פבר 07 2010

נינט

מאת: בשעה 04:38 נושאים: סקירות

בשעה טובה ומוצלחת סיימתי בהצלחה (מצטיין דיקן) עשר שמיעות של האלבום החדש של נינט.

הייתי ביום רביעי האחרון בהופעה של אפרת גוש בזאפה. היה מעולה. וכשאני אומר מעולה אני מתכוון לזה שהיא זמרת מעולה, פרפורמרית חמודה ושהשירים שלה מעולים. וגם שהיה כיף.

אבל כל הזמן רצים לי בראש שירים של נינט. לפני ההופעה התחלנו אני ונטע (דויטש) בויכוח לוהט על מי זאת נינט. לטענתה, נינט היא פרחה שבנו לה תדמית של רוקרית כדי לברוח מה-"מאמי של המדינה", ואת טענתי באתי לשטוח בפניכם היום.

זה לא חדש בכלל שאני אוהב את נינט. קודם כל בתור בן אדם. יש בה משהו מאוד ארצישראלי ומאוד פשוט. החלק הישראלי שבה גרם לה להיסחף אחרי הפרסום/תהילה/כבוד וזה לא עשה לה טוב בכלל. מעורבות בה כל הקלישאות הגדולות של ילדה יפה עם כשרון ענק שבאה מהפרברים, עפה לתוך עולם שהיא לא מכירה ומאבדת את הצפון. ואת הזהות. ועכשיו, אחרי הרבה זמן היא עשתה את הצעד הראשון בחזרה לעצמה.

אבל בואו נתחיל מההתחלה.

ההתחלה אצלי הייתה כששירי מיימון שרה את השיר המדהים של ריטה "עטוף ברחמים". הייתי בטוח שהיא הולכת לקחת בהליכה אבל כולם אמרו לי שאני חייב לחכות לנינט לפני שאני מכריע את הכף (אני פספסתי את השיר הראשון של נינט). ואני אמרתי להם שאין סיכוי. ואז הלכתי לאינטרנט ושמעתי את נינט שרה היהודים. והתחלתי להסס. איזה רוקרית נהדרת מצאתי! אז חיכיתי. ואז מגיע הגמר ושם זה כבר לא כוחות. הילדה מהפרברים עם האומץ האדיר לוקחת שיר של זוהר, שחוץ מהיותו המלך הוא גם נטוע עמוק בתרבות הישראלית, ועוד לא סתם שיר, אלא שיר עם מילים שנכתבו בחסד עליון, ודופקת את הופעת חייה. היו לי צמרמורות באותו ערב. איזה שיא זה היה לנינט.

ומשם הכל הידרדר. היא הלכה לשחק באופרת סבון/טלנובלה/דרמה מוזיקלית יומית שלא עשתה לה חסד בכלל. היא שיחקה שם את עצמה וראו שאין לה את זה, שהיא תמימה מדי. בדרך היו עוד כל מיני דברים כמו פסטיגלים, פרסומות ושאר מיני דגנים.

דברים שאמן לא עושה.

ואז היא הבינה שהיא כבר נוסעת על אדי האהבה של הציבור, והיא צריכה להוציא אלבום. צריכה, לא רוצה. אני אפילו לא אתחיל לדבר על האלבום הכי גרוע שאני מכיר. "יחפה" היה אכזבה אחת ענקית בשבילי. כ"כ ציפיתי למשהו גדול ממנה, וקיבלתי זלזול מוחלט באוהבי מוזיקה. השירים זהים ומשעממים, העיבוד לא קיים והמילים – טוב די. ומשם זה המשיך להידרדר – אם עד האלבום אנשים התייחסו אליה בתור סלב ותו לא, עכשיו כבר היו צריכים להתייחס אליה בתור זמרת או אפילו אמנית. ועם אלבום כזה זה היה קשה מאוד. האלבום לא העניק לה את הכבוד השמור לאמנים, אלא רק חיזק את הטענה שמדובר במוצר (נינט, לא האלבום).

וכאן נינט התחילה להקשיב לרמב"ם. הרמב"ם אומר שאם אתה נמצא בקיצוניות אחת ואתה רוצה להגיע לאמצע, קודם תתחיל מהקיצוניות השנייה.

אז היא התחילה לחזור לשורשרים שלה. היא די נעלמה מהראדר, והתחילה לבנות את עצמה מוזיקלית. למדה גיטרה, חזרה לשורשים הרוקריים שלה, והתיישבה לעשות אלבום.

01. אם אני אלך
02. מדברים
03. כלה
04. עבדים

05. שלווה [audio:http://issahar.com/media/music/Ninet_Tayeb_-_Shalva.mp3|titles=נינט טייב – שלווה]
06. אולי בחגים [audio:http://issahar.com/media/music/Ninet_Tayeb_-_Ulay_BaHagim.mp3|titles=נינט טייב – אולי בחגים]

07. כך היה תמיד
08. פרח
09. כדור פורח
10. כלב

11. יקינטון [audio:http://issahar.com/media/music/Ninet_Tayeb_-_Yakinton.mp3|titles=נינט טייב – יקינטון]

12. בשקט הזה
13. שני מעברים

קומוניקטיבי

אז מה דעתי על האלבום? אני חושב שהוא טוב מאוד, אבל צעיר. יש בו הרבה שירים טובים מאוד, ומעט שירים טובים וגם כמה שלא עומדים בסטנדרט. סוף סוף השירים "מלאים" – כלי נגינה אמיתיים, מילים אישיות, לחנים טובים בחלקם, עיבודים טובים.

אם לא הייתי יודע, לא הייתי מנחש שאת כל המילים היא כתבה בעצמה. היא התבגרה. היא חפרה עמוק לתוך הנשמה שלה והוציאה החוצה אלבום אישי מאוד. אם מבינים שהאלבום הקודם שלה היה מוצר הכרחי כדי להשתיק את הביקורות (מה שלא הצליח), אז אנחנו מקשיבים כרגע לאלבום הראשון שלה. וזה מתאים מאוד. כמו אמן צעיר היא מדברת על דברים שכואבים לה ועל אנשים שהכאיבו לה, אבל כמו אמן צעיר מדי השירים לא יוצרים ביחד איזהשהו קו מוזיקלי אחיד, איזה "תחושת אלבום", אלא יותר אוסף השירים החדשים של נינט. אמנם קו מוזיקלי אחיד אין, אבל המילים כן יוצרות קו אחיד. אם האלבום הקודם ניסה לפתוח בפנינו את נינט ולהראות לנו מי היא ומה היא חושבת, האלבום הזה מנסה לסגור אותה בפנינו. היא כבר לא מאמי. היא כבר כועסת, מפחדת, מתוסכלת, ורוצה קצת שקט ושלווה.

אז בואו נדבר קצת על השירים. כמו אצל נרינה פאלוט, יש לה שירים שפונים אל אדם מסויים ואנחנו כאילו התערבנו בשיחה אישית כועסת ("כך היה תמיד", "כלב"). יש לה שירי מטאפורה, שאם הם לא היו טובים זה כבר היה נמאס ("פרח", "כדור פורח"). המטאפורה שלה היא כמובן על סיפור הילדה שנפתחה לעולם והיא בודדה ורוצה רק שקט. ויש לה שירים מאוד ישירים ("מדברים", "שלווה", "אולי בחגים").

השירים הפחות טובים באלבום לדעתי הם: "אם אני אלך", "מדברים", "עבדים" ו- "בשקט הזה". יש בהם איזה חוסר תיאום בין השירה לבין המוזיקה.

השירים שאני לא מפסיק לשיר: "שלווה", "אולי בחגים" ו- "יקינטון". ואת שאר השירים אני מאוד אוהב.

ואם נחזור קצת לאפרת גוש – אף אחד לא יכול לחשוד בי שאני לא אוהב את אפרת גוש, במיוחד אחרי שהצהרתי קבל בלוג ועדה שלדעתי האלבום הראשון שלה הוא האלבום הישראלי הטוב בעשור האחרון – אבל בעקבות "קומוניקטיבי" אני לא רואה את ההבדל ביניהן. שתיהן אמניות מהשורה הראשונה בישראל. דווקא ההשוואה לאפרת עושה טוב לנינט, כי אפרת לא כותבת את השירים שלה. כמובן, ושיהיה ברור, שהכוונה כאן היא להחמיא לנינט, כן?!

לסיכום, האלבום הזה הוא באמת הקיצוניות השניה. הוא אלבום שבו נינט מנסה להוכיח לעולם שהיא אמנית (ומצליחה!) ומפצירה בנו לשכוח את ההיסטוריה הקצרה בין ים של דמעות לבין האלבום הזה. הקיצוניות הזאת גרמה לה להוציא אלבום שהוא קצת יותר מדי – כל שיר בו מכניס לך אגרוף בבטן מבחינת מילים ומנגינה וכאילו אין חיבור בין השירים. חסרה קצת מלודיה. אני מחכה לאלבום הבא שלה. אני מקווה שהיא תגיע לדרך האמצע בה היא לא תתפשר על האמנית שבה אך גם לא תהיה חייבת להוכיח לנו שהיא כזו.

ועוד שתי קטנות לסיום:

1. מאיה בלזיצמן היא הצ'לו באלבום הזה. איזו נפלאה היא! כמה עומק היא מוסיפה לאלבום. האלבום הזה היה חצי ממה שהוא בלעדיה. היא גם ניגנה באלבום הבכורה של אפרת גוש, וגם אותו היא עזרה להפוך למה שהוא בעיני. אני הולך לעקוב אחריה. לא קל להפוך כל מה שאתה נוגע בו לזהב…

ובמקרה, או שלא, בן שלו מראיין ומדבר עם מאיה בלזיצמן ועוד צ'לניות שעושות רוק ופופ.

2. יקינטון. לפעמים קורה שאיזה אמן נוגע לי בנשמה בלי לדעת. סופי מילמן הפכה לג'אז את Like Someone In Love של ביורק. זה שיר שטבוע אצלי כ"כ עמוק בפנים, כ"כ מחובר לנימי נשמתי ובאה סופי ונתנה לו כבוד. כך גם נינט. כנראה הרבה ילדים גדלו על יקינטון של לאה גולדברג, וכך גם אני. אימי הייתה שרה לי אותו כשהייתי ילד, ואני בתור אב צעיר הייתי מבלה לילות ארוכים עם שגיא על הידיים, שר לו את יקינטון. באה נינט ושמה אותו באלבום שלה, כחלק מהשיר הכי יפה באלבום (עם מאיה והצ'לו ברקע). לשיר הזה יש משמעות אחת בעיני – ילדוּת.

5 תגובות

5 תגובות לפוסט “נינט”

  1. בני תבוריבתאריך 08 פבר 2010 בשעה 17:32

    היי ג'וס, כאן בני תבורי, אנחנו נפגשים מידי פעם אצל דורפן.
    כתבת נפלא! ואני בהחלט משוחד…אני מסכים עם כל מילה שלך לגבי נינט. החיבוק הלאומי "תקע" אותה במקום מסויים אליו נגררה (אולי הקדימון לסיפור של גולסה?) על ידי מי שחשב שיוכל להפוך אותה למכרה זהב, בעוד שהיא בסך הכל רצתה להיות רוקרית. והיא אכן התחילה לעבוד עם החבר'ה מרוקפור שיודעים דבר או שניים על רוק והתוצאה, גם בעיני, מצויינת. יצא לי לשמוע אותה שרה דואט עם גבע אלון בקפה ביאליק, משהו מאוד לא מתוכנן ובלי חזרות, ויש לה את זה בגדול! אני מחכה לעוד אלבום ומחזיק לה אצבעות.

  2. issaharבתאריך 08 פבר 2010 בשעה 22:03

    אהלן בני, ברוך הבא!
    אני מאוד מאוד אוהב אותה, וככל שאני שומע את האלבום אני אוהב אותו יותר.

  3. עידית פארןבתאריך 06 יול 2010 בשעה 15:31

    וואו.
    השיר הזה, יקינתון, בביצוע שלה, כל כך דייקת שאני אהיה חייבת לקרוא בבלוג הזה עכשיו עוד ועוד
    יש לה איזה חוט שידרה שהוא רק שלה, שגם אם היו מזיזים ממנה את כל הדברים מסביב הוא יישאר
    ואני זוכרת שכשהאלבום הראשון יצא אז חשבתי שאני מחכה כבר לאלבום החמישי שלה, כי באמת יש לה את זה.

    ואיזה כיף שמצאתי את הבלוג הזה
    (עם קרדיט לגיא-העונג, מגיע לו)
    אני אבוא שוב,
    (את הקפה אני מכינה לבד כשאני קוראת, ואני קוראת מעולה!!)

  4. issaharבתאריך 06 יול 2010 בשעה 15:46

    אהלן עידית.
    תודה על המחמאות :)
    את מוזמנת לקרוא בבלוג בשמחה, ואני שמח עוד יותר שהגעת דרך גיאחה.
    קצת לא הבנתי את עניין הקפה…

  5. עידית פארןבתאריך 06 יול 2010 בשעה 16:29

    הנה אני מסבירה
    את ענין הקפה.
    כשאני קוראת, והקריאה מלווה בקפה שליד
    זה סימן שממש כיף ומעניין לי לקרוא
    (מחמאה, זאת היתה מחמאה)

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות