ינו 19 2018

כשמשהו הופך לשלך

מאת: בשעה 01:55 נושאים: כללי

כשאתם קוראים ספר, שומעים שיר, רואים יצירת אומנות, צופים בהצגה או סרט, ממה לדעתכם היוצר הכי ישמח? אז בתור אחד שיש לו בלוג ואני לא באמת יוצר אבל אני כן מוציא מתחת ידי משהו שפונה לאחרים, אני יכול לענות קצת. הייתי שמח אם מישהו יקרא את זה ויגיד שהוא נהנה, הייתי שמח מאוד אם מישהו היה אומר שהפוסט השפיע עליו, והייתי מאושר עד השמים אם מישהו היה מנכס את מה שכתבתי לעצמו – כלומר אומר שזה חלק ממנו. לדוגמה – השירים של הביטלס הם שלי, הם אישיים שלי. אני לא רק נהנה מהם, והם לא רק השפיעו לי על הילדות והחיים, אלא הם ממש שלי. זו הדרגה הגבוהה ביותר שיצירה יכולה להגיע אליה.

אז גיאחה פרסם פודקאסט חדש, והיום כששמעתי את הפרק הראשון יצאתי ממנו בוכה.

אז בואו נחזור קצת אחורה ונסביר:

מצחיק שיש אנשים שמשפיעים עליך כל כך והם לא מודעים לזה. אני לא יכול להפריז בכמה שגיאחה השפיע על חיי בשנים האחרונות. כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, לפני עשר שנים פחות חודש (וואו, אני בהלם), הכרתי את עונג שבת של גיאחה וזה היה כל כך כיף לגלות מוזיקה חדשה כל שבוע, והוא פירסם את הבלוג שלי אצלו וזה הביא לי קוראים, והתכתבנו קצת וזה פשוט היה מעולה. מאז אני קורא את העונג כמעט כל שבוע, אבל בשנתיים האחרונות הוא התחיל לשדר ברדיו הקצה (שגם אליו נגיע מתישהו) שעתיים בשבועיים וככה יכלתי לקבל את המוזיקה ישירות לוריד. זה תענוג שיש לנו טעם מוזיקלי חופף ואני פשוט יכול להקשיב לתוכניות שלו באופן רציף עד שהוא עושה עוד תוכנית ואז היא הופכת להיות הפסקול שלי לשבועיים הקרובים. אז זה גיאחה.

מה זה אומר שהוא פירסם? הוא אדם רב מעללים, הגיאחה הזה. הוא הוציא מגזין, הוא מתקלט, משדר, מפיק וכו׳ וכו׳. אז כשהוא הודיע שהוא הולך להוציא פודקאסט חיכיתי בקוצר רוח, והבוקר הוא הגיע.

אז מה הוא פירסם? הוא התחיל עם חבר שלו פודקאסט חדש, שבו הם מביאים משהו כמו תחקיר על איזה נושא, אבל בצורה מרתקת, לא כמו ראיון, ולא כמו כתבה, אלא כמו סיפור. במילים של גיאחה:

שנה וחצי אחר כך, כבר האזנתי אז לפודקאסטים אמריקאיים כמו This American Life (שהמייסד שלה, איירה גלאס, הוא האיש החכם שאמר את הציטוטים בראש המייל הזה) או Radiolab או הפייבוריט האישי שלי דאז, Love+Radio. כולן תכניות שעשו רדיו מסוג שלא הכרתי בעברית, בטח לא בכזו רמה – לא ״הרדיו הישן״ של איש או שניים מדברים באולפן אלא רדיו שאפתני, סיפורי, תיעודי, רחב יריעה, שמשתמש בכל הכלים שיש לרדיו להציע כדי להכניס אותך, את המאזין, לתוך סיפור ועולם וחיים של בנאדם. רדיו שיוצא לעולם האמיתי, עוקב אחרי התרחשויות, אנשים, רעיונות, רגעים, מקליט צלילים אמיתיים של חדר או אוטו או שיחה במקום רועש אם צריך, יוצא מהאולפן ונכנס לתוך חיים אמיתיים, מביא את הצלילים שלהם כדי לספר סיפור אמיתי. ורציתי גם.

הפרק הראשון שהם הוציאו נקרא ״התימני האחרון״ ומספר את הסיפור של גדעון מלאכי, המייסד והמפיק של התימניאדה באילת בשלושים שנה האחרונות. אני לא רוצה לספר לכם מה קורה בפרק, אבל אני כן רוצה לספר לכם למה יצאתי ממנו עם דמעות.

כי הרגשתי שזה שלי. גדעון מדבר על האהבה שלו (התימניאדה), ומדבר על הבנים שלו, וגם על ערב אחד שראה את קים ג׳ונג איל בטלוויזיה. הוא לא זוכר את שמו המלא, חוץ מ-״קים״, והוא קורא לו ״טייוואני, קוריאני״, ואז קורא לו ״זה עם הטיל״. וצורת הדיבור שלו, והדרך שהוא מדבר על הילדים שלו, והאינטונציה, והמשקל שהוא בוחר לשים על מילים מסויימות – הרגשתי שאני שומע את אמא שלי. אמא שלי לא תמיד דייקה בפרטים, צורת הדיבור שלה תמיד התמקדה בחשוב, השאר היה טפל (״קים עם הטיל״), והחשוב היה החיים, האהבה לילדים, החינוך.

אז הנה הפרק:

         וכאן אפשר להגיע לעונג שבת של גיאחה,   וזה רדיו הקצה.

 

סיימתי לשמוע את הפרק הראשון היום בדיוק כשנכנסתי עם האוטו לחניון. אז בכיתי דקה, והכרחתי את עצמי להרגע ולחייך כשאני נכנס הביתה, כי הילדה שלי, שנקראה על שם אימי, מחכה לאבא שלה שישים לה נמסטה בטלפון וירקוד איתה.

עדיין אין תגובות

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות