מרץ 20 2014

חיים הלהקה וחיים החיים.

מאת: בשעה 03:51 נושאים: סקירות

דיכאון קליני זה לא. זה לא שאני לא מתפקד כמו לפני חודשיים שלושה. אבל זה גם לא בעסה פשוטה כזו כמו שפדרר מפסיד לנאדל. בזמן האחרון יש לי כמו איזו שמיכת עצב שנחה בכבדות על כל הרגעים הפנויים שלי ועל כל המחשבות שלי. ובניגוד לתקופות יותר צעירות שלי, אין שום רומנטיקה בעצב הזה. אין שום גלוריפיקציה. יש פשוט עצב שגורם לי להיות עצוב במובן הכי פשוט שלו. פשוט, אבל כבד. כזה שלא נותן לי לחייך סתם ככה כי שמש בחוץ, כזה שמחזיר אותי מהר לקרקע אחרי איזה צחוק טוב.

השבוע היה פורים, ובפורים אמא שלי הייתה מארחת אותנו ואת המשפחה של גלית לסעודת פורים בצהריים עם אוכל לא מהעולם הזה בלבוש ליצן עם חיוך מאוזן לאוזן. אז ניסינו לעשות סעודת פורים אצלנו, והיה נחמד, אבל הראש שלי היה במקום אחר.

היום זה יום השנה לפטירת אבי. 27 שנים. וכבר אין לי דמעות בגוף. אי אפשר כבר להיות י-ו-ת-ר עצוב מעכשיו, כבר אין רמות גבוהות יותר בכפתור. ושוב, זה לא שאני הולך ברחוב ובוכה, אבל אני כבר גם לא צוחק. אתם יודעים מה, זה לא שאין רמות גבוהות יותר, זה שאין מקום יותר בדלי. זה כמו הניסוי שבו שמים כדורים גדולים בדלי, ואז יותר קטנים ועוד יותר קטנים, ובסוף שמים חצץ, ואז חול. אז אני כבר בחול.

אז בתחילת השבוע החלטתי שאני אכתוב דווקא פוסט שמח, כי נמאס לי להיות עצוב. וכפי שאתם רואים מצליח לי נהדר…

ויש גם להקה שמקשטת לי את החודש האחרון. Haim. חיים. שלישיית אחיות יהודיות שקראו לעצמן ע"פ שם המשפחה שלהן. הן עושות פופ הכי אולד-סקול שיש, עם התופים האלקטרונים עם ההד, סינטיסייזרים, קולות רקע מלטפים ושאר מרעין בישין. אין לכם מושג כמה שנאתי את זה כשזה היה בשנות השמונים וכמה אני אוהב אותן עכשיו.

קשה לשים על זה את האצבע, אבל ברור לי ולכולם שהן עושות מוזיקת אינדי. אני חייב לעצור פה שניה ולהסביר משהו. "אינדי" נשמע כזה פלצן ושחוק בו זמנית, אבל בסך הכל מדובר על המוזיקה ההפוכה ממוזיקת אולפנים (שבה האולפן קובע מה יותר לטעמם של הקונים וכו'). זו מוזיקה שהאמן קובע כמעט הכל, והלייבל רק עוזר לו להוציא את זה. אז נחזור.

ברור לי ולכולם שהן עושות אינדי פופ. כנראה בגלל שהפופ כבר לא באופנה, מי שעושה פופ נחשב בכל זאת אינדי. אז הן עושות אינדי פופ, אבל זה בעצם אותו פופ ישן ודוחה, שמשום מה, אין לי שום תירוץ, אני מאוד מאוד אוהב. ואני לא מפסיק לשמוע אותן. אולי הן פשוט מתלבשות מדהים על המצב רוח שלי?
[audio:http://issahar.com/media/music/Haim_-_Falling.mp3|titles=Haim – Falling]

תלחצו פליי, בחייאת. זה השיר שפותח את האלבום. איזה באסים. איזה שיר מעולה.

 

ויש עוד משהו שלא דיברנו עליו. כנראה שהן באמת מתאימות למצב הרוח שלי. כזה שהמוזיקה היא פופית ושמחה וקופצנית אבל המילים מלאות עצב. מעין ניסיון לחיות במצב שמח כאשר הוא בודאות לא.

ניק הורנבי כותב ב"נאמנות גבוהה" שזה לא פלא שכולנו עצובים כל הזמן, כי גדלנו על פופ, והפופ מלא באהבות נכזבות, סבל ואובדן:

What came first, the music or the misery? … Nobody worries about kids listening to thousands, literally thousands of songs about heartbreak, rejection, pain, misery and loss. Did I listen to pop music because I was miserable, Or was I miserable because I listened to pop music?

 

הנה הקליפ לשיר הרביעי. תראו כמה הוא פופי בכל רמ"ח איבריו, ועדיין הוא אינדי. וגם אם הוא כזה או כזה, אי אפשר להוריד ממנו את העיניים או להפסיק לשמוע אותו. כל פעם שאני רואה אותו ברור לי שהן עושות מעין הומאז' לאייטיז ולא באמת מנסות לחקות אותו.

 

החיים האלה. לא פשוטים כמו שהם נראים.

 

עדיין אין תגובות

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות