מאי 24 2009

Temple of the Dog

מאת: בשעה 02:29 נושאים: סקירות

בתיכון הייתי בפנימיה. למדתי בישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה. למי שלא יודע מה זה פנימיה בישיבה תיכונית, זה אומר שאתה מתחיל בתפילה בשש ועשרים בבוקר, לומד עד שבע בערב, ואז "סדר ערב" (זמן לימוד עצמי, מותר ללמוד רק לימודי קודש. מתסכל משהו), ואז ערבית וארוחת ערב ואז בערך בשעה תשע (!) אתה פנוי לעצמך. לשיעורי בית, ללמוד למבחנים, לטלפונים לחברה (מאות ילדים על איזה 30 טלפונים ציבוריים, בעידן טרום הסלולר), לשמוע מוזיקה, לשחק עם החבר'ה. להיות טינאייג'ר. מהיותי סוג של ילד טוב ירושלים, או לפחות מהבחינה הדתית, הייתי קם לתפילות, לא מבריז מהסדרים ולא לומד בהם למבחנים. זה רק אומר שהזמן שלי לעצמי היה באמת צפוף. היינו שבעה ילדים בחדר. היינו הולכים לישון לא לפני אחת בלילה (בכל זאת צריך זמן לעצמך), ושוב קמים בשש ורבע בבוקר. שם הפכתי לציפור לילה.

אז מה בכל זאת היה טוב בפנימיה? היינו חברים כ"כ טובים, שזה לא הגיוני. אתה אוכל ביחד, לומד ביחד, ישן ביחד. עצוב ביחד, שמח ביחד. ושומע מוזיקה ביחד.

אחד מהחברים הטובים ביותר שלי היה ישי דון-יחיא. אני ומשה גלילי (עוד אחד מהחברים הטובים ביותר שלי) היינו שומעים רק ביטלס בלי לראות ימין ושמאל. ישי היה יותר פתוח למוזיקה (אני זוכר שהייתי מזועזע שהוא מוכן לעזוב את הביטלס. היום זה מאוד משעשע אותי). הוא אהב גאנז, גראנג' ושאר מיני דגנים. פארל ג'אם היו המועדפים שלו. כשכבר הייתי מוכן לשמוע דברים חדשים, ישי הכיר לי שני אלבומים אלמותיים שפתחו לי פתח לעולם חדש. הראשון מביניהם הוא לד זפלין 4 (שיקבל פה פוסט, הסירו דאגה מלבכם), והשני הוא Temple of the Dog.

כשהקמתי את הבלוג היה ברור שהמקדש יקבל פה סקירה, ועכשיו שכריס קורנל בדרכו ארצה הגיע הזמן לדבר על אחד האלבומים, אם לא האלבום. אבל קודם שירים ועטיפה:

01. Say Hello To Heaven
02. Reach Down
03. Hunger Strike
04. Pushin Forward Back
05. Call Me A Dog
06. Times Of Trouble
07. Wooden Jesus
08. Your Saviour
09. Four Walled World
10. All Night Thing
Temple of the Dog

Temple of the Dog הוא אלבום מדבק. כל מי ששומע אותו אוהב אותו. אני קיבלתי אותו ונדבקתי. הכרתי אותו למישהו בעבודה – הוא לא מפסיק לשמוע אותו. שמתי אותו לגלית בנגן שלה, והיא נדבקה. תקליקו פליי על שני השירים הבאים וזה כנראה יקרה גם לכם. הראשון הוא השיר הכי מוכר (עוד נסביר למה), והשני הוא הכי אהוב עלי (עוד נסביר למה).

[audio:http://issahar.com/media/music/Temple_of_the_Dog_-_Hunger_Strike.mp3|titles=Temple of the Dog – Hunger Strike] Temple of the Dog – Hunger Strike
[audio:http://issahar.com/media/music/Temple_of_the_Dog_-_Times_Of_Trouble.mp3|titles=Temple of the Dog – Times of Trouble] Temple of the Dog – Times of Trouble

מקדש הכלב נוצר בעקבות טרגדיה – חבר של קריס קורנל, הסולן של  Mother Love Bone (אחת מלהקות הגראנג' הידועות למביני דבר, שהם לא אני), מת ממנת יתר וקריס התחיל לכתוב שירים לזכרו. השירים לא היו כ"כ בסגנון של Soundgarden, ולכן קריס ניגש לשניים מהאלמנים שהשאיר אחריו הסולן במטרה להוציא את השירים כסינגל. לחזרות הצטרף גם המתופף של סאאונדגרדן ומתישהו גם אדי וודר (הסולן של פארל ג'אם) כקולות רקע. בסוף הם החליטו לעשות מזה אלבום לזכרו של הסולן, הקליטו אותו ב- 15 יום באווירה לא לחוצה (כי לא היו ציפיות כלכליות מהאלבום), כשהשם Temple of the Dog נלקח מאחת השורות מאחד השירים של Mother Love Bone. האלבום מכר לא המון, בערך כשבעים אלף, אבל כולם היו מרוצים מהתוצאה, כי הוא השיג את המטרה. לאחר מכן ההרכב התפרק: קריס חזר להקליט עם סאאונדגרדן והשאר התחברו ביחד כדי ליצור את פארל ג'אם.

רק אחרי שסאאונדגרדן ופארל ג'אם הוציאו את האלבומים הראשונים שלהם (Ten של פארל ג'אם!!!!), חברת התקליטים הבינה שיש לה ביד חיבור בין שתי הלהקות התותחיות האלה, והוציאה את האלבום בהוצאה מחודשת, עם Hunger Strike, שהוא ממש דואט בין קריס לוודר (ולא רק וודר כקולות רקע) כסינגל. אז כבר האלבום מכר מעל מיליון, זכה בפלטינה, וקיבל את הביקורות המדהימות. המבקר של הרולינג סטונס (מי שלא יודע, זה מגזין המוזיקה הכי מפורסם בעולם) אמר שהוא "ראוי לחיי נצח". אני אומר לכם כאן ועכשיו שזה לדעתי אלבום הגראנג' הכי טוב שיצא. יותר טוב מ- Smells like teen spirit, מ- Ten, ומכל אחד אחר.

השיר הראשון, Say Hello to Heaven, הוא אחד משני השירים הראשונים שקריס כתב על החבר שלו. הוא כתב אותו ואת השיר השני, Reach Down, בסיבוב ההופעות של סאאונדגרדן באירופה, והוא אמר שזו הייתה הדרך שלו להתמודד עם המוות, כי לא היה שם אף אחד שהכיר את החבר שלו ולא היה לו עם מי לדבר על זה. זה שיר כ"כ טוב, ופתיחה מושלמת לאלבום. לא כ"כ קל להבין את המילים, אז הלכתי לקרוא אותם. לא ידעתי שקריס כותב כזה טוב! המילים פשוט מרגשות. תלכו לקרוא, כדאי לכם.

המילים של השיר השני עוד יותר טובות, אבל השיר הזה מיוחד במשהו אחר. השיר הזה הוא מעל אחת עשרה דקות, כשחצי מזה גיטרות כסאחיסטיות. וכמו שכתבתי על השיר I Want You של הביטלס – גם השיר הזה מפתח אצלך סיבולת למוזיקה. קשה לשמוע אותו עד הסוף בפעם הראשונה ואפילו בפעם העשרים. אבל למי ששומע אותו עד הסוף מצפה חוויה אחרת. לא כי יש משהו בסוף, אלא כי עם הקושי, האינטנסיביות של השיר kicking in. הגיטרות קורעות אותך כ"כ שבסוף, כמו ב- I Want You – שם הרגשת את הכמיהה של ג'ון אחרי שהוא צרח את זה בפעם השלושים, כאן אחרי עשר דקות של גיטרות אתה מפסיק להבין ומתחיל להרגיש את הגעגועים של קריס.

השיר השלישי, Hunger Strike, הוא הכי מפורסם באלבום, גם כי הוא יצא כסינגל וגם כי הוא דואט בין שני ענקי גראנג', לפני שהם נהיו כאלה. אני לא צריך לכתוב עליו כלום. פשוט תלחצו פליי פה למעלה, ותשמעו את אחד משירי המופת של הניינטיז.

Call Me a Dog הוא אחד השירים האהובים עלי באלבום, והוא מאפשר לך להכיר את יכולות השירה של קריס קורנל. אבל זה לא נראה כי הוא מדבר על החבר שלו.

לעומתו, השיר הבא (שאתם יכולים לשמוע על ידי לחיצת פליי פה למעלה), שהוא גם השיר האהוב עלי ביותר באלבום, מדבר ישירות אל החבר שלו ועל סיבת המוות. קריס אומר ש-"כשהכפית חמה והמחט חדה – תחזיק מעמד ואל תעשה את זה":

Don't try to do it, Don't try to kill your time
You might do it, Then you can't change your mind
You've got a hold on to your time
Till your break through these
Times of trouble

הוא מתחיל איטי ונמוך והוא גם נשמע קצת הזוי, כאילו אתה בתוך טריפ. השיר של האלבום לדעתי.

השיר האחרון, All Night Thing, די מינימליסטי יחסית לגראנג': יש בו תופים, אורגן וכריס קורנל, אבל הוא איכשהו מתחבר טוב לאלבום הזה. הוא מדבר על זה שנראה לו שהולך להיות לו "משהו של כל הלילה", והוא נשמע בשיר הזה די אופטימי לטעמי. המילים לא מסמלות איזו בשורה, אבל דווקא סיגנון השירה של קריס נותן לך הרגשה של התחלה של משהו טוב. וזו דרך יפה לסגור אלבום.

לסיכום:

כבר הארכתי יותר מדי על האלבום, ולכן נסגור את זה ככה: כל סופרלטיבים שתרצו לשפוך על האלבום הזה לא יהיו מוגזמים. הנגינה איכותית, המילים מדהימות, השירה יוצאת דופן, החיבור מיוחד והקונספט מאחוריו מרגש. כל מה שאני יכול להציע לכם זה ללכת לשמוע את אחד מאלבומי המופת של הגראנג' ושל המאה שעברה בכלל.

4 תגובות

4 תגובות לפוסט “Temple of the Dog”

  1. תמיר סלומוןבתאריך 24 מאי 2009 בשעה 17:27

    אתה גאון.
    חולה על התקליט הזה. מפתיע שלא שמת את Say hello to heaven גם.
    ובלי קשר – שלום שלום :)
    T.

  2. עידו גריימןבתאריך 25 מאי 2009 בשעה 13:28

    ג'וסטר, אין עליך. לא הכרתי את האלבום הזה עד עכשיו, וכרגע הוא מנוגן ב-iPod שלי בלי הפסקה!

  3. דנהבתאריך 25 מאי 2009 בשעה 19:22

    אכן דיסק מעולה!
    אתה הכרת לגלית וגלית הכירה לי ואני הכרתי לאנשים נוספים…

    פוסט מצויין.

  4. לוקבתאריך 13 יונ 2009 בשעה 20:07

    אדי ודר והרולינג סטון
    http://www.youtube.com/watch?v=5IcZ2yBcvFQ

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות