחקר. אתה יודע מאיפה אתה רוצה להתחיל, אתה כבר יודע על כמה נקודות בדרך שתפגוש (נגיד שניים שלושה דברים שרצית להגיד), יש לך שיטות, יש לך עקרונות. לפעמים הפאנצ'-ליין כבר מוכן לך. אבל כמו במחקר, אתה לא יודע איך זה יתפתח. איך הקשרים האסוציאטיביים בראש שלך יובילו את הפוסט. כמו מחקר, גם בפוסטים אתה יכול להתקע – נגמר לך מה להגיד על הנושא כבר בהתחלה, או שהנושא לא מספיק מעניין, או שאין לך כיוונים חדשים לפתח, או שבדיוק קראת פוסט שכותב בדיוק על אותו נושא. וכמו מחקר טוב, גם פוסט צריך זמן. זמן לעבד את החומר, זמן לברור את הטפל מהעיקר, זמן לחדד נקודות חשובות.

אז איך פותחים writer's block? כמו במחקר. מנסים שוב. ושוב. ושוב. ושוברים מוסכמות. ומנסים שיטות חדשות. ומתנערים מדעות קדומות (מה, כל זה בפוסט אחד?).

ואם נוריד את הדימויים לקרקע, אז הנה כמה כללים לכותב המתחיל ולכותב התקוע (זה אני, כן?):

1. לכתוב לכתוב לכתוב
2. לבחון את העקרונות שלך מחדש כל פעם
3. לכתוב קצר לפעמים, כדי שלפחות יהיה פוסט.
4. לרענן את הבלוג
5. אם הפסקת באמצע פוסט – לחזור אליו!!! אפילו תמחק את כולו, העיקר שתעשה אותו
6. לא לפחד אם יצחקו עליך
7. לכתוב מהלב

כל הזמן אני חושב שעדיין תחילת השנה, ואין דיסקים חדשים. אבל גם אם זה קצת נכון, עוד מעט מגיע מבול של דיסקים חדשים. יש Little Boots, ורג'ינה, ודוטרי.