דצמ 24 2008

קצת על מוזיקה חדשה והרבה על ישנה

מאת: בשעה 01:12 נושאים: סקירות

בפוסט הקודם דיברתי על זה שיש יותר מדי מוזיקה. אז המצב רק מחמיר. מכל סיכומי השנה, אני מוצא מלא מלא אלבומים שאני לא מכיר, ואני מנסה לעקוב ולא מצליח. במיוחד כשלוקח לי הרבה מאוד זמן לשמוע אלבום. לא רק אני מדבר על זה – כל המגיבים לכל הסיכומים מתבכיינים על זה כמו שאני מתבכיין לכם. אי אפשר לעקוב אחרי כ"כ הרבה מוזיקה, ואם נרדמת בשמירה באיזור אמצע השנה, אתה יכול למצוא את עצמך עם 15 עד 20 אלבומים חדשים בשלושה ימים. אז הנה סיכום שמאוד אהבתי (אצל רדיו פרמיום להמונים), והפיל עלי איזה 10 אלבומים. המצב קשה.

והנה גילוי נאות: אני כבר הרבה זמן קרוע בין שני סוגים של קוראים. הסוג הראשון הוא רוב הקוראים, ואלו אנשים שאוהבים או לא אוהבים מוזיקה, אבל בטח לא אוהבים אינדי. דוגמה אחת היא אשתי – היא מתה על מוזיקה, עוד לפניי, אבל ממש לא אינדי. היא אוהבת רוק, היא אוהבת את הלהקות שהיא אהבה בשנות העשרה שלה, והיא אוהבת עוד הרבה דברים. אבל שלא יגידו לה שפליט פוקסס שווים משהו (אני חצי מסכים איתה, כמובן, הם לא שווים את ההייפ סביבם). דוגמה שניה היא ירון – הוא לא שומע אלבום אחד ברצף. תביא לו שירים טובים, ב- shuffle. הסוג השני של הקוראים הוא המבינים (ולא בציניות). אנשים שאוהבים המון. הרבה מוזיקה ישנה וטובה והמון אינדי. קשה לכתוב פוסט שיעניין גם את אלה וגם את אלה. ואני לא יודע איפה אני רוצה להיות, כי התחלתי עם הבלוג בשביל לספר על כל המוזיקה שאני אוהב, אבל לאחרונה אני שומע רק דברים חדשים, שרובם אינדי. אז אני מנסה פעם ככה ופעם ככה – פעם פוסט על הביטלס או על אבריל, ופעם על לורה מרלינג או על HOT CHIP. ולפעמים בערבוביה.

ומכיוון שרק היום הורדתי מוזיקה חדשה ולכן אני עוד לא יכול לכתוב עליה (אל תדאגו, לטובים שביניהם אני חייב 12$, ע"ע "איך לא נהיה חרא של אנשים"), ומכיוון שלאריות המוזיקה ברור שמגיע פוסט במסחטה, היום נדבר על קולדפליי.

ונשאלת השאלה (ובאמת נשאלה בדיוק הרגע, ופתחה דיון ביני לבין אשתי, שאגב, נסגר ב- "טוב, אני רוצה לקרוא", "טוב, אני רוצה לכתוב":

-"למה שלא תהרוג שתי ציפורים במכה אחת, ותדבר על האלבום שלהם שיצא השנה?"

ונתשבת התשובה:

-"אם מישהו לא היה מכיר את קולדפליי בכלל והיית רוצה שהוא יכיר אותם, על איזה אלבום היית ממליצה?"

-"על הראשון או השני"

-"זאת התשובה. אני הולך לכתוב על Parachutes"

-"טוב די, אני רוצה לקרוא"

-"טוב די, אני רוצה לכתוב"

-"ועוד מעט אני הולכת לישון"

-"ועוד מעט אני הולך לסלון"

אז כבר הבנתם שאני הולך לכתוב על Parachutes של קולדפליי, ולכן, כרגיל, קודם כל, שירים ועטיפה.

01. Don't Panic
02. Shiver
03. Spies
04. Sparks
05. Yellow
06. Trouble
07. Parachutes
08. High Speed
09. We Never Change
10. Everything's Not Lost
Coldplay - Parachutes

והנה טעימה מהאלבום: זה השיר האחרון – Everything's Not Lost, שיש בו גם שיר חבוי מאוד יפה:

[audio:http://issahar.com/media/music/Coldplay_-_Everythings_Not_Lost.mp3|titles=Coldplay – Everything's Not Lost]

נכון שסיפרתי לכם בעבר שיש לי פוביה מהמוניות? וגם סיכמנו שזה לא מוניות כמו מי פנוי באלנבי אלא המוניות כמו הופעה של פול מקרטני. אז איך קולדפליי קשורים לזה?

קולדפליי (ואוונאסנס) הם קורבנות של הפוביה הזאת. את קולדפליי הכרתי בערך חצי שנה אחרי כולם. הם יצאו לרדיו עם השירים המוכרים, וגלגל"צ לא הפסיקה לטחון אותם, אבל אני ראיתי שכולם מתאהבים בהם והתרחקתי. הפחיד אותי לשמוע מה שכולם שומעים, בעיקר כשצעקו כל הקולות מסביבי "תשמע, זה מדהים", "אתה חייב לשמוע אותם", ובטח כשגלגל"צ טוחנים אותם עד זרא. אחרי הרבה זמן החלטתי שגם אני חייב לנסות, שיגעתי את ניר והוא צרב לי את האלבום וזו הייתה התאהבות פתאומית. וזה מה שמיוחד באלבומים מושלמים – גם גלגל"צ לא מצליחה להרוס לי את Trouble או את Yellow. אני עדיין אוהב אותם כאילו שמעתי אותם עכשיו בפעם הראשונה. זה אחד האלבומים שנכנס מהר, אבל נשאר לנצח.

הקיצר, parachutes יצא באמצע שנת 2000, כשהוא מכיל 10 שירים (פלוס שיר חבוי) מדוייקים להפליא, עשויים טוב ומדהימים ביופיים. את האלבום הפיק קן נלסון שגם הפיק את אלבום הבכורה של גומז "Bring It On" (שהם חתכת' להקה, וגם להם מגיע פוסט, לא שכחנו), ככה שקולדפליי קיבלו אחלה מפיק. איך שהאלבום מתחיל אתה נשאב לתוך האווירה האיטית והמהפנטת שלו, ואתה תוכל לצאת מזה רק לאחר עשרה שירים ושיר חבוי אחד. אני לא יכול לספור את הימים שפתחתי עם קולדפליי את הבוקר וסגרתי איתם את היום. ועשרת שירים האלה מספיקים בדיוק, לא פחות מדי ולא יותר מדי. כשהייתי רך בשנים התעצבנתי כשקניתי אלבום והיו בו רק עשרה שירים. זה היה סוג של חוצפה – "אני שילמתי ממיטב כספי, ואתה נותן לי רק 40 דקות? מה זה?". היום זה בדיוק הפוך – "גם שילמתי ממיטב כספי וגם אני צריך לסבול את השגעונות שלך על פני שעה שלמה? היית חייב להכניס פה את כל השירים שעלו לך לראש? למה לא דחפת לשם גם איזה קאבר ליונתן הקטן, ככה בכיף?!".

המבקרים הרבים העירו שקולדפליי לא חידשו הרבה והמקורות (ההשפעות) שלהם ניכרות לעין, אך בכל זאת קולדפליי מצליחים להתרומם. להתרומם? אם נעלה יותר גבוה נפגע בלויינים! תראו, גם אני לא חושב שהם עשו דברים שלא היו שם קודם, אבל הם לקחו את אבני הבסיס של הרוק האלטרנטיבי, וליטשו אותם ליהלומים. קריס מרטין (הסולן) מצליח להעביר רגשות בצורה שלא הייתה כאן קודם, והפסנתר יושב כ"כ טוב בתוך Trouble, שאתה חושב שמוצרט לא ניצל את הפוטנציאל של הכלי הזה. כמעט בכל השירים יש גיטרה אקוסטית מעולה, וכל האלבום עטוף בעדינות הנפלאה של קולדפליי.

אני חושב שזה אלבום חובה בכל בית. הוא מסוג האלבומים שהוא כ"כ טוב, שכולם יאהבו אותו, מאוהבי הלהיטים עד אוהבי האינדי, ממוחאי הכפיים עד למרשרשי התכשיטים*. זה האלבום הכי טוב שאני יכול לחשוב עליו להתחיל להתרגל לשמוע אלבומים ברצף, ולא רק שירים בודדים.

אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז בואו נדבר בכל זאת קצת על Viva La Vida (למרות שעוד לא שמעתי אותו מספיק):

קולדפליי הוציאו אלבום שני, Rush of Blood to the Head, שגם הוא יפהפה, ודומה מאוד מאוד לאלבום הזה. גם הוא לא ארוך, ויצא מדוייק כמו קודמו. ואז התחילו הבעיות שלהם, כי הם עשו שני אלבומים מאוד דומים, והקהל כבר מצפה למשהו אחר. אז באלבום השלישי הם כבר מנסים לשנות ולעשות דברים חדשים, אבל עדין יש לו את תחושת הקולדפליי, ולדעתי הוא לא יצא מבריק – לא בסגנון הישן והטוב ולא בסגנון חדשני מעניין מספיק. וזה מביא אותנו להיום (או בעצם, להשנה). קולדפליי מוציאים אלבום רביעי. מה עם יעשו? אז אני חושב שהם די הצליחו. הם שמרו על הסגנון שלהם, רק הוסיפו לו כל מיני אלמנטים שעוד לא היו להם. הם כאילו הבינו שלא צריך לברוח מהסגנון שלהם, אלא לשמור עליו ולפתח אותו לכיוונים חדשים. אני מצטער, אבל הדעה שלי עוד לא מספיק מוצקה מכיוון שאין לי מספיק קילומטרז' עליו, אז אני רק אגיד לכם את דעתי שהיא לקוחה מאוסף הדברים שקלטתי באינטרנט – אם האלבום היה יוצא בשנה אחרת הוא היה מגיע יותר גבוה, אבל השנה הייתה עמוסה מאוד במוזיקה חדשה ובסגנונות חדשים ישנים (האייטיז חוזר גבירותי ורבותיי, ובגדול), והאלבום נשאר מחוץ לעשיריה הראשונה. אני בכל זאת ממליץ עליו, אבל רק אחרי שתשמעו את Parachutes…


——————————————–

*הביטוי קשור לחודש דצמבר, וגם ללהקה האהובה עלי.

8 תגובות

8 תגובות לפוסט “קצת על מוזיקה חדשה והרבה על ישנה”

  1. אריאלבתאריך 24 דצמ 2008 בשעה 02:48

    שמע, אחלה פוסט.
    ויש פה כמה דברים מאוד נכונים.

    באמת לכל אחד יש את הלהקות שהוא אוהב אוהב מגיל העשרה.
    אחד ההרכבים שאני הכי אוהב, ודווקא כזה שגיליתי מאוחר יחסית הוא Belle & Sebastian.

    גילוי נאות : לא הכרתי אותם בכלל עד ששמעתי קטע קצר משיר שלהם מתנגן ברקע בסרט School of Rock.
    מיד אחרי הסרט חיפשתי אותם, מאז זאת אחת הלהקות שאני הכי אוהב.
    אגב, די מוזר אבל השיר של Belle & Sebastian לא מופיע בפסקול (הלא רע בכלל) של הסרט, שכולל שירים של Cream, Led Zeppelin, AC/DC ושל ג'ק בלאק עצמו.

    בכל מקרה, זה הרכב מצוין, עם סגנון מיוחד ועונה בדיוק על הפוביה מלאהוב להקות המוניות.

    במקום לכתוב את כל השירים שלהם שאני אוהב, אני אכתוב רק חלק:

    Beautiful
    I'm a Cuckoo
    If she wants me
    Funny little frog
    Get me away from here, i'm dying

    ואני "מזמין" פוסט עליהם…

    לילה טוב.

  2. issaharבתאריך 24 דצמ 2008 בשעה 02:55

    פוסט עליהם בוא יבוא, רק עוד קצת רחוק. אני צריך עוד זמן להקשיב להם טוב, ואז אני אוכל לפסטפסט עליהם.

  3. תומרבתאריך 24 דצמ 2008 בשעה 18:56

    המלצה קטנה.
    אם עיקר הפוסט הוא Cold Play, כדאי שיהיה להם אזכור בהפצה.

    תמיד נהנה לקרוא
    תומר

  4. issaharבתאריך 25 דצמ 2008 בשעה 10:11

    אני חושב שאתה צודק.
    לא יקרה שנית :)

  5. איתי כ.בתאריך 30 דצמ 2008 בשעה 20:17

    שמע, פעם ראשונה שאני קורא בבלוג הזה.

    א. אתה בנאדם נחמד מאוד שכותב יפה מאוד, הכנסתי את הבלוג למועדפים של הבלוגי מוזיקה שלי.
    ב. אני מקשיב עכשיו לparachutes.

  6. jimבתאריך 04 ינו 2009 בשעה 22:49

    היי
    אני חושב שאתה צריך לכתוב על מה שמתחשק לך לכתוב, לא על מה שאשתך או החבר'ה במשרד או הבן דוד של השכן של הכלב של גיסו של אח של דודה שלך ביקשו.

    רוצה לכתוב על אינדי? תכתוב על אינדי!
    רוצה לכתוב על רוק קלאסי? לך על זה!
    רוצה לכתוב על מטאל נורווגי עם השפעות כורדיות? יאללה בלאגן!
    רוצה לכתוב על מוזיקה ערבית מדברית עם חליל צד הודי ובוזוקי 18 מיתרים – מה אתה אידיוט, מי ירצה לקרוא על זה?! – שייזדיינו, זה הבלוג *שלך* אז כתוב על מה שמתחשק לך ואני מבטיח לך שתמצא קהל לזה!

    נהנה לקרוא, גם כאשר הנושא לא מעניין (קולדפליי למשל..) ערב טוב
    ג'ים

  7. issaharבתאריך 05 ינו 2009 בשעה 09:54

    אני שמח שאתה נהנה מהבלוג. תודה.
    אני בדרך כלל כותב על מה שמתחשק לי, אבל כתבתי בפוסט שאני לא יודע מה אני רוצה להיות. אני קורא כל הזמן בלוגים על מוזיקה עכשווית, ואז בא לי לכתוב על מוזיקה כזאת, אבל גם בא לי לכתוב על מוזיקה ישנה בלי שום קשר למה שקורה עכשיו.
    אז אני עדיין בהתלבטויות. כנראה שהפתרון הוא פוסט כזה ופוסט כזה.

  8. גיאחהבתאריך 07 ינו 2009 בשעה 02:17

    אני מחזק את דבריו של ג'ים – כתוב על מה שבא לך :) אם תכתוב בתשוקה ובכוונה שבה אתה כותב בדרך כלל, אנשים יקראו ויהיה מעניין גם אם תכתוב על עברי לידר וגם אם תכתוב על זמרת כל כך חדשה שהיא עדיין לא נולדה בכלל (!). :)

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות