נוב 09 2008

Nerina Pallot

מאת: בשעה 23:56 נושאים: סקירות

אז אתם זוכרים שדיברתי פעם על מוזיקה קלה? כזו שהיא לא פורצת דרך או קשה לעיכול, אלא דוקא ההיפך? כזו שמההתחלה מתיישבת טוב בתוך האוזן (שזה ברכה וגם קללה, כי היא נמאסת מהר)? אפילו רציתי לעשות סדרת פוסטים (שנגמרה בפוסט אחד ובהרבה הרהורים). אז ברור שאני לא כותב על אלה שנמאסות מהר (למשל שרה בארליס) כי זה משעמם ואין הרבה מה לכתוב, אבל עוד לא הצלחתי להבין מה יש באלה שלא נמאסות מהר, ושהן כן מיוחדות, למרות שהן לא.
אז לאחר ההקדמה, ולאחר שלא כתבתי כבר הרבה מאוד זמן, נדבר היום על נרינה פאלוט. שמעתי על הבחורה הזאת אצל מוכרת ב- Tower, היא נתנה לי לשמוע את נרינה ואת רג'ינה, ובאותו יום בחרתי בנרינה קודם. כנראה בגלל שהיא הייתה יותר קלה לשמיעה (אגב, אח"כ חזרתי לאותו Tower וקניתי את רג'ינה, ואת ההמשך אתם יודעים).
אז, כרגיל, לפני שנדבר עליה, הנה העטיפה ורשימת השירים:


1. Everybody's Gone to War
2. Halfway Home
3. Damascus
4. Idaho
5. Learning to Breathe
6. Mr. King
7. Geek Love
8. Sophia
9. All Good People
10. Heart Attack
11. Nickindia
Nerina Pallot - Fires

הדבר הראשון ששובה אותך הוא הקול המיוחד שלה. יש לה קול חד וגבוה וגם נמוך וצרוד. השירים שלה פשוט יפים ועדינים והאלבום כולו מאוד אישי. או שהשירים שלה מדברים עליה ממש (למשל Geek Love, Halfway Home) והיא ממש נותנת לך להרגיש את זה, או שהיא מדברת אל מישהו (Sophia, Mr. King), ואתה מרגיש שאתה מצותת לשיחה שלה עם חבר, או שהיא מספרת על מקרה שקרה לה, ולה אישית. האלבום כולו מלווה בפסנתר שולט, ואין יותר טוב מזה לאלבום.
הנושאים של השירים והעדינות שלהם והקול העדין שלה בונים ביחד אלבום מרתק שאתה מרגיש שככל שתחפור בו תגלה יותר עליה, ואולי זה הייחוד שלו.
עוד הערה: באלבום נמצאים גם שלשה שירים שכאילו לא קשורים, למרות שהם חמודים, הם פחות אישיים ויותר קלילים, ובאמת הם השירים הפחות טובים באלבום. אם תשמעו אותו (בבקשה תשמעו אותו, כדאי לכם) אתם כבר תבינו, אבל כבר כאן ועכשיו, אלו 1, 9, ו- 10.
כמה שירים באלבום כ"כ טובים, שהם חייבים התייחסות.
אם תדלגו על השיר הראשון, האלבום מתחיל בשיר Halfway Home, שבו היא עוד שניה מגיעה הבייתה, והיא מתארת את הבית-ספר והכנסיה כמו מישהו שמתאר את השכונה שהוא גדל בה, ואתה כבר מרגיש געגועים.
את השיר Damascus (דמשק) ממש קשה להבין כי הוא מופנה למישהו ספציפי (עוד אחד מהשירים האישיים מאוד באלבום), אבל הוא פשוט מדהים. בביו שלה באתר היא מסבירה שאביה היה שגריר או עבד בדמשק, ומשם שם השיר (אני לא זוכר בדיוק, והאתר כרגע למטה).
Geek Love פשוט מקסים. היא מתארת דייט שלה עם גיק אחר, וחושפת פן באישיות שלה (ולי לא ניתן אלא להזדהות). בשיר הזה היא מראה את הקול הנמוך והצרוד שלה, וביחד עם פסנתר בטונים נמוכים השיר הזה לדעתי מתבלט כמעט מעל כל השירים. השורה "We're geeks but we know this is love" פשוט קולעת בול.
בשיר Sophia נרינה שרה בקול הגבוה המדהים שלה, מלווה רק בפסנתר. שוב קשה להבין על מה השיר, כי היא פונה ישירות לסופיה ומדברת על משהו ביניהם, אבל זהו שיר מדהים. שיר שחייבים לשמוע. התווים הראשונים שלו מזכירים לי את Georgia של אפרת גוש.

אם שמתם לב, דילגנו על השיר הכי טוב באלבום, השיר שנותן לך להבין קצת לליבה של נרינה.
אז הנה הוא: Idaho

[audio:http://issahar.com/media/music/Nerina_Pallot_-_Idaho.mp3|titles=Nerina Pallot – Idaho] ולהורדה

ועכשיו, למה הוא כזה טוב?
קודם כל, כי הוא פשוט יפהפה. הפסנתר והכינורות והקול שלה פשוט מדהימים, וחוץ מזה, כי הוא מכיל טוויסט ליודעי דבר, כאלה שקנו את האלבום ועברו על כל האותיות הקטנות.
בשיר היא מספרת על הדרך שהיא עושה – אורזת את כל מה שיש לך בתיק (זה נראה שאין לה הרבה, סוג של נוודת – הניואנס של המילים כ"כ מיוחד) ועוזבת לאיידהו, כי היא לא רוצה לראות את החיים שלה עוברים כשהיא משקיפה מלמעלה:

Cause I can't be anyone but me
And I can't keep dreaming that I'm free
I don't want to fall asleep
And watch my life from 50 feet
My hands are on the wheel
So, I'm driving to Idaho

אלו פשוט מילים כדורבנות!
אבל מה יש באיידהו שייתן לה את החופש שהיא מחפשת?
טוב, אז בקיצור, אם קוראים את האותיות הקטנות על הדיסק שלה, רואים ש- Idaho היא חברת ההפקות של נרינה, ובכלל לא המדינה, ובעצם היא זאת שהפיקה את הדיסק. כנראה לנרינה נמאס מאנשים שהכתיבו לה איך הדיסק צריך להישמע, אז היא עזבה הכל והקימה חברת הפקות ועשתה מה שהיא רוצה עם הדיסק (וטוב שכך).
השיר שבא ישירות אחרי איידהו הוא Learning to breathe on my own, שכאילו בא להשלים את קודמו. בשיר היא כאילו כבר הקימה את חברת ההפקות, ועכשיו היא מתחילה את צעדיה הראשונים.

לסיכום:
התחלתי בהגדרה של האלבום הזה כאלבום של מוזיקה קלה, ואני קצת מצטער על זה לאחר המסע שלי דרך האלבום שלה. הוא אמנם לא פורץ גבולות מוזיקליים, אבל אין הרבה אמנים שפותחים ככה את הלב בפני המאזינים שלהם.
לכל אלבום יש את הייחוד שלו, ונרינה מצאה דרך ללב שלי דרך הלב שלה.

עדיין אין תגובות

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות