ספט 28 2008

ממרחק של יומיים וחצי

מאת: בשעה 20:39 נושאים: סקירות

ממרחק של יומיים וחצי יש לי עוד כמה תובנות שאני רוצה לחלוק עם הציבור הרחב (שניים שלושה ביום בהיר).
הסתובבתי יומיים עם חיוך ענק על הפנים, מזמם את Jets ואת My Love, ושום דבר לא יכל לנצח אותי ביומיים האלה. מסוג הרגשות שיש לך רק אחרי שהגשמת חלום ילדות ישן נושן, או מהסוג שיש לך כשאתה באמת ובתמים שמח, למשל כשתהחתנתי או כשנולדו לי שגיא ועדי.
אני חושב שעברו איזה 19 שנה מאז שרציתי בפעם הראשונה לראות את הביטלס. מאז עברה במוחי עוד המון פעמים התקווה הכמוסה שזה יקרה. חלום ילדות הוא מסוג הדברים שכשהוא מתגשם, אתה מוצף באושר אמיתי, כזה שמגיע מבפנים.
לפני שנה וחצי הייתי קרוב עד כדי נגיעה לפול ולחבר'ה, כשביקרתי בליברפול עם ירון כמתנה ליומולדת שלושים מאשתי. שתיתי בירה ב- Cavern והצטלמתי ברחוב פני-ליין. באותו ערב גם היינו באנפילד וראינו את ליברפול מנצחת את איינדוהבן ברבע גמר ליגת האלופות. בהפסקה באנפילד מנגנים ברמקולים ביטלס, וזה פשוט אצטדיון שהוא חלק אמיתי מהתרבות של העיר. היינו שני אנשים שהגשימו באותו יום חלום ילדות (כל אחד את שלו, ירון חולה ליברפול).

רחוב פני ליין
רחוב פני ליין – נסענו 25 דקות הלוך וחזור רק כדי לבקר ברחוב

The Cavern Club
ה- Cavern. כאן הביטלס ניגנו לפני שהם התפרסמו (וגם קצת אחרי)

אחד השערים לאצטדיון
שער לאצטדיון. הלוגו של ליברפול, והלוגו This is Anfield

בתוך האצטדיון
בתוך האצטדיון

ירון באצטדיון
ירון באצטדיון

מחכים למשחק
מחכים למשחק

אם מסתכלים טוב בתמונות, אפשר לראות שני ילדים מאושרים עם חיוך טפשי על הפנים. אני לא אשכח את הטיול הזה בחיים

(זו ההזדמנות להגיד תודה לאשתי האהובה ותודה לאורטל) ואני לא אשכח את ההופעה הזאת בחיים.
עוד כמה דברים שרציתי להגיד על ההופעה:
כשחזרתי רציתי לכתוב. כל ההופעה חשבתי על משפטים לבלוג, אבל כשהגעתי, הבנתי שכולם יסכמו אותה ולכן לא רציתי לסכם, אלא לספר על ההתרגשות האישית שלי. ממרחק של יומיים וחצי, גם אני רוצה לסכם קצת.
ידעתי שיהיה מצויין. ידעתי שזה היסטורי וידעתי שאני אצטער אם אני לא אלך, ולכן הלכתי למרות שאני שונא/פוחד מהמוניות (לא taxis). מה שלא ידעתי זה שאני אתרגש כ"כ. כנראה צריך לחוות את זה בשביל לדעת.
לגבי ההופעה עצמה – אהבתי הכל, חוץ משלושה שירים. שניים מהאלבום האחרון ואחד של ווינגס. כל השאר היו נהדרים. כן, גם Live and Let Die עם הגרנדיוזיות שלו. היה כיף לראות את פול משחק אותה עם לב חלש אחרי הזיקוקים. הוא לא איבד את חוש ההומור שהיה לו כשהוא היה בן עשרים. המרגשים ביותר היו כמובן Blackbird, Something ו- My Love Does It Good (כן, אף פעם לא התיימרתי להיות מיוחד, ולאהוב את השונה, וכן, פול באמת ריגש בשלושת השירים האלה). Yesterday היה גדול, אבל נשמע באמת כמו שירה בציבור ולא שמעת כ"כ את פול. אהבתי מאוד את Band on the Run, וכמובן אהבתי את כל השירים של הביטלס. אהבתי את "אהלן ג'וד" (פול אמר בעברית "תשירו איתי, אהלן ג'וד"), ואת Let It Be. אהבתי את Here There and Everywhere ואת A Day In The Life. אהבתי את The Long and Winding Road, ואת I Saw Her Standing There. מצד שני, Sister Judi, Brother John (שאני לא זוכר את שם השיר) היה קצת מיותר, אבל המחווה לג'ורג' וההקדשה ללינדה היו באמת מרגשים. מאוד אהבתי איך פול למד עברית. הוא לא למד רק להגיד "שלום ותודה", וכשהוא אמר שהוא הולך גם לדבר גם קצת אנגלית הערב, הוא באמת התכוון לזה. הוא אמר "זה מפעם", ו- "תשירו איתי". הוא אמר "שנה טובה" ו- "נתראה" (המילה האחרונה בהופעה, בתקווה שהוא מתכוון לזה). אבל מעל הכל, היה לו כנראה ממש חשוב שכולם יבינו את ההקדשות שלו. את ההקדשה ללינדה ולג'ורג' הוא עשה בעברית – "השיר הזה מוקדש ללינדה" (וכל הקהל עשה "אוווווה", שכנראה לזה בדיוק הוא קיווה), ו- "והשיר הזה לג'ורג'" וכל הקהל שמח.
הוא ממש נהנה, וממש נתן את כולו וראית בעיניים שלו שהוא מבין את המעמד ומבין מי הוא, ומעל הכל מבין מה הקהל רוצה. אהבתי את השלטים שהכינו לו, ובעיקר את "תודה על המוסיקה" שסגר את הפוסט הקודם.
אבל החלק שהכי אהבתי בהופעה היה בסוף ההדרן השני. פול שר את St. Pepper וישר אחריו הוא התחבר ל- Carry That Weight, ואחריו – The End. חדי העין שביניכם ודאי הבחינו בשורה שמתנוססת מעל לפוסטים. זו השורה שכל חיי אמרתי שאם אני אעשה גרפיטי, זה מה שאני אכתוב. זו השורה האחרונה של הביטלס (Let It Be נכתב לפני Abbey Road), וזו השורה שאני הכי אוהב שלהם. כשפול סיים עם קטע התיפוף האהוב עלי ועם קטע הגיטרות האהוב עלי, עם השורה האהובה עלי מתוך האלבום האהוב עלי, באותו הרגע רציתי שהוא לא ייתן עוד הדרן – זה היה הסיום המושלם לחלום הילדות שלי.

אין הרבה אנשים שזוכים להגשים חלום ילדות. אני עדיין מסתובב עם חיוך על הפנים שלושה ימים אחרי, וזה הסימן שלי זה קרה.

2 תגובות

2 תגובות לפוסט “ממרחק של יומיים וחצי”

  1. Yaronבתאריך 28 ספט 2008 בשעה 23:56

    אני ירון מהפוסט המופלא למעלה.
    היה ממש כיף לטייל בליברפול ובטח שלטייל עם ה"סוחט". אגב, פני ליין זה הרחוב הכי מפורסם בעולם וגם הרחוב שהכי אין בו כלום בעולם.
    אני לא כל כך מתחבר להופעות אז לא הייתי אבל כמובן שאני אוהב את הביטלס ואני די שר תוך כדי שאני קורא את הפוסטים שלך.
    בכל אופן אני הולך לראות ליברפולים רק אם הם יודעים לשחק כדורגל. חוץ מזה פול סיפר לפני כמה חודשים (זה היה סוד במשך 40 שנה) שהוא אוהד של אברטון.
    זה היה יכול להיות יותר גרוע, הוא היה יכול להיות אוהד מנצ'סטר.

  2. אורטלבתאריך 29 ספט 2008 בשעה 05:21

    אני אורטל- אישתו של ההוא מהפוסט המופלא למעלה (לא המחבר).
    אנחנו שמחים עבורך שנהנית והתרגשת.
    מאחלים עוד הרבה שנים של הנאה מהופעות, הפתעות בנסיעות לחו"ל והרבה פוסטים מגניבים.
    שא ברכה,
    אורטל

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות