דצמ 15 2010

רוחות סוערות (גם פה בלונדון)

מאת: בשעה 04:33 נושאים: סקירות

כולם מדברים על קָניֵה. בעצם כולם נשפכים על קניה. הוא מקבל את אלבום השנה בכל המקומות הנחשבים. ולא סתם, אלא גם במקומות הנחשבים באזורים האינדיים יותר של העולם. כלומר, גם האליטיסטים נפלו שדודים. וזה לא פעם ראשונה, אלא פעם שניה ברציפות. ב- 2009 הוא הוציא אלבום נהדר ועכשיו הוא הוציא אלבום שפיצ'פורק נתנו לו 10 עגול. וזה לא קורה, אולי פעם בעשור. לא שפיצ'פורק הם האורים והתומים של המוזיקה העולמית, אבל פעם הם נחשבו ככה. והם תמיד החשיבו את עצמם לאליטיסטים. אז מה קרה? העולם השתגע? מה, זה אלבום ברמה של OK Computers? זה אלבום שעיצב דור? טוב, אני אחסוך מכם את המתח. לא.

הוא אלבום טוב והוא לא עוזב לי את האוזן כבר הרבה זמן, אבל הוא לא מדגדג את הגדולים. אני אפילו לא בטוח שהוא יותר טוב מהקודם שלו. אז למה? למה גומרים עליו את ההלל בכל מקום, או סתם גומרים עליו?

לא יודע. אבל יש לי השערה. או שתיים.

אבל לפני שנגיע אליו, בואו שניה נדבר על האלבום הקודם שלו.

Kanye West - 808s and Heartbreak 02. Welcome to Heartbreak
03. Heartless
04. Amazing
08. Street Lights

האלבום הקודם שלו יצא ב- 2009, אחרי שארוסתו נפרדה ממנו ואימו נפטרה. זה שבר לו את הלב, ואין דבר יותר טוב מאמן עם לב שבור. הוא הוציא אלבום מעולה. רך. מיוסר. בתוך עטיפה של ראפ. שמעתי  את האלבום הקודם שלו המון ואפילו התחלתי פוסט עליו. היה לי המון דברים לכתוב על הקודם שלו, ומשום מה לא כתבתי. לא יודע למה. אולי כי בסוף הפסקתי לשמוע אותו מהר יותר ממה שחשבתי, אבל הוא עדיין אלבום טוב מאוד. כבר אין בו אני ואני ואני, אלא יותר כמה אני מסכן שעזבת אותי, וכמה שאת קרה. וגם "חבר שלי הראה לי תמונות של הילדים שלו, וכל מה שיש לי זה בית מפואר". הוא בוכה על זה שהוא היה הליצן של הכיתה והחיים שלו נעלמו. כל האלבום בנוי על מייצב קול, כנראה שהוא היה צריך להחביא את הקול בשביל לפתוח את הלב.

אבל האלבום הקודם היה גם עוד משהו. הוא חצה את הקווים.

הוא היה הצעד הראשון שעשה ראפר מרכזי לכיוון המוזיקה הרגילה, איזה חיבור בין סגנון הראפ ה"קשה" לבין שאר העולם. ואני קורא לו ראפ קשה כי זה לא ריהאנה ולא ביונסה ולא עוד כל מיני ראפרי סבבה. זה הארד-קור שחצה את הקווים. אני חושב ששם הוא עשה את פריצת הדרך שלו. הוא יצר אלבום שהוא פחות ראפ ויותר מלודי. פחות "אני תותח ותראו איך אני הורג את כולם" ויותר "איך את עושה את זה אחרי כל מה שעברנו".

ועולם המוזיקה בצד השני חיבק אותו על השינוי. קצת כאילו הערס השכונתי בא להסתובב עם החבר'ה החנונים. בא ללמוד קצת מתמטיקה. אבל אל תזלזלו – זה הצליח לו. הוא יצר אלבום שכיף לשמוע אבל עשוי מהחומרים הנכונים. וגם אני אהבתי אותו מאוד.

הבעיה היא שאלבום כזה שם אותך בפרשת דרכים. אתה לא יכול לחזור לעולם השחצני וה"ריקני" של הראפ, אבל אתה לא יכול להפוך את עורך ולהיות קולדפליי. אז מה עשה קניה, אתם שואלים? הוא יצא מהמלכוד בצורה המושלמת ביותר. הוא חזר לעולם שלו, ולקח איתו את מה שהוא למד ב"חוץ".

האלבום שהוא יצר השנה הוא אלבום מורכב מאוד. הוא אלבום שחוזר לשורשים של הראפ הקשה, אבל הוא מאוד לא פשטני. הוא מערבב המון אלמנטיים אינדיים, והעיקרי שבהם הוא שהאלבום קשה לשמיעה. זה לא אלבום שמתלבש על האוזן בקלות. צריך כמה וכמה וכמה שמיעות בשביל לרדת לעומקו. צריך זמן. צריך אורך רוח. הדבר השני שהוא לקח איתו הוא שהמוזיקה מורכבת. היא בכלל לא בנויה כראפ "רגיל". עוד דבר שמוסיף לקניה נקודות זה שהוא חזר לשורשים. הוא נותן פה בראש. הוא כבר לא שבור לב, אבל גם לא שחצן. הוא מפוכח. הוא רואה דברים קצת אחרת.

אז עכשיו נחזור להתחלה.

האלבום הוא טוב. הוא אפילו מעולה. יש קטעים באלבום שלא שמעתי קודם ולא תשמעו בשום מקום אחר. האלבום כנראה גם אצלי מועמד לקבל את אלבום השנה, אבל הוא לא אלבום מושלם. מכאן ועד להכתיר אותו כאחד האלבומים הטובים ששמעתם הדרך עוד ארוכה.

זה מרגיש לי כאילו החנונים שמחים שהערס בא לשחק איתם ועוד חוזר לחבר'ה שלו ומתגאה בזה, אז הם מכתירים אותו למלך. כאילו מן גאוות החנונים על כך שהם הצליחו להמיר את הערס.

ויש גם עוד סיבה. מאותה סיבה שאלקנה הגיע לגמר ומאותה סיבה שהרבה פעמים בגמר של כוכב נולד יש אנדרדוגים – הם מקבלים את הקרדיט על "השינוי הכי גדול" מתחילת התוכנית. נותנים לקניה את הציונים המטורפים האלה על הדרך שהוא עבר, ולא על לאן שהוא הגיע. סוג של "בואו נעודד אותו כדי שימשיך עם זה". ציון 10 עגול לא יכול להיות רציני כי אין עוד פרספקטיבה האם האלבום שינה את דורו, האם הוא עיצב את המוזיקה בשנים שאחרי, ולכן צריך לראות אותו כסוג של עידוד לראפרים לצאת לעולם האינדי.

אני רוצה בכל זאת קצת להתייחס לתוכן של האלבום. הוא גס. ברוטלי. לפעמים ציני. תמיד קשה. אבל… החלק הראשון שלו מעולה. מיוחד. עשוי טוב.
03. Power

05. All of the Lights – אחד הטובים באלבום, אם לא הטוב ביותר.

06. Monster – מתחרה עם הקודם על תואר שיר האלבום.

את שיר 7 (So Appalled) הוא לקח ישירות מ- Cypress Hill, והוא אפילו משתמש ב- "one hand in the air, as if you don't care".

אחרי שיר 7 יש שירים טובים יותר וטובים פחות. יש גם שירים שאני מעביר, או כי הם מעצבנים או כי הם פשוט לא שווים את הזמן. בעיקר לקראת הסוף.

10. Hell of a Life – גס מאוד, אבל מדבק. אולי הוא גם ציני לגבי כל מה שקורה שם.

האמת, עוד לא החלטתי אם הוא אלבום השנה שלי או לא, אבל הוא בהחלט מועמד.

בניגוד לתמיד, אני לא ממליץ לכם ללכת ולשמוע את האלבום הזה. זה אלבום שדורש זמן ואורך רוח. צריך רצון לשמוע דברים לא קלים לעיכול. וגם אחרי שתעכלו אותו, הוא לא יישב טוב בבטן. הוא תמיד יבלוט מהצד, יישב קצת עקום, קצת בולט וקצת מכוער.

יש סיכוי שאחרי כל הזמן שתקדישו לו, תשאלו את עצמכם לאן הלך כל הזמן הזה…

אבל גם יכול להיות שתתמכרו.

עדיין אין תגובות

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות