מרץ 09 2009

יומולדת שקט

מאת: בשעה 02:36 נושאים: סיפורים

כבר קרה לי הרבה פעמים במשך השנה האחרונה שעברו הרבה ימים בין פוסט לפוסט, ובכל פעם הייתה לי סיבה. מוצדקת יותר או מוצדקת פחות זה כבר לא כ"כ משנה. מה שמעצבן אותי, זה שדווקא עכשיו, כשהיה יומולדת לבלוג, לא כתבתי חודשיים – חודש לפני היומולדת וחודש אחרי. והבטחתי כ"כ הרבה: סיכומים, פוסטים, השלמות חוסרים וקיום הבטחות שלא מילאתי. ובצורה אירונית משהו, הנה עוד הבטחה שלא קיימתי – לא כתבתי שום דבר לכבוד היומולדת. אז הנה לפחות סיכומון קטן לכבוד היומולדת שהיה לפני חודש:

בלוג שלא כותבים בו מאבד מהחיוניות שלו. את זה אני יותר מרגיש מיודע. בגלל זה אני מתעקש לכתוב כל הזמן. למרות שקשה לי לפעמים. ולמרות שכולם אומרים לי שבלוג אמור להיות כיף, ואם לא יוצא לכתוב אז לא נורא. זה לא נכון! האמת שזה נכון חלקית. בלוג באמת אמור להיות כיף, אבל כיף אמיתי מגיע כשמשקיעים. אבל בכלל לא קשה לי לכתוב, רק קשה לי להביא את עצמי לשבת.

והנה הדבר החשוב יותר שלמדתי – למרות הנאמר ממש עכשיו, גם בלוג שלא כתבו בו הרבה זמן, חוזר לחיוניות שלו אחרי שני פוסטים (פוסט אחד מנער את האבק, ופוסט שני מחזיר לתלם).

ולכן התיישבתי לכתוב. וגם בגלל שהתגעגעתי. וגם בגלל שרציתי לספר לכם מה עבר עלי מאז הכרזתי קבל בלוג ועדה שהנה מתקרב היומולדת של הבלוג.

אז ככה. הסיבה העיקרית שלא כתבתי מאז אמצע ינואר היא שלבלוג יש תחרות. קודם כל, התחלתי לעבוד. עבודה שצורכת ממני המון משאבים. באמת. דבר שני, אני נוסע לעבודה באופניים. זה תענוג צרוף. בריאות, כושר, כיף. אבל גם עייפות טוטאלית. היום כבר הרבה יותר קשה לי לשבת באחת בלילה מול מחשב ולא להרדם (למרות שעכשיו 1:30). אני עושה בערך שעה ביום אופניים, חצי מזה בעליה. זה קשה. אני מגיע ממוטט הבייתה.

דבר שלישי, יש לי סדרת ספרים מושלמת. כל 10 דקות פנויות שלי אני הולך לקרוא. מי שלא מכיר אותי, אני קורא פנטזיה. פנטזיה זה נשמע כמו ספרים לילדים, אבל תאמינו לי, זה לא. הסדרה הזאת בנויה כ"כ טוב, שאני כל הזמן חושב על הספר ועל הסיפור. והנה אני מבטיח שוב, ואני מקווה שאני אקיים – אני חייב לספר לכם על הסדרה הזאת. אבל רק שתדעו איך קוראים לה: Codex Alera של Jim Butcher. אני כבר בסוף הספר הרביעי מתוך חמישה (החמישי יצא בדצמבר, ככה שאני לא יודע עוד כמה ספרים הוא יוציא).

והסיבה העיקרית לכך שלא כתבתי הרבה זמן היא שכל התחרות הזאת היא לא מול הבלוג, אלא מול הריכוז שלי. אני בזמן האחרון לא מצליח להתרכז מספיק זמן בשביל לשמוע מוזיקת אינדי חדשה. ואם אני לא שומע מוזיקה חדשה, לא בא לי לכתוב על מוזיקה.

אז מה עושים כשלא יכולים להתרכז במוזיקה חדשה? חוזרים לשמוע מוזיקה שאתה מכיר טוב מאוד ולא צורכת משאבים. או שומעים מוזיקה קלה. פשוטה. בלי עומק, רק יופי. אז לאחרונה בחרתי בטקטיקה השניה, ולכן אני רוצה לספר לכם על מישהי קנדית אמריקאית מאוד חמודה, שאני מכיר כבר שנה וחצי. לבחורה קוראים Colbie Caillat (שתודות לוויקיפדיה אני סוף סוף יודע איך מבטאים את זה – קולבי קָאלֵיי) והיא קנדית אמריקאית (!!!) חמודה עם קול צלול ומקסים. כשהיינו בקנדה באוגוסט לפני שנה וחצי לא הפסיקו להשמיע אותה ברדיו. קול חמוד ומתוק עם מוזיקה יפה ועדינה. אז כשנכנסתי לחנות מוזיקה הם עשו פרומואים לאמנים קנדיים (וככה הכרתי וקניתי את Feist), וקולבי עלתה רק עשרה דולר קנדי שעם המס זה פחות מחמישים שקלים (באמת עשו פרומואים לאמנים קנדיים, והייתי בטוח שהם עשו גם לה, וגם השם שלה נשמע לי לא ממש אנגלי. הקיצר – הייתי בטוח עד הרגע שהיא קנדית, וויקיפדיה תיקנה אותי). אז ברור שכזאת מוזיקה קלילה ויפה בפחות מחמישים שקלים זה אפילו לא שיקול (אתם יודעים כמה מוזיקה אנשים היו קונים אם דיסקים היו עולים חמישים שקלים? לדעתי פי שניים לפחות). אז קניתי והתמכרתי. וגם שיגעתי את ניר וסיגי ונטע (שאגב, בגלל שלא ידעתי איך מבטאים את השם שלה, קראנו לה הפלסטינאית).

לאלבום שלה קוראים Coco, וקודם שירים ועטיפה:

01. Oxygen
02. The Little Things
03. One Fine Wire
04. Bubbly
05. Feelings Show
06. Midnight Bottle
07. Realize
08. Battle
09. Tailor Made
10. Magic
11. Tied Down
12. Capri
Colbie Caillat - Coco

הנה טעימה מהאלבום (השיר הראשון הוא השיר שאני הכי אוהב):

[audio:http://issahar.com/media/music/Colbie_Caillat_-_One_Fine_Wire.mp3|titles=Colbie Caillat – One Fine Wire] Colbie Caillat – One Fine Wire
[audio:http://issahar.com/media/music/Colbie_Caillat_-_Battle.mp3|titles=Colbie Caillat – Battle] Colbie Caillat – Battle

Coco נשמע כמו הכינוי שלה בחבר'ה, וזה גם נראה ככה על האלבום. אין מילים, אין בכלל חוברת, וזה אלבום מקרטון. זה נראה כאילו היא עשתה איזה ניסוי כלים כזה, והוציאה שירים מהמגירה. היא גם כותבת שם תודה לחבר'ה שלה – זה ממש נראה ככה – וכל האלבום נראה פשוט ובוסרי. אבל אני חושב שהשירים פה דווקא בוסריים בצורה חביבה. אין הפקה גרנדיוזית ואין טררם. רק אלבום פשוט של בחורה פשוטה.

אבל עם כל זה, יש לה קול מאוד יפה. כזה שנכנס לורידים. עם האלבום הזה אתה מרגיש בבית. כזה נוח ולא מאתגר, כמו כפכפים נעימים. וזה גם החיסרון שלו – חוץ מהחמישה שירים הראשונים, הוא נגמר מאוד מהר. אין לו את העומק של סוף אלבום. ולמרות שהיא מנסה להכניס שירים עם אופי עצוב (כמו midnight bottle), זה לא כ"כ הולך, והיא נשארת חמודה כזאת.

אז כשאין לך זמן לנעליים חדשות מעור ולשפשופים ההתחלתיים שנעל כזאת דורשת, כיף לחזור לנעלי הבית הדהויות שלך, גם אם הם לא יכולות לסחוב אותך רחוק.

עדיין אין תגובות

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות