מאי 26 2008

אוי, הכשרון!!!

מאת: בשעה 00:00 נושאים: כללי

לפני שנתחיל, אתם חייבים לראות/להקשיב לזה.
הקשבתם? ראיתם? באמת?? אתם מבינים כמה כשרון מתרכז לאותו אדם? הוא יודע לשיר, הוא יודע לעבד (לזה עוד נגיע, כי את העיבוד הזה עשה כבר קריס קורנל), הוא מקורי, הוא מיוחד! אוף, איזה כיף של עונה הייתה העונה של American Idol שנגמרה בשבוע שעבר.
זאת הפעם הראשונה שאני כותב על American Idol (מעכשיו AI), ויש כאלה שחושבים שזה מפדח לראות את התוכנית הזאת, אבל לא אני. אז לפני שנגיע לדיויד קוק (הבחור מהלינק הקודם), אני חייב להסביר קצת על התוכנית.
טוב, אז בתוכנית הזאת נבחנים בערך מאה אלף אנשים, בכל מיני ערים בארה"ב. המבחן הראשון שהמועמדים עוברים זה אצל אנשי ההפקה. בשלב הזה עוברים הטובים והגרועים מאוד/מיוחדים ("מיוחדים" – לרעה). או אז, אנחנו רואים אותם נבחנים לפני חבר השופטים (עוד נגיע אליהם). הרבה אנשים חושבים – "איך הוא חושב שהוא יודע לשיר" – אז זה החלק הלא יפה של התוכנית: אנשי ההפקה, כמובן, לא אומרים לגרועים "העברנו אותכם כדי לצחוק עליכם", ואז הם מגיעים כשהם חושבים שהם עברו יחד עם הטובים, וכנראה שיש סיכוי או משהו, אבל אז אנחנו צוחקים עליהם. זה החלק השנוא עלי ביותר בתוכנית. אני תמיד בורח למטבח או משהו כזה.
אבל, ההפקה גם דואגת שאנחנו נראה את המוכשרים. ולזה אני כבר מחכה בכיליון עיניים. יש אנשים שמגיעים לבחינות ואתה יכול לראות את הכשרון נשפך. טוב, אז את השלב הזה עוברים בערך מאה, והם נשלחים לשבוע ב"הוליווד". בשבוע הזה יש עוד סינונים, ובסופו יש 24 אנשים שמתחילים את התוכנית. עד כאן השופטים מי נשאר ומי הולך, אבל מכאן ואילך השופטים רק מחווים דעה, וזה רק הקהל בבית שמחליט.
אז הנה הגענו לשופטים. השופטים הם רנדי ג'קסון, פאולה עבדול וסיימון קאואל. רנדי הוא השחור "המפיק הגדול" שעבד עם כולם בתעשייה. הוא מדבר כאילו מבחינת היכולת הווקלית והיכולת המוזיקלית. פאולה מדברת כאילו מהלב – בדר"כ דברים טובים. סיימון קאואל הוא המניאק. הוא אומר דברים קשים, כמו "זה היה נשמע כמו מישהו שעלה להופיע ורוקן את הבאר", ועוד כאלה. מה שמיוחד בשופטים הוא שהם לא בוחרים רק על פי יכולת שירה אלא ע"פ מגוון דברים. למשל, מי שהוא זמר מעולה אבל כל שבוע שר אותו דבר, הם ייכנסו בו. אם מישהו זייף כמו עורב אבל נתן הופעה מיוחדת שהצביעה על אופי הוא יקבל תגובות טובות. בסה"כ, יוצא שהשופטים מנתבים את ההופעות כדי שהתוכנית תישאר מיוחדת. פאולה מעודדת כל הזמן וסיימון צודק כמעט תמיד (אלא אם כן הוא שונא מישהו, כמו סאישה העונה).
אז מה מיוחד כ"כ בתוכנית הזאת? זה הריאליטי מהסוג הטוב ביותר (ויש רק אחד כזה): א) אין מרכיב תחמנות ותככנות ושנאה בין המועמדים (כמו השרדות) כי המועמדים לא משפיעים אחד על השני, זה רק המצביעים בבית, ו- ב) יש הרבה כשרון (למשל בניגוד ללרדת בגדול, שאין כשרון טבעי בכל אחד אלא הסיטואציה היא המיוחדת). וכמה כשרון, שפשוט אי אפשר להאמין. בכל עונה אפשר למצוא איזה אחד או שניים שאתה פשוט מחכה לשמוע מה הם יעשו השבוע, איך הם יופיעו היום, מה סיימון יגיד להם.
אז לאנשים שאוהבים כשרון ושונאים תחמנות (ואני ביניהם), התוכנית הזאת היא גן עדן. ואם תוסיף לזה שהכל סובב סביב מוזיקה, מצאת את התוכנית הכי טובה בטלוויזיה.
אז יש גם צדדים פחות טובים לתוכנית: הרבה מהמועמדים לא באמת מיוחדים, פאולה אומרת אותו דבר כל הזמן, ההפקה אמריקאית ומלוקקת בצורה מוגזמת, והשירים שכל אחד שר הם גרסה מקוצרת של דקה וחצי לשיר. אבל, ופה מגיע האבל הגדול, כשמוצאים את הכשרון הגדול של העונה, זה כמו למצוא יהלום ענק בתוך הבוץ. איך שהעונה מתקדמת היהלום רק מתלטש, ואם הכל הצליח כמו שרצינו, אז בגמר יש לך יהלום 1000 קאראט. כזה הוא דיויד קוק.
לפני שנעבור לדיויד קוק, אני רק רוצה להגיד שבניגוד לכוכב נולד שלנו, ב- AI עשרת הגדולים יוצאים לסיבוב הופעות בין העונות כדי להכיר לאמריקה את האנשים שיפרסמו אלבומים בשנה הקרובה. למה? כי אם כשיש שישה אנשים אחרונים מצביעים מעל 30 מיליון, אז כנראה שיש סיכוי לכל אחד מהם להצליח, ובאמת, הרבה מועמדים שלא זכו בפרס מוציאים אלבומים ואפילו מצליחים מאוד. אחד שראוי לציון הוא כריס דוטרי. הוא נפל כשנשארו רק ארבעה, אבל הוא היה כ"כ מיוחד שהוא הוציא אלבום, וכבר מכר מעל 4 מיליון. המיוחד בו, כמו דיויד קוק, שהוא רוקר ולא קוצ'י מוצ'י כמו הרבה איידולים אחרים. יש לי את האלבום שלו כבר הרבה זמן, אבל רק לאחרונה אני טוחן עליו, והוא ייכנס גם הוא לבלוג הזה מתישהו.
טוב, אז בואו נחזור לדיויד קוק.
העונה התחילה לא משהו בשבילו, כמו להרבה אחרים. בגלל שהוא שונה, הוא פחד לעשות דברים בהתחלה, ולפעמים הוא נשמע גם קצת מוזר. ואז הגיע המפנה – הוא עשה את Hello של ליונל ריצ'י מעובד לרוק, וזה היה הנצנוץ הראשון של היהלום שלו. שבוע אחר כך הוא עשה את Eleanor Rigby של הביטלס, גם כן רוקיסטי ביותר, והוא הפיל את כולם, כולל את סיימון.
אם ראיתם את הלינק הראשון, הוא היה צריך לבחור משהו משנת הלידה שלו, והוא בחר בבילי ג'ין של מייקל ג'קסון. בחירה מוזרה לרוקר, אה? אבל מה שהוא עשה זה לקחת את הגרסה של קריס קורנל לשיר הזה וכמובן שזה סופר רוק. אוי, הכשרון…
אבל הוא לא רק יודע להעתיק, אלא גם ליצור משלו, Check this out. זה היה בשבוע מריה קארי, ובתחילת הערב אתה אומר מה יעשה הבחור הזה? והנה הוא בא, לוקח איזה פופ סונג חמוד ומשעשע (מריה קארי מתנדנדת בקליפ על נדנה מעל אגם, זה לא יכול להיות יותר קיטשי) ועושה אותו לשיר רוק עצוב, כמו שעשה קריס קורנל לבילי ג'ין. אוי הכשרון בריבוע…
הוא מנגן בגיטרה לבנה שכתוב עליה AC, ומכיוון שקוראים לו David Cook, ביחד זה יוצא AC-DC. הבחור רוקר.
לאורך העונה הוא לא פחד לקחת שירי רוק שאף אחד לא מכיר ולשיר אותם (כמו למשל Innocent של Our Lady Peace), והשופטים לא גמלו לו יפה, אבל הקהל הבין כבר מה יש לו בידיים.

לא דיברנו על עוד אנשים שהיו בתחרות העונה, למשל דיויד ארצ'ולטה, שהגיע לגמר יחד עם קוק. הוא ילד בן 17, כשרון ענק (!!!!). כשהוא עשה את Imagine של ג'ון לנון, זה פשוט הפיל אותי מהכסא. היות ואני אוהב את הביטלס (ידוע, ידוע) אני מכיר כל תו בשיר הזה והוא עשה כ"כ הרבה שינויים עדינים ויפים. אם הייתי שוטה הייתי מתנבא שהוא יצליח ובענק. כשהוא עשה את Angels של רובי וויליאמס הבנת שהוא תותח על. אבל… הוא ילד, והוא עשה כל הזמן שירי מסרים כבדים כאלה, והוא לא הראה מגוון, והוא ילד. הכשרון שלו מדהים והוא הביא אותו עד לגמר, אבל הוא לא יכל שם על קוק.

בואו נדבר עוד קצת על ההפקה:
בהופעות הגמר כל אחד שר שלשה שירים כאשר שיר אחד נבחר ע"י מפיקי-על. לקוק בחרו את I still haven't found what I'm looking for, ולארצ'ולטה בחרו את Don't let the sun go down on me. זה מאוד מתאר את שניהם בצורה מדוייקת. קוק מקבל סופר קלאסיקת רוק וארצ'ולטה מקבל סופר קלסיקאת מושי. ואמנם סיימון בחר בארצ'ולטה, אבל כולם יודעים מי יותר טוב, U2 או אלטון.
תוכנית התוצאות של הגמר הייתה שעתיים של מוזיקה שעפה עליך מכל הכיוונים (לטובה). הביאו איידולים ישנים, הביאו את זי זי טופ שקוק הופיע איתם. הביאו את ג'ורג' מייקל, את One Republic ועוד מלא.
הביאו קלאסיקות. והנה לשיעור של היום:
כשהייתי בתיכון היה אלבום מדבקות של אמנים (כולנו זוכרים את זה, נכון?). לאמנים השווים היו "פוסטר מדבקה" – ארבע או שש מדבקות שביחד יצרו את התמונה. בין כל האמנים היה גם פוסטר מדבקות של דונה סמארס. אני וחברים שלי הדבקנו את המדבקות על הקיר ולא באלבום וצחקנו עליה "מי מכיר אותה בכלל" "איך נתנו לה פוסטר שלם". לזה קוראים נקודת מבטו של הבור. מי שלא מבין כלום יכול לצחוק מנקודת מבטו, אבל במציאות האובייקטיבית הוא הטמבל. מאז כבר הבנתי שהייתי בור, אבל אתמול קיבלתי חותמת:
stupid
דונה סמארס עלתה לבמה, על כל שנותיה, והראתה לכולם שאולי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה זה כשרון, אבל כך נראה כשרון אמיתי. פשוט תענוג.

איזה הפקת ענק יפה ועשירה במוזיקה הייתה תוכנית הגמר.
אני כבר מחכה בכיליון עיניים לינואר הבא. ועוד לפני, אני מחכה בכיליון עיניים לאלבום של דיויד קוק.
אוי, הכשרון…

נ.ב.
^^^^
אני לא שם פה לינקים לדיויד קוק ביו-טיוב, פשוט תחפשו david cook ותקבלו הכל.

תגובה אחת

תגובה אחת לפוסט “אוי, הכשרון!!!”

  1. Anonymousבתאריך 28 אוג 2008 בשעה 09:39

    בוא'נה שיחקת אותה!
    כל מילה על דיויד קוק- בסלע!
    הכישרון נשפך לבנאדם מכל חור אפשרי. דרך אגב, אני מסכימה עם דעתך על האבום סולו שהוא הוציא, אבל יש 2 אלבומים מאוד ישנים שהוא הוציא ביחד עם הלהקה שלו- אקסיום, שהם רוק מחוספס ומסמר שיער- מומלץ מכל הלב!
    מה הסיכוי שהוא יגיע להופיע בארץ?
    תודה שסחטת….
    איילת

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות