אוק 14 2010

Mark Ronson – Record Collection (פוסט אורח)

מאת: בשעה 14:56 נושאים: סקירות

אני לא כותב יותר תכוף, כי אין לי מוזיקה שנדבקה אלי, משהו שבא לי לרוץ למקלדת בשבילו. כל זה עד שהגיעה הדר (קוראת מושבעת, וחברה משכבר הימים) והכריחה אותי לשמוע את החדש של מארק רונסון. הוא דבוק לי לאוזן בלופ מסחרר, ובא לי לרוץ למקלדת לכתוב עליו.

אבל הפעם עשיתי משהו שונה. בגלל שהדר הכירה לי אותו, רציתי שהיא תכתוב עליו. אז קבלו, בלי פרדר אדו, את הפוסט-אורח הראשון במסחטה, ומי ראוי לו יותר אם לא הדר:

**************************************************************************

ראשית – סוג של גילוי נאות:

לא הייתי כאן אם לא הייתי חושבת שכניסתו של מארק רונסון לחיי היא הדבר הכי משמעותי שקרה לאייפוד שלי בשנה האחרונה.

הוא כאן כבר לא מעט זמן וזה כבר אלבום האולפן השלישי שהוא מוציא, אבל אני גיליתי את המפיק/יוצר הגאון הזה רק בחודשים האחרונים. אלבום הכיסויים הקודם שלו, version, זכה לכמות מרשימה של פרסים ושבחים ולצערי הרב גיליתי אותו באיחור וגם פספסתי את ההופעה שלו בארץ…(אומרים שהיה מעולה. באמת! תקראו ביקורות).

הפעם הוא והלהקה (The Business Intl) הלכו על משהו קצת אחר שאני לא ממש יודעת לתת לו שם. מה יש שם? מלא דברים: בריט-פופ, אלקטרו-דאנס, R&B, היפ הופ ואפילו איזו בלדה, המון אמנים אורחים (על רובם הגדול לא שמעתי וכנראה לעולם לא אשמע יותר), ומעל הכל מרחף ניחוח הרטרו שיק של המפיק המאאגניב הזה. כך שלדעתי, באלבום הנוכחי שלו נמצאות כמה פנינים מוצלחות אפילו יותר מאשר בקודם עטור השבחים (אולי זה קשור לעובדה שהוא סופסוף נפטר מהשימוש האקססיבי בחצוצרות…לא סבלתי את החצוצרות!)

Mark Ronson - Record Collection

אבל למרות כל אהבתי אליו, אני חייבת להודות באמת – אין ספק שהאלבום לא מתאים לכל אחד. ניסיתי "למכור" אותו לחברים שחזרו אלי מבועתים כאילו הטסתי אותם בחזרה הישר לשנות השמונים העליזות. חברים אחרים, לעומת זאת, הציעו לי לכתוב פוסט אורח בבלוג שלהם :)

אז אני, כאמור, התלהבתי ממש מהקונספט, מהביצוע וכמובן מהסטייל (אני בחורה. סטייל זה דבר חשוב לבחורות). הדיסק אמנם מתחיל מעולה ונגמר מעולה, אבל כמעט כרגיל, גם במקרה של Record Collection האיכות לא אחידה. יש כמה שירים בתקליט הזה שאני מוכנה לשמוע בלופ במשך שבוע, בעוד איכות האחרים נעה באיזור הדמדומים שבין "סביר פלוס" או "למה לא, בעצם?" לבין "אפשר לוותר" או "מה הוא חשב לעצמו??".

בגזרת ה"הורסים את הבריאות" אפשר לציין את הבאים:

Record Collection – שיר הנושא של האלבום (מה שזה לא אומר). שיתוף פעולה עם סולן דוראן דוראן (סיימון לה בון, בקאמבק שכמעט מרגש ילדת אייטיז כמוני). לא סתם מופיע בראש הרשימה שלי.

Bang Bang Bang – יצא כסינגל הראשון מהאלבום והוא למעשה זה שהביא אותי לחכות בכליון עיניים ליציאתו. אני לא בטוחה שהייתי מתלהבת כל כך מהמוסיקה אילולא העטיפה המדליקה לגמרי של הסינגל והוידיאו…אי אפשר להטיל ספק בכישרון ההפקה של הבחור. כנראה שלא בכדי משייכים לו חלק משמעותי בהצלחה של אמנים דוגמת איימי ויינהאוס ולילי אלן. במקרה של השיר הספציפי הזה, אני חייבת לציין גם את נוכחותו של Q-tip המאוד מצוין.

Somebody to Love Me – זכה להכנס לרשימה בזכות הליהוק הווקאלי המפתיע (!). מעולם לא הייתי חובבת של בוי ג'ורג', אבל אני כל כך שמחה בשבילו שהוא עבר חזרה למדור המוזיקה ממדור הפלילים, אז יאללה בכיף. אני מפרגנת לו הנחת סלב, העיקר שיפסיק לכלוא נערי ליווי בדירתו.

You Gave Me Nothing – שניה…אני אזכר איך הוא נשמע…..אה! כן! זה הדבר הגרווווווובי הזה! אחת מסוכריות הפופ הכיפיות באלבום, מעבר לכך אין לי תובנות אנטליגנטיות. כיף כיף כיף לשמוע. ואז לשמוע שוב. וזה עדיין כיף!

The Night Last Night – מתחיל מהוסס. משתפר משמעותית כשרוז אלינור דוגוול נכנסת לתמונה. שיר אחרון מעולה בתקליט מעולה.

ואלה הלהיטים הכי טובים בעיני. מכאן והלאה אפשר לציין כמה רצועות שאני לא אתנגד לשמוע בנסיעה, או אולי אפילו יגרמו לי להזיז את הראש (ואת הישבן?) אם אני אתקל בהן במקרה, אבל לדעתי הן רחוקות מהרשימה שציינתי לעיל:

Lose It – חמוד, אך לא יותר…הזדמנות לשמוע את הבחור עצמו שר…אמנם לא רע לדעתי, אבל בואו נאמר שהבחור לא בדיוק בנה את הקריירה על קול הפעמונים שלו – וטוב שכך.

The Bike Song – הסינגל האחרון שיצא. נופל גם הוא לאותה קטגורייה. ח"ח על הוספת צלצול הפעמון האותנטי – אלוהים נמצא בפרטים הקטנים…והוידאו קליפ של השיר – מה אומר עליו? זה מארק רונסון במיטבו.

Circuit Breaker – רצועה אינסטורמטלית חביבה מאוד. אני דווקא מעדיפה את השירים היותר סטנדרטים: בית,פזמון,בית פזמון…למה לשנות נוסחה שעובדת?? אבל רונסון שילב כמה הפוגות של מוזיקה נטו באלבום, שאני פחות התחברתי אליהן…מכולן, Circuit Breaker היא המועדפת עלי, על אף העובדה שזה מרגיש קצת כמו מוזיקת רקע של משחק מחשב (מהאייטיז – נו מה?).

Hey Boy – התנדנד בין רשימת "הורסים את הבריאות" לרשימה הנוכחית. שיר טוב! בכלל, שמתי לב שרוב השירים שרוז אלינור דוגוול משתתפת בהם יצאו מוצלחים מאחרים. אל תאמרו "לא ידעתי".

בקיצור,

5 "הורסים את הבריאות" + 4 "למה לא, בעצם?" = דיסק מדליק, מגניב, גרובי, כיפי וממולץ בחום!

את המילים של השירים אני לא זוכרת, ואני בספק אם רונסון התכוון לקרב את השלום בין העמים בעזרת המוזיקה שלו, אבל אם הייתי צריכה לבחור רק אלבום אחד שילווה אותי בחודש הקרוב – רונסון ווד בי איט.

אבל שוב, אם לא הייתי חושבת ככה…לא הייתי טורחת להשחית את זמני על המקלדת…

עדיין אין תגובות

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות