מרץ 03 2008

The Best Debut Ever

מאת: בשעה 19:55 נושאים: סקירות

בפוסט קודם השוותי את רג'ינה ספקטור לביורק, ולכן זה רק הגיוני שאני אכתוב על ביורק עצמה ועל האלבום הראשון (והמדהים) שלה שנקרא, איך לא, "הופעת בכורה" (Debut).
אז קודם כל מי זאת ביורק ולמה אין לה שם משפחה?
טוב, אז ביורק היא איסלנדית והיא פשוט עושה הכל. בצעירותה היא הוציאה תקליט שקוראים לו "ביורק". לאחר מכן היא התחברה/הקימה המון להקות עם שמות איסלנדים מוזרים שעשו פאנק, רוק, בלוז, ג'אז, אלקטרוני, טריפ-הופ ומה לא. היא התחברה להמון מפיקים וחקרה סגנונות שונים. לאחר כל מיני להקות היא הקימה עוד אחת ששמה שונה ל- The Sugarcubes, כשהיא הסולנית. הם הוציאו להיט בבריטניה שדי הצליח בהפתעה, וישר הוחתמו בלייבל One Little Indian שהוקם על ידי חבר שלהם שהיה בסיסט של להקה אחרת שהם הופיעו איתה כשהם היו להקה אחרת (טוב, בא נסביר את זה שוב – ביורק וכמה חברים שלה היו in and out of כמה להקות. אחת מהלהקות האלה (KUKL) הופיעה עם להקה אחרת שהבסיסט שלה הקים לייבל. כשכבר הם היו שוגרקיובס והצליחו, הם חתמו אצל החבר שלהם. מה כ"כ מסובך?).
אז היא וה- Sugarcubes הוציאו אלבום אחד שהצליח בבריטניה וקצת בארה"ב. מלא לייבלים יותר גדולים רצו להחתים אותם אבל הם דחו אותם ונשארו עם One Little Indian. ביורק עד היום עדיין חתומה בלייבל הזה. עוד בהיותה הסולנית שלהם, ביורק השתתפה בהרבה מאוד פרוייקטים צדדיים הכוללים ג'אז ועוד כל מיני סוגי מוסיקה. החברים שלה מהפרוייקטים האלה אח"כ השתתפו בהפקה, השראה וסתם עזרה באלבומים הבאים שלה.
עד כאן כמה דברים:
1. זה מראה כמה ביורק אוהבת להתנסות במוסיקה ובסגנונות, וכמה העבר שלה עשיר בסוגים שונים של מוזיקה.
2. זה מראה כמה ביורק מעשירה ומועשרת מאנשים שונים בתעשיה וכמה שווה לשמוע מה יש לאשה הזאת לתת לעולם המוזיקה.
3. סתם בלי קשר, הלייבל שלה One Little Indian, מחתים אמנים מיוחדים שכדאי להקשיב להם. אני הולך לנסות כמה כבר היום.

אז נחזור לביורק. אחרי השוגרקיובס היא החליטה לצאת בקריירת סולו. היא כמובן התחברה למפיקים מהעבר שלה ויצרה אלבום מאוד מיוחד. הוא לא האלבום הראשון שלה, וגם לא האלבום הראשון שלה לבד, אבל היא החליטה לקרוא לו "הופעת בכורה" כדי להראות שהיא יוצאת לדרך חדשה. אני עדיין מחשיב אותו לאלבום בכורה, מכיוון שהוא הראשון, לבד, בחיים הבוגרים (אלבום הסולו היחידי שלה לפני זה היה בגיל שתים-עשרה, ככה זה לא נחשב). יצא לי פעם לחשוב על אלבומי בכורה של אמנים, ואם שמים לב, כמעט לכולם יש אלבום ראשון לא מוכר בכלל, ורק השני, כשהאמן/להקה בוגרים יותר, הופך אותם לידועים בעולם. ביורק פשוט קלעה בול עם האלבום הראשון. אני חושב שרק Jagged Little Pill של אלאניס הצליח להתקרב ל- Debut (כמובן שהאלבום של אלאניס הצליח הרבה יותר בעולם, אבל לדעתי הוא לא היה כזה מהפכני כמו של ביורק). ואם במהפכני עסקינן, אז הגיע הזמן לדבר על מה מייחד את ביורק שמגיע לה שאני אשאר בשבילה עד שעה כזאת בלילה.
אה, זה מאוד פשוט – אין אף אחד שדומה לה! יש לה קול מדהים, יש לה מבטא מוזר ולא מובן, באותו אלבום היא עושה איזה ארבעה סגנונות שונים בתכלית, היא עושה שירים שלא משעממים גם אחרי הפעם החמישים, והמוזיקה שלה מהפנטת.
טוב, אז הנה רשימת השירים והעטיפה של האלבום שעל הפרק:

1. Human Behaviour
2. Crying
3. Venus As A Boy
4. There's More To Life Than This – (live)
5. Like Someone In Love
6. Big Time Sensuality
7. One Day
8. Aeroplane
9. Come To Me
10 Violently Happy
11. The Anchor Song
12. Play Dead (Bonus Track)
Bjork - Debut (cover)

האמת היא שממש קשה לי לנתח כל שיר מכיוון שאני כבר מכיר את האלבום כמו את כף ידי הצולעת והכל נשמע לי טבעי, ולכן אני שומע כל שיר פעמיים ומנסה לחשוב איך מי שלא מכיר אותו יקלוט אותו.
השיר הראשון, Human Behavior, הוא גם הסינגל הראשון שיצא מהאלבום. יש בו תופים חזקים מונוטוניים (קצת כמו תופי טם-טם חזקים) וביורק שרה בו בקול עדין על כמה שאי אפשר להבין את המין האנושי. אני לא יודע לסווג את השיר לסגנון.
השיר השני, Crying, קל יותר לסיווג אבל לא לעיכול. הוא סוג של שיר דאנס עם מקצב מהיר, אבל ביורק גורמת לו להשמע עדין ולפעמים אפילו איטי. היא מדברת על כמה היא מסתובבת בכל מקום ויש שם מלא אנשים, אבל היא עדיין לבד. השיר בבתים שלו כאילו מונוטוני, אבל אין דבר כזה אצל ביורק – השיר מחליף מקצבים איזה ארבע פעמים.
גם ב- Venus As a Boy יש מאחורה מקצב מוזר שנשמע קצת דאנסי, אבל השיר מלא צלילים חלומיים כאלה – משהו כמו קסילופון – שעושים את השיר חלומי, איטי ומוזר. לקראת סוף השיר היא שרה עם אקו, כאילו מאחורה, וכשמקדימה יש סוג של כינור ערבי. כבר אמרתי שאין באלבום שלה דברים רגילים, נכון?
השיר הבא, "החיים הם יותר מזה" (מתן, זה לך), הוא שיר שהוקלט בהופעה חיה והוא נשמע ככה – הסאונד מרוחק, יש בנות שמלוות אותה ויש קולות רקע של פאב. באמצע השיר היא נשמעת כאילו היא הלכה לרגע לשירותים – יש טריקת דלת ושומעים רק אותה. מוזרה מוזרה מוזרה.
Like Someone In Love הוא השיר שלה שאני הכי אוהב. היא שרה לבד עם גיטרה שפורטת לאט כל אקורד. הוא בנוי בצורה כ"כ מיוחדת והוא כולו אירוניה אחת גדולה. היא אומרת שלאחרונה היא עושה דברים כ"כ מוזרים כמו שעושה מישהו מאוהב: I seem to walk as though I have wings, והשורה האהובה עלי ביותר (וזו שאני מזדהה איתה קצת): Sometimes the things I do astound me. זה כאילו ברור לכולם שהיא מאוהבת חוץ מלה. אם מקשיבים טוב, אפשר לשמוע אנשים מדברים ברקע, מישהו מתניע מכונית ונוסע, אוניה וגלים, אוטובוס עוצר ועוד. היא כאילו הולכת לה ברחוב ושרה על זה שלאחרונה היא קצת רחפנית. היא פשוט מדהימה.
ואז כשהרחפנות שהיא יצרה אצלך רק מתחילה היא מנערת אותך עם שיר דאנס פשוט אבל חזק – "It takes courage to enjoy it – Big Time Sensuality", יש לה שורות שאתה פשוט רוצה לצטט.
אין לי הרבה מה להגיד על One Day, למרות שהוא פשוט יפה.
Aeroplane הוא השיר שלה שאני הכי אוהב (אל תהיו קטנוניים). הוא כ"כ יפה שאני לא יכול לתאר אותו. יש שם כלי הקשה סקסופון חצוצרה וביורק. או, ויש שם מילים! אולי הם נדושות פה בפוסט, אבל היא גורמת לך להזדהות איתם – להרגיש אותם, אז בכל זאת אני אביא שתי שורות מהשיר, ו
את השאר אפשר לקרוא כאן:

How come, out of all the people in the world only one can make me complete
I can not leave in peacefully without you

ב- Violently Happy היא חוזרת לדאנס שהיא עשתה בכל האלבום – מאחורה יש מקצב מהיר שגורם לך לרקוד כמו הוזה מול ירח מלא, אבל היא שרה לאט וגורמת לכל השיר להיות יותר יפה. לפעמים היא כאילו נכנעת למוזיקה וגם השירה נשמעת כמו שיר דאנס.

The Anchor Song הוא אחד השירים העדינים והיפים שנוצרו. זה שוב רק ביורק וכלי נשיפה בשיר איטי במיוחד. אבל, כרגיל אצל ביורק, אין דברים רגילים, וכלי הנשיפה משגעים אותך עם אקורדים מוזרים. הם כאילו בתחרות על המקום שלהם בשיר. השיר הזה פשוט ממכר…

טוב, אז לסיכום:
ביורק כ"כ מוכשרת שזה פשוט פשע לא לשמוע אותה. היא לא נתונה לסגנון אחד והיא לא משעממת לרגע. היא עוברת מדאנס למוזיקה חלומית. היא שרה, צורחת, מלטפת וצועקת והמון פעמים קשה להבין אותה, אבל היא כ"כ מעניינת שהיא עוברת את מבחן השעמום בהליכה.
כבר אמרתי שלדעתי זהו אלבום הבכורה הכי טוב שיצא, אבל ביורק ממש לא עצרה שם. האלבום הבא שלה, Post, והאלבום השלישי שנקרא Homogenic פשוט מספקים את הסחורה ולא משעממים לרגע. אם צריך לבחור אלבום אחד לשמוע שלה הייתי אומר את הראשון, ואם שניים אז את השלישי, אבל שזה לא יישמע שביורק רק בירידה מהראשון – היא פשוט ממשיכה את הדרך שבה היא התחילה והיא לא מפסיקה לשנות ולהשתנות. Homogenic הוא יותר דאנסי אבל הוא לא פחות מיוחד.
אז קחו להם איזה ארבעים דקות פנויות, תתאזרו בסבלנות שמיעתית ותנו לביורק לקחת אותכם למקומות שלא חשבתם שמוזיקה יכולה להגיע.

עדיין אין תגובות

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות