אפר 07 2008

Sweet Seventeen

מאת: בשעה 07:00 נושאים: סקירות

אבריל לווין היא אחת מזמרות הבית שלי. כלומר, אני אקנה כל אלבום חדש שלה בלי לשמוע אפילו שיר אחד ממנו. אז מה נתן לאבריל את הכבוד השמור לרג'ינה, אלאניס, אפרת ועוד? זאת ועוד בפוסט הקרוב.
אבריל לווין התחילה סוג של ז'אנר. לא איזה חידוש גדול, אבל היא בכל זאת הייתה כנראה הראשונה שעשתה רוק נשי צעיר. עכשיו יש זמרות רוק, על גבול הפאנק רוק, מתחת לגיל שמונה עשרה. אבריל היא סינגר-סונגווריטר (או בעברית singer-songwriter) שידועים בכך שהשירים שלהם מדברים על עצמם, ומעצם זה הם קצת יותר רגשניים, אבל לאבריל יש גם את הטוויסט של הרוק. היא כותבת שירים על החיים של נערה מתבגרת אבל הם עשויים טוב. היא ממצבת את עצמה כרוקרית – יש לך גשר בשיניים, לא אכפת לה מה היא לובשת, השיער שלה מבולגן ובקיצור – לא נערה מתבגרת רגילה.
ובנוסף יש לה אחלה קול. הנה דוגמה למיצוב שלה – גרסת קאבר ל- Knocking on Heaven's Door – זה שם אותה בין הגדולים, לא? וחוץ מזה, שהיא פשוט עושה את זה טוב!
אבריל גם כותבת שירים לאחרים (למשל לקלי קלארקסון), לסרטים ועוד, ואין ספק שהיא מוכשרת מאוד.
אבריל היא מקרה קלאסי שזה לא מעניין לחקור עליה, וגם אין כ"כ סיבה. אצל סופי מילמן מעניין אותך איך ילדה בת 24 כבר שרה כמו ענקית ג'אז, אבל אצל אבריל אין שום דבר חדשני חוץ מהסגנון, והסגנון שלה הוא מה שמזכה אותה בפוסט פה בבלוג. אה, וגם האלבום המצויין שלה. טוב, אז בואו ניגש לעניין.
עוד לפני (כרגיל כבר) נדבר בכל זאת קצת עליה. היא נולדה בעיר קטנה (עיירה?) בקנדה, וההורים שלה עברו לעיירה עוד יותר קטנה. היא זכתה בתחרות והתלוותה לשאנייה טווין בסיבוב הופעות וככה התגלתה למנהל שלה ובהמשך לחברת תקליטים שלה. זהו. נכון שזה לא באמת מעניין?
אנחנו התכנסנו כאן כדי לדבר על האלבום הראשון שלה, Let Go, ולפני שנמשיך, הנה רשימת השירים ועטיפת האלבום:

1. Losing Grip
2. Complicated
3. Sk8er Boi
4. I'm With You
5. Mobile
6. Unwanted
7. Tomorrow
8. Anything But Ordinary
9. Things I'll Never Say
10. My World
11. Nobody's Fool
12. Too Much To Ask
13. Naked
Let Go - Cover

אבריל הוציאה את האלבום בגיל שבע עשרה, והוא פשוט אלבום מדהים (מכאן מגיעה כותרת הפוסט, לקהים שבינינו). לא הרבה פעמים אני נתקל באלבום שאני אוהב את כל השירים שבו. האלבום מופק כמו שצריך: 13 שירים זה מספר מדוייק לאלבום ראשון (ראה אלאניס), השירים מלאים (שיר מלא = שיר מעובד כמו שצריך, עם כלים לא מסונתזים שלא משאירים חלל באוזן. דוגמה שלילית: כל שיר באלבום של נינט), הגיטרות סוחפות אותך ובחירת סדר השירים מעולה.
נא לשים לב: זה שאני מדבר על ההפקה של האלבום כבר אומר שהאלבום לא עומד בקנה אחד עם אלבומים של יוצרים איכותיים (שוב, זה לא אומר שהוא לא טוב).
את כל השירים אבריל כתבה בשיתוף עם אנשים שונים, ביניהם The Matrix שעבדו עם מלא. לי נשאר קצת לתהות איך ילדה בת שש עשרה כותבת שירים שעשויים כ"כ טוב, אבל את התהיות שלי אני אשאיר לי.
טוב, השיר הראשון הוא סוג של הצהרת כוונות. לא באמת מבינים מה היא רוצה, חוץ מזה שהיא באה לתת בראש. הוא גם לא הצליח כ"כ בתור סינגל, אבל אני אוהב אותו.
לדעתי בשיר השני, Complicated, ובשיר השלישי, Sk8er Boi, היא מנסה להעביר את המסר שלה. אני טינאג'רית (השיר השני) אבל מהסוג האחר (השיר השלישי) – אני לובשת סחבות אבל יש לי המון פוטנציאל. השיר השלישי, Sk8er Boi, נכתב בכוונה כמו הודעת טקסט. אחרי השירים האלה, מגיעים שירים יותר טובים.
הבאלאדה (עלאק) I'm With You פשוט יפה, וגם Tomorrow.
אני לא יודע על מה Mobile מדבר, כנראה על סיבוב הופעות כלשהו, או על ההתבגרות המהירה שלה, אבל אם לוקחים אותו לכיוון השני אפילו המילים יפות.
שיר מספר שמונה, Anything But Ordinary, שוב מדבר עליה בתור טינאג'רית – אני מוכנה לקבל הכל רק לא את השגרה.
כמו בכל אלבום טוב, השירים הטובים מגיעים בסוף, וגם כאן, משיר 9 מתחילים השירים שאני באמת אוהב באלבום.
Things I'll Never Say מדבר עליה בתור מאוהבת וזה פשוט נשמע נהדר. השורה שאני מאוד אוהב מהשיר היא I'm wishing my life away והיא גם השורה שאני לאחרונה מתחבר אליה יפה.
My World ממש מספר על החיים שלה בעיירה הקטנה שהיא גדלה בה ואיך היא הייתה סוג של טום-בוי. השיר הזה מאוד משקף את איך שהיא נראית היום (טוב, לפחות בעת יציאת האלבום). היא לא מתאפרת, לא מסדרת את השיער, כיסחה דשא בשביל דמי כיס, וכו' וכו' ואחר כך היא שואלת איך יוצאים לעולם מתוך העיירה הקטנה הזאת, וזה שהיא לפעמים בורחת לחלומות בהקיץ. זה השיר שאני הכי אוהב בדיסק.
השיר הבא מדבר בערך על אותו דבר, אבל מנקודת מבט אחרת קצת. Nobody's Fool מדבר על זה שהיא רוצה להישאר כמו שהיא ולא להשתנות אחרי שהיא יצאה מהעיירה הקטנה. אבל בשיר הזה היא לא אומרת שהיא חולמנית ואבודה כזאת, אלא שאם תנסה לשנות אותה זה לא יצליח לך, ורק תנסה…
אחרי שני השירים האלה, היא מורידה את הטון לשני השירים האחרונים (אמרנו כבר שהדיסק מופק כמו שצריך?), והיא מספרת על זה שהיא מאוהבת.
השיר האחרון בדיסק הוא פשוט שיר נהדר, ואמנם היא מדברת בו על אהבה, אבל היא גם מדברת שהיא "לובשת את הפנים" בשביל לצאת החוצה לעולם ששם הכל זה משחק. אלו לא מילים של ילדה בת שבע עשרה. השיר הזה פשוט עשוי טוב על גבול המצויין.

טוב, לסיכום:
קיטלגתי את אבריל ל- "מוסיקה קלה", ואני לא חוזר בי. אין כאן מהפכות ואין כאן איכויות נסתרות. אבל עם זה, הדיסק הראשון שלה פשוט מדהים.
אבריל הביאה לעולם את ה- "רוק הנשי הצעיר" – זה רוק בגלל הגיטרות החשמליות והאקוסטיות והכאסאח. זה נשי בגלל שאבריל משתמשת במנעד רחב מאוד בכל השירים שלה והיא עושה את זה פשוט מעולה. וצעיר בגלל הנושאים של השירים – אהבה, המקום שלי בעולם, אהבה ועוד קצת אהבה.
השילוב של שלושת המרכיבים האלה, ביחד עם דיסק מופק בצורה מדהימה הפכו את אבריל להצלחה מטאורית, וגם אני נשבתי בקסם שלה, אז מה אם אין כאן את האיכויות של רג'ינה.
אם אתם חובבי רוק נשי (למשל אוונאסנס או אלאניס), קחו את האלבום הזה, ותעבירו איתו הרבה ימים יפים, גם אם לא תמצאו שם איזה Blackbird.

קצת אחרי הסיכום:
כיום אבריל קצת השתנתה. אמנם האלבום השני שלה ממשיך את הקו של הראשון, וגם הוא אלבום מעולה, אבל האלבום השלישי שלה לא עומד בסטנדרטים. היא עשתה אלבום שמיועד לטינאג'רים. יש שם שירים שאפילו אני מעביר, ויש שם שירים שאני פשוט רוצה שייגמרו. עוד פדיחה כזאת והיא יוצאת מרשימת זמרי הבית (אגב, אלאניס כבר בדרך החוצה אחרי האלבומים השלישי והרביעי שלא דגדגו את האיכויות של הקודמים שלה).

עדיין אין תגובות

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות