פבר 13 2013

איך ג'וס כותב פוסט (חמש שנים למסחטה!)

מאת: בשעה 23:57 נושאים: כללי

מזל טוב לי! עברו חמש שנים מאז החלטתי לכתוב בלוג! הפוסט הראשון שלי היה ב- 14 לפברואר 2008. קניתי את issahar.com, והתחלתי בלוג בבלוג-פוסט (של גוגל, בחינם). הלכתי עכשיו להיזכר מהו הפוסט הראשון שלי, והוא על האלבום הראשון שהכרתי של Hot Chip, אלבום טוב מאוד, אבל לא משהו מיוחד להתחיל איתו בלוג. גם לא הכרזתי חגיגית על פתיחת הבלוג או משהו, פשוט התחלתי לכתוב. קיימתי על עצמי את הכלל הראשון שלי, שהוא בערך הכלל הראשון שלי אי פעם לכל אחד בכל תחום – קודם תתחיל.

אתה רוצה לכתוב בלוג? תתחיל לכתוב במקום הראשון שנותן לך לכתוב בחינם בקלות. אתה רואה שאתה מתמיד – תקנה שירות אחסון, תתקין וורדפרס ותשדרג.

אתה רוצה להתחיל לרכב על אופניים? תקנה אופניים יחסית פשוטות ותתחיל לרכוב. אתה מתמיד – תקנה שיכוך מלא שעולים מלא.

אז נחזור למסחטה – בחמש שנים האחרונות כתבתי נטו בערך שלוש וחצי. כמעט בכל השנה האחרונה לא כתבתי, והיו לי עוד הפסקות ארוכות, אבל כמעט כל הזמן חשבתי על מה לכתוב ומה אני רוצה לשים בבלוג. יש לי בערך 90 פוסטים, חלקם מורכבים מאוד, חלקם פוסט של שורה. רובם על אלבומים שאני אוהב מאוד, חלקם הרהורים על החיים, ועוד כל מיני.

אז לכבוד חגיגות החמש אני רוצה לעשות מטה-פוסט, כלומר פוסט שמספר על פוסטים. אני רוצה לספר לכם קצת על הבלוג וקצת על עצמי וגם על איך אני כותב פוסט.

אז נתחיל בעצם הכתיבה עצמה. אני מאוד ריאלי. תמיד הייתי. מאוד אוהב מספרים, מתמטיקה, מחשבים. פיסיקה היה בתיכון התחום האהוב עלי. ואפילו קצת זילזלתי בתחום ההומני. חשבתי שזה תחום יותר רך. בלי החדות של הנוסחאות. ביסודי למדנו "הבעה". אני עד היום זוכר מטלה בכיתה ג' או ד' שהיינו צריכים לתאר כד. לא הצלחתי לעשות את זה. שנאתי את זה. חשבתי שזה פשוט מיותר. היום, מלבד מחשבים, זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות. וגם התחום שאני הכי מתאמן בו. זה ממש לא פשוט להעביר נושא ב- 700 מילים, ושאנשים יקראו עד הסוף. זה דורש אימון, ועוד אימון ואז עוד קצת אימון. וגם קצת אהבה. או הרבה. ואם נחזור לזילזול – היום אני מבין שזה כל כך חשוב, כל כך מורכב ואני ממש, אבל ממש לא מזלזל באנשים שיודעים לכתוב. מקנא זו המילה היותר נכונה. מקנא עד עמקי נשמתי. זו אומנות נפלאה. ואני רק שוליה קטן שהרגע למד ללכת (וזה לא fishing for compliments, תאמינו לי, יש כותבים דגולים והם מתחבאים בבלוגים הכי רגילים, ואני לא מדגדג את קצה היכולת שלהם).

 ונעבור קצת לבלוג. אני כל כך אוהב את הבלוג שלי. מצד אחד זה כמו תינוק או חיית מחמד שאתה מטפח כל הזמן. צריך כל הזמן להאכיל אותו, לדאוג שלא ישתעמם לבד. זה כמו עוד מישהו בחיים שלך שאתה חייב לו משהו, כאילו לא מספיקים העבודה, הסידורים בבית, המשפחה והחברים, אתה מרגיש שאתה מאכזב את הבלוג אם לא כתבת. גוגל ירגיש שהבלוג לא מתעדכן, ויוריד אותך מהעמוד הראשי. פני מ-"הקסטה" תוריד אותך מרשימת הבלוגים על מוזיקה (פני, את אחלה! :)  ). מצד שני, הוא הרבה יותר גדול ממך. הוא מכיל את הסודות שלך, הוא מכיל רגשות שהתפרצו לך מול המקלדת. כתבתי בו על אבא שלי, כתבתי כשהייתי לבד ורחוק בנסיעות מהעבודה. כתבתי באוטובוס בדרך לעבודה, כתבתי כשמחתי מאוד, וכתבתי כשהתרגשתי כל כך מאלבום חדש ולא יכלתי להכיל את זה. מי שקורא בבלוג שלי יכול להכיר אותי לעומק. הוא יכול לראות שאני קצת בוק שאוהב חוקים. הוא יכול לראות שאני מתלהבן (ערמות של בנות קראו לי ככה בחיי), והוא יכול לראות שלפעמים יש לי סערות בפנים שמאיימות להתפוצץ.

כמו שאמרתי, אני מאוד אוהב את הבלוג שלי.

ונעבור קצת אלי. את ההחלטה להתחיל בלוג עשיתי אחרי שהתחלתי לשמוע כ"כ הרבה מוזיקה מכל כך הרבה מקורות ולא היה לי על מי להוציא את הכיף החדש הזה. חוץ מזה, חברה של האחות הקטנה של אשתי שהייתה עושה לנו בייביסיטר לא הכירה מוזיקה כל כך קלאסית שחייבים להכיר (כמו זפלין ועוד) שחשבתי להתחיל לכתוב בלוג מהסוג של "אם אתה רוצה להתחיל לשמוע מוזיקה, איפה להתחיל". מצחיק. כמובן שזה לא מה שיצא לי. אבל זה כן נתן לי מקום לפרוק את האהבה שלי למוזיקה. וגם החלטתי שהבלוג יהיה רק על מוזיקה. לא על מה אני חושב על החיים, ולא על איך קניתי אופניים, ולא על מעבר דירה, עבודה וכו'. כתבתי על זה בעמוד "מי אני?". אם הבלוג היה על הכל, אז הוא היה על כלום. כמובן שבלוג ללא החיים של מי שכותב את הבלוג הוא בלוג חסר חיים (איזה משפט נפלא. לא אומר כלום סינטקטית, ואומר הכל אם עוזבים את האחיזה בלוגיקה המתמטית של המשפט), ולכן כמעט תמיד אפשר למצוא את החיים שלי בתוך הפוסט.

ועוד הערה שכבר כתבתי בעבר: הרצון לבלוג נובע בעיקר משני דברים: האחד – לכתוב. הצורך להעלות על הנייר את המחשבות שלך. וזה ממש לא קשור לכמה אנשים יקראו את זה. זה יכול להיות שאני לבדי אקרא את זה, ואהיה שמח. והשני – הרצון שאנשים אחרים יקראו את מה שכתבתי. זה ממש כמו כל אמן. הרצון שיאהבו את מה שאתה כותב. בלי זה, הדרייב לכתוב קצת יותר נמוך. לכן, גם אם אני כותב ואף אחד לא יקרא, אני אהיה מרוצה, ואם אנשים אחרים יקראו ויאהבו זה בכלל יהיה נהדר.

 

אז איך אני כותב פוסט???

קודם כל, רוב הפוסטים מגיעים מהרצון שלי לספר על אלבום שאני לא יכול להפסיק לשמוע. או אלבום שאני אוהב במיוחד. או אמן שנפלתי בקסמו/ה. אני שומע איזה אלבום בערך חמישים פעם, ואז אני מבין שאני רוצה לשתף אותו עם כל העולם (ואני אסתפק במי שקורא את הבלוג). ברגע שהבנתי שאני רוצה לשתף אותו, הראש מתחיל לעבוד. לוקח לי איזה שבועיים לבשל בראש פוסט אחד. נוסע לעבודה עם האלבום באוטו וחושב על נושאים לפוסט. האם יש לי משהו מעניין להגיד על האלבום הזה?

אין לי דרך אחת ברורה שבה אני בונה את הפוסט בראש, אבל זה המון פעמים הולך ככה: אני חושב על הנקודה העקרית שאותה אני רוצה להעביר. ואז אני חושב על דברים שתומכים בנקודה הזאת. ואז אני חושב על אנקדוטות מסביב. ואז אני חושב על זה שוב, ושוב. ושוב. ועוד קצת. ומנסה לנסח את זה בראש. וחושב על איזה משפטי פתיחה. ואיך אני מסיים את הפוסט.

זה לא תמיד ככה. למשל בהופעה של פול מקרטני בארץ, תוך כדי הופעה עלו לי מלא משפטים לראש. אתה חווה את ההופעה איך שהיא תופיע בבלוג אח"כ (את זה שמעתי מהרבה בלוגרים שזה מה שקורה להם גם). למשל כשכתבתי על אבא שלי, הרוב המוחלט יצא על המקלדת, בלי חשיבה מראש.

כמעט שום דבר לא שלם בתהליך הזה, עד שאני מתיישב לכתוב. בדרך כלל בלילה (למשל עכשיו 02:00), עם קצת ויסקי, או קפה. בבית חשוך. עם אוזניות. כשאתה שומע את אותה המוזיקה ששמעת עשרים פעם בלילה באוזניות אתה מגלה דברים חדשים על אותו אלבום שחשבת שאתה מכיר טוב. ולפעמים כל מה שרצית לכתוב נראה לך פשוט שגוי.

ואז אני מתחיל לכתוב. לפעמים אני לא שם לב ויש לי כבר 500 מילים. ולפעמים אני כותב חמישה משפטי פתיחה שונים ולא מרוצה מאף אחד. לפעמים אני כותב איזה מאתיים מילים, ומבין שהגעתי לאין מוצא. אי אפשר להמשיך מכאן לפתח שום דבר. אז אני עוצר, קוצץ, מתחיל מחדש וכו' וכו'.

ואחרי שיש כמה פסקאות נורמליות, אני עוצר וקורא. ועוד פעם. וזה כבר לא נראה כזה זוהר/מצחיק/שנון כמו בהתחלה, אבל אני מבין שככה זה תמיד ייראה אחרי קריאה חמישית. ולפעמים אני עוזב את הפוסט וממשיך יום אחרי, או יומיים אחרי.

ואז אני מקווה שהצלחתי ליצור רצף מעניין של פסקאות עם פתיחה, עיקר וסוף.

אז זהו. יש לי עוד הרבה דברים לכתוב, אבל זה כבר גם ככה ארוך מאוד, אז:

מזל טוב בלוג, אני מקווה שנתראה עוד הרבה.

 

תגובה אחת

תגובה אחת לפוסט “איך ג'וס כותב פוסט (חמש שנים למסחטה!)”

  1. Ido Graimanבתאריך 14 פבר 2013 בשעה 00:24

    ג'וסטר, מברוק על חמש שנות יצירה. כיף לקרא ולא פחות כיף להאזין למוסיקה.
    לחיי עוד שנים רבות של יצירה!

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות