אוג 29 2010

יש לי חמש על זה

מאת: בשעה 06:15 נושאים: סקירות

עוד כשלאילת קראו אום רש רש וגלית ואני רק התחלנו להיות חברים, גם לירון תאני וקוואמי רק התחילו להיות חברים. בתקופה ההיא גלגל"צ עוד הייתה תחנה מגניבה גם ביום אבל היינו מחכים לימי חמישי בחצות: כל חמישי בין חצות לשתיים בלילה היינו לא עושים כלום חוץ מלהקשיב לטלמייסר של העייסק. אני אפילו זוכר שלקחתי איתי רדיו לבית של חברים ושמתי אותם ברקע כדי לא לפספס תוכנית. זו הייתה בערך תקופת הזוהר של ההיפ-הופ והראפ והמוזיקה השחורה בכלל. אני לא זוכר את כל השירים שאהבתי אז, אבל בתוכנית אחת של העייסק היה יותר שירים טובים מאשר בחמישה ימים של גלגל"צ היום. לירון וקאוומי גם היו נונ-קונפורמיסטים לחלוטין, כשהם מפריעים לחדשות של חצות, משתוללים באולפן במשך שעתיים ומראים מהי אהבה אמיתית למוזיקה.

ואם נלך עוד קצת אחורה, אני לא זוכר בדיוק מתי התחלתי לאהוב מוזיקה שחורה, אבל אני יכול לשים את Cypress Hill די בהתחלה. אני חושב שהאלבום השלישי שלהם הוא האלבום השחור הראשון שקניתי. פעם ראשונה שפתאום הבנתי שיש מוזיקה איכותית בצד השחור. יש להם קול מוזר מאוד. קבלו:

אז היינו באמצע הפריחה של המוזיקה השחורה. היפ הופ, ראפ וכו' שלטו באוזן שלי באותה תקופה, והמוזיקה הייתה פשוט כייפית. וויל סמית, פף דדי, ועוד הרבה שאני לא זוכר.

אבל לאט לאט המוזיקה השתנתה, כי כל התחום הזה התבגר. פתאום הוא תפס במה מרכזית יותר. נכנסו יותר מדי "ניגה'ס" והכניסו את הערסיות האמריקאית לתוך המיינסטרים. אני הניגה הכי גדול בשכונה. יש לי כסף, בחורות, מכוניות יותר מכל אחד בשכונה. אני מסתובב עם אקדח 50 מ"מ והוא עשוי זהב. ואני גם יורה בו על מי שבא לי. כבר לא יכלת לשמוע עייסק מההתחלה עד הסוף בלי להעביר תחנה כל כמה שירים. אמנם פה ושם היו הבלחות של מוזיקה שחורה טובה, כמו קרייג דיויד, אבל בכלליות זה כבר לא היה זה.

וככה עזבתי את המוזיקה השחורה לאנחות.

אבל השנה הוציאו הרוטס (The Roots) אלבום חדש.
הרוטס בכלל לא היו פקטור בתקופה ההיא. היה להם שיר אחד ענק (!) עם אריקה בדו, אבל הם לא היו במיינסטרים של המוזיקה השחורה. לפני שנה בערך הם הפכו להיות הלהקה של התוכנית לייט נייט עם ג'ימי פאלון, ולי זה היה נראה הסוף שלהם. אבל, הם הוציאו השנה אלבום חדש. אני ממש הופתעתי כששמעתי על זה, כי הייתי בטוח שהם גמרו. וממש, אבל ממש הופתעתי כשכבר שמעתי את האלבום.
WOW, איזה אלבום. מושלם.

01. A Peace of Light

02. Walk Alone [audio:http://issahar.com/media/music/The_Roots_-_Walk_Alone.mp3|titles=The Roots – Walk Alone]
03. Dear God 2.0 [audio:http://issahar.com/media/music/The_Roots_-_Dear_God.mp3|titles=The Roots – Dear God 2.0]

04. Radio Daze
05. Now or Never

06. How I Got Over [audio:http://issahar.com/media/music/The_Roots_-_How_I_Got_Over.mp3|titles=The Roots – How I Got Over]

07. DillaTUDE- The Flight of Titus
08. The Day
09. Right On
10. Doin' it Again

11. The Fire [audio:http://issahar.com/media/music/The_Roots_-_The_Fire.mp3|titles=The Roots – The Fire]

12. Tunnel Vision
13. Web 20-20
14. Hustla

The Roots - How I Got Over

אז מה עושה את האלבום הזה למיוחד? למה אני לא מפסיק לשמוע אותו? אוה, טוב שבאתם.

הסיבה הראשונה והעיקרית היא שאני אוהב את המילים של השירים (מפתיע, נכון? גם אותי). המילים באלבום הזה מדברות על חיים בוגרים. אין כאן "אני ואפסי עוד", אלא יש כאן הרהור על החיים ועל הקשיים שאתה עובר בהם.

הסיבה השניה היא הלחנים וההפקה. מאוד מהורהר, מאוד איטי. מאוד יפה. כל השירים מתחברים אחד לשני עד שלפעמים לא מרגישים את המעברים.

והסיבה השלישית היא שיתופי פעולה. בשיר הראשון יש שלושה בתים, כל אחד על ידי מישהו אחר. כמעט כל שיר הוא שיתוף פעולה עם מישהו. זה עושה את האלבום מאוד מאוד מעניין.

השיר הראשון, Walk Alone, הוא בדיוק הפוך מתרבות הניגה'ס. הוא הולך לבד. הוא החלק בפאזל שלא מתחבר.

בשיר השני הוא בוכה על העולם הנחרב שלנו תוך כדי שהוא מתפלל לאלוהים. יש בו קצת מילים מטומטמות, אבל זו הבלחה חד פעמית, והרוב בסדר גמור.

בשיר Now or Never יש יותר מדי משפטים יפים שאפשר לצטט מאשר מקום בבלוג הזה. ממש רואים כאן אדם שמהרהר על הדרך שהוא עבר ועל זה שהעולם משתנה והוא צריך להשתנות יחד איתו, אז אני אביא כאן רק את השורות מהפזמון:

Everything's changing around me
and I want to change too
It's one thing I know
It ain't cool being no fool

השיר הבא, How I got Over, בחירה מעולה לשיר הנושא של האלבום. הוא באמת מסמן את הקו המוביל של האלבום. זו פעם ראשונה שאני שומע ביקורת על הרחובות שהכושים גדלים בהם. הוא גם נקרא "איך התגברתי". פשוט מעולה:

Out on the streets, where I grew up
First thing they teach us, not to give a fuck
That type of thinking can’t get you nowhere
Someone has to care

בשיר Right On הם מסמפלים שיר של ג'ואנה ניוסם שהיא יוצרת עכשווית מדהימה עם נבל, אבל עם קול של צפצפה שהתקלקלה ועלתה כמה טונים. והם פשוט עושים אותה טוב.

השיר The Fire פשוט יפהפה.

ליצור אלבום כשיש לך כמה וכמה שנים בתעשיה זה לא פשוט. ובמיוחד אלבום מוזיקה שחורה. אתה לא יכול ללכת ולספר כמה אתה תותח כי כבר עשית את זה בכל דרך שהיא. אתה גם חושב אחרת. באו הרוטס והוציאו אלבום אחר. מלא שיתופי פעולה, לחנים יותר עדינים ובעיקר מילים בוגרות.

האלבום הזה הוא דוגמה מושלמת לאיך אמן צריך להתבגר. וזה לא תואר פשוט לתת לאלבום.

עדיין אין תגובות

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות