מרץ 01 2013

טופ 5 ליומולדת 5 – האלבומים שהפילו אותי בחמש השנים האחרונות

מאת: בשעה 01:35 נושאים: כללי

לכבוד יום ההולדת חמש לבלוג שלי, ישבתי וקראתי הרבה מהפוסטים שלי, מהראשון וקדימה. עברתי על הרבה דברים שכתבתי, ועל הרבה אלבומים שעברו עלי בחמש שנים האחרונות.

אני לא נוהג לעשות את זה, אני חושב שלא עשיתי את זה אף פעם. אני לא כותב על אותו אלבום פעמיים. המון פעמים כתבתי על איזה אלבום, ואפילו התרגשתי קשות. אבל אח"כ המשכתי לשמוע אותו והוא התפתח לי באוזן. הבנתי אותו אחרת. או שרציתי לחזור לכאן ולספר לכם שוב על כמה שהאלבום הזה מעולה, אבל עצרתי את עצמי, כי בכל זאת זה כבר ממש יהיה לטרחן.

אז לכבוד היום-הולדת אני הולך לחזור לחמישה אלבומים שהפילו אותי, שלא יכלתי להפסיק לשמוע, שאני חושב שצריכים להיות בספריה המוזיקלית של כל חובב מוזיקה. האמת, היא שזו כזו קלישאה מעצבנת, אני מוחק אותה. אלו אלבומים שלא יצאו לי מהאוזן חודשים. שהם מדהימים. שאתם חייבים לשמוע, חייבים.

האמת היא שאלו אלבומים ששינו אצלי משהו.

הסדר כאן הוא ממש לא הדירוג בין חמשתם, אלא סדר אקראי מוחלט בהחלט. אז נתחיל:

אפרת גוש – אפרת גוש

הנה מה שכתבתי עליה – "אלבום מושלם" קראתי לאלבום שלה, אבל זה היה עוד בהתחלת הבלוג שלי, והפוסט הזה מאוד מבולגן. כתבתי על האלבום, ואפילו כתבתי עליו די בסדר, אבל אז התחלתי לדבר על מהו אלבום מושלם והתחלתי לעשות קצת בלאגן וקצת קשה לקרוא ולהבין משהו.

אל תתנו לזה להוריד מכמה שהאלבום טוב, וכמה שכל השירים בו מאוד מיוחדים. האלבום קצר וטוב. מהודק. מהוקצע. השירים שם כתובים מעולה, מבוצעים נהדר ובכלל שווה לצלול לתוכו. ויש שם גם את אחד השירים הטובים שאני מכיר – Georgia.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

יש סיכוי שהוא תרם באופן ישיר ביותר להקמתו של הבלוג הזה. כל מי שהיה סביבי שמע עליה ולכולם נמאס מלשמוע עליה ולי נמאס לנסות לספר עליה לכולם, אז החלטתי להקים בלוג.

הרבה זמן טענתי שהוא האלבום הישראלי הטוב ביותר שיצא בשנים האחרונות (אז, ב- 2008). אני עדיין מרגיש ככה, לא משנה שהיא לא הצליחה להגיע לרמה הזאת מאז – לא פשוט להגיע לכזאת רמה.

 

רג'ינה ספקטור – Begin to Hope

הנה מה שכתבתי דווקא על אלבום קודם שלה, Soviet Kitsch. אמנם כתבתי על האלבום הקודם שלה, ואח"כ גם על האלבום הבא בתור שלה, ואף פעם לא כתבתי על האלבום הזה, אבל דווקא הוא הכיר לי אותה, ושינה את עולמי לנצח. באלבום הזה כתבתי רק על השיר האחרון – Summer in the city. שיר מדהים. שיר שאני לא יכול להסביר כמה אני אוהב אותו, אפילו שניסיתי בפוסט שבלינק.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

זו הייתה ההתחלה שלי לנסות לעכל אינדי. והצלחתי. כמה שרג'ינה מוכשרת, כמה שהיא מדהימה, כמה שהמוזיקה שלה מתוחכמת ובו זמנית רגישה, קשה ובו זמנית רכה. מינימליסטית ובו בזמן גרנדיוזית. המוזיקה שלה מערבלת אותי, ממכרת אותי.

רג'ינה הפכה כל-כך מהר להיות אחת הזמרות האהובות עלי. וראיתי אותה בברבי. אם אני זוכר נכון, לבדי. היא פשוט מקסימה אותי. אני חושב שיש לה פה בבלוג ארבעה פוסטים – רק להגיד לכם כמה אני לא מצליח להרגע ממנה.

 

לורה מרלינג – Alas I Cannot Swim

הנה מה שכתבתי עליה. הייתה לי הרעלת לורה מרלינג. לא הפסקתי לשמוע את הקול המהפנט שלה. של ילדה בת שבע עשרה! אם תקראו את הפוסט תוכלו להבין כמה אבוד הייתי בתוך האלבום שלה. כל כך מרגש, כל כך ישיר במילים, כל כך פוגע ישירות בלב עם הקול המדהים שלה.

לא הבנתי איך אפשר לעשות אלבום כזה טוב, איך?! ויש בו את השיר החבוי שהופך את כל האלבום על פיו.

אני שומע אותו עכשיו, ובא לי להפסיק את הפוסט הזה ולהתמכר אליו שוב. לא שמעתי את הקול היפהפה שלה הרבה זמן, ואני שוב נמס כאן מול המקלדת.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

לא הצלחתם להבין את זה עדיין מהמילים המשתפכות שלי?

אם אצליח לחנך את הילדים שלי רק לדבר אחד, אחד בלבד !!! זה יהיה השיר הרביעי באלבום שלה. איך היא עושה את זה? בגיל כזה? איך היא מצליחה לסכם בשיר אחד קטן לילדים שאין לה, כשהיא בעצמה עוד ילדה, את מה שהייתי רוצה להעביר לילדים שלי לאורך חיים שלמים?

ילדה בת שש עשרה מפוצצת בכישרון, שעושה אלבום אינדי קטן במקום קטן באנגליה מצליחה להשפיע כ"כ על מישהו בישראל. לך תבין.

 

The Black keys – Attack And Release 

הנה מה שכתבתי עליהם – "סינגל מאלט" קראתי לפוסט. איזה להקה (צמד). לא סתם השוותי אותם לויסקי. המוזיקה שלהם מחזירה אותי לימים שאהבתי רוק, רק שעכשיו זה מעורב עם בלוז. כאילו חזרה למקורות בתור אדם בוגר יותר, אותה בגרות שנדרשת לויסקי. אחרי האלבום הזה חזרתי אחורה לשני אלבומים ישנים שלהם, וכולם ממש ממש טובים.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

הם תוך שניה נהיו הלהקה מספר 2 שלי. אני יכול לשמוע אותם בכל מצב, במיוחד כשאני צריך קצת שקט ממוזיקה. אותה תכונה של הביטלס, ועצם ההשוואה מקנה להם מקום של כבוד ברשימה הזאת.

 

קנייה ווסט – My Beautiful Dark Twisted Fantasy

הנה מה שכתבתי על האלבום הזה. תשכחו את כל מה שאתם יודעים על מוזיקה שחורה כיפית וקלה. תשכחו את כל מה שאתם יודעים על ראפרים קשוחים. מגיע כאן ראפר שהיה קשוח עד שניה לפני האלבום הזה, והופך את הקערה. פגוע, כועס, מהרהר על חייו, מערער על כל החברה שהוא חי בה, רגיש, קשה. בסוף הפוסט המלצתי לכם לא לשמעו את האלבום כי הוא בכלל לא פשוט לשמיעה. אני חוזר בי! רוצו לשמוע אותו, אתם חייבים לעצמכם את זה.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

אם נעזוב שניה את הסיטואציה שהייתי בה כשכתבתי את הפוסט הזה (בלונדון, לבד, עצוב ועצבני) – זה האלבום היחיד שהתחלתי את הפוסט מנקודה מזלזלת בקנייה ובאלבום הזה, וסיימתי את הפוסט מלא הערכה והבנה שאני לא אשמע עוד אלבום כזה.

אחרי ההבנה הזאת לא עזבתי אותו להרבה מאוד זמן. קנייה שינה את העולם עם האלבום הזה. אם תקדישו לו זמן וקשב, גם אתם לא תשמעו עוד אלבום כזה.

 

ואחד לשנה הבאה:

James Blake – James Blake

זה מה שכתבתי עליו. וזה עשירית ממה שהייתי צריך לכתוב עליו (רק לא יצאו לי המילים). גם האלבום הוא עשירית ממה שהוא עושה. אם תחפשו ביוטיוב תמצאו המון שירים, סימפולים וקטעים שלו. אם קנייה לקח משהו קיים, הפך אותו על פיו והגדיר אותו מחדש, ג'יימס בלייק המציא משהו חדש מאפס. הוא עושה מוזיקה אלקטרונית רגישה. סינגר-סונגרייטר בלי פסנתר או גיטרה. אתה מקשיב לו ולא מבין מה נפל עליך.

אז מה מייחד את האלבום הזה (עבורי)?

אני שומע אותו, ולא מבין מה נפל עלי. ואז מתחיל את האלבום עוד פעם, ותוך ארבעים דקות מתחיל עוד פעם. ועוד פעם. כל הלופים שלו, כל העצירות, השקט, המשחקים בתוך השירים – אתה מרגיש כאילו אתה נמצא במקום אחר. איך אף אחד לא עשה את זה קודם?

כל קטע שלו שאני שומע ביוטיוב מגדיר לי מחדש איך עושים מוזיקה. כמו להגיע למישהו מ- 1900 עם סמארטפון. כזה מגדיר מחדש.

 

זהו. אלו הגדולים ביותר עבורי בחמש השנים האחרונות. כל אחד מהם שינה אותי.

אני מאוד אשמח אם תעקבו אחרי הלינקים לכל הפוסטים ותקראו אותם, סוג של היסטוריה קלה של הבלוג.

יש גם כמה אלבומים שכמעט נכנסו לרשימה, ביניהם בון איבר, The XX, ג'סטין טימברלייק (כן, כן, בלי לזלזל), The Roots ופרנק אושן, אבל אני לא ארחיב עליהם, למרות איכותם.

תודה שהייתם איתי בזמן הזה, through thick and thin.

 

תגובה אחת

תגובה אחת לפוסט “טופ 5 ליומולדת 5 – האלבומים שהפילו אותי בחמש השנים האחרונות”

  1. cousinבתאריך 19 מרץ 2013 בשעה 18:49

    פוסט מצוין להנקה. ובאופן לא קשור – רותם אוהב את yemen blues!

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות