דצמ 07 2014

אמא

מאת: בשעה 11:45 נושאים: מחשבות

בשבוע שעבר חל יום השנה לפטירת אימי. עשיתי סיום מסכת אצלי בבית, ובו סיפרתי קמצוץ מאהבתי אליה. אני מביא את זה גם פה. הפעם בלי קשר למוזיקה בכלל, למרות שמי אתם חושבים גרם לי לאהוב מוזיקה בכלל? מי השמיע לי את הביטלס? מי התעקש שאני אלמד לנגן, רק כדי שאני אוהב מוזיקה?

—————————————–

מאז שאימי נפטרה לא סיפרתי עליה דברים בשום מקום, לא בהלוויה, לא בשבעה ולא בשלושים. אולי בגלל זה אני עושה את סיום המסכת הזה, כדי שיהיה לי מקום לדבר קצת עליה.

ברור לי כשמש, שכל מה שאני אגיד, עד כמה שאני מיומן בכתיבה, לא אצליח להעביר עד כמה גדולה היא הייתה, וכמה אהבתי אותה.

אז אני אצא קצת מעצמי ואדבר קצת עליה.

בגיל ארבעים בערך, היא נשארת בלי בעל עם שני ילדים בני תשע ועשר, עובדת כאחות בתל השומר. בלי להתפרק, בלי להתפנק היא שמה לה למטרה ששני הילדים שלה יגדלו עם חינוך, עם מסגרת, ובלי להזדקק לאף אחד. מעולם לא הרגשתי שחסר לי משהו. היא עבדה בקרים, ערבים ולילות, ואנחנו חיינו במסגרת רגילה. אבל רגיל זה לא מספיק אצל אמא שלי. בראייה החינוכית המדהימה שלה, אמא הבינה שטכנולוגיה ואנגלית זה שני דברים שאי אפשר בלעדיהם. היה לנו בבית מחשב עוד כשהייתי בכיתה ג׳. 1986. ואמא ניסתה בכל כוחה ללמד אותנו אנגלית. היא קנתה לנו קלטות לשמיעה בבית, וכשזה לא הוכיח את עצמו, היא שלחה אותנו לשיעורי אנגלית פרטיים כל שבוע במשך שש שנים, ג׳ עד ח׳, עד שסיימנו את כל החומר של המורה שלנו. היא אמרה לי פעם, אחרי שאמרתי לה שאני יודע יותר ממנה במשהו, שזה יהיה כשלון שלה אם זה לא היה ככה.

אמא כתבה לאבי בסידור שהיא קנתה לו ״שנזכה לגדל את ילדנו על ברכי הדת״. אמרה ועשתה, אבל לבד. כשאבי נפטר אמא דאגה שהאדם הכי חשוב ומרכזי בבית הכנסת שלנו ייקח וילמד אותנו, וככה נהיינו תימנים. שני ילדים קטנים, בלי אבא, נכנסים ומתפללים בבית כנסת תימני בלי להבין מילה. כולם הסתכלו עלינו כמו שני עלים נידפים, עד שעלינו לתורה בפעם הראשונה, והרב הזקן, ממייסדי בית הכנסת, קרא לנו ונישק לנו את היד. אני חושב שהייתה דממה בבית הכנסת ומאותו רגע כולם הבינו עם מי יש להם עסק. אצל התימנים העליה לתורה נקנית במכירה פומבית, אבל הפעם הראשונה שאשה קנתה עליה לתורה זו הייתה אמא שלי. מבחינתה הילדים שלה יעלו לתורה, ואם היא צריכה לצעוק מעזרת הנשים, אז זה מה שהיא תעשה.

כשהייתי ילד המבוגרים היו מסתכלים עלינו במבטים מוזרים, ורק כשקצת גדלתי הבנתי שאלו מבטי הערכה, וברור לי שזה לא היה בגלל משהו שאנחנו עשינו, אלא בגלל שהיינו הבנים שלה. כל חיי, בכל גיל, היו ניגשים אלי אנשים ואומרים שאני לא יודע איזו אמא יש לי. אנשים מבית הכנסת, האנשים בשכונה, המורים שלי, אנשים שלא פגשתי מעולם. אפילו המוסכניק שלה. היא הייתה עוזרת לכולם. ואנחנו לא ידענו. בגלל שהיא הייתה אחות היו מגיעות אליה נשים הבייתה לקבל זריקות. אבא של מישהו מבית הכנסת היה חולה אז היא צעדה עד רמת עמידר בשבת לטפל בו. מישהי עברה ניתוח אז היא באה, נתנה אוכל לבעלה והחליפה אותו ללילה. היינו מדברים כל יום, והרבה פעמים היא הייתה לא זמינה. אח״כ שאלתי איפה היא הייתה אז היא הייתה אומרת לי שהיא הייתה ב״סידורים״. אז הייתי שואל ״איזה סידורים״, והיא הייתה כועסת ואומרת ״סידורים, מה אסור שיהיו לי סידורים?!״. רק בשבעה הבנתי מהשכנה שאצל אמא ״סידורים״ זה לעזור לאנשים.

אני לא חושב שהיא דיברה לשון הרע פעם אחת בחיים שלה, וכשהייתי מספר לה על מישהו הייתה אומרת לי ״מה אכפת לך? עזוב.״ היא הייתה מכינה קפה לפועלים ברחוב, ומחלקת בגדים למנקה הרחובות האתיופי.

אבל כל הדברים האלה מתגמדים אל מול האהבה שהיא אהבה אותנו. השמש מחווירה אל מול האהבה שלה. כזו אהבה שהרגשת שכל מה שהיא עושה היא עושה בשבילך. כל תכלית החיים שלה היה אנחנו. גם אחרי שהתחתנתי היא הייתה קונה לי את הגויאבה הראשונה בשוק ושומרת אותה עד שאגיע למרות שהיא שנאה את הריח, ואת האפרשזיף הראשון. הייתי מזכיר בשיחת אגב שאני צריך איזה תיק לאיזה משהו, עברו שבועיים והיא הייתה מתקשרת ואומרת שהיא מצאה לי תיק נהדר בשוק הכרמל. הייתי נזכר באיזה תבשיל שלה שלא אכלתי הרבה זמן, ושבוע אח״כ היא הייתה אומרת לי לבוא לקחת אותו שיהיה לי לעבודה. היא קנתה לשגיא תיק לאייפוד ואז עוד אחד כי היא ראתה שהראשון לא מספיק נח לו. היא הייתה מכינה לכל אחד בדיוק את האוכל שהוא אוהב, לי לתומר לגלית ולילדים. לכל אחד היה את המנה שלו בשולחן שבת.

אבל כנראה שהיא באמת התעלתה על עצמה, כשהגיעו הנכדים. היא הייתה אומרת לי כל הזמן שאם הילדים זה העמל, אז הנכדים זה הפירות על העמל. היא שמרה על שגיא ועדי חצי שנה כל אחד, ועל ניצן שנה. היא הייתה קונה לכל אחד את הצעצוע שלו, ומכינה לכל אחד אוכל טרי שהוא אוהב. כשהיא שמרה על ניצן היא הייתה נוסעת כל בוקר לקנות את העוף הטרי כדי שהיא לא תאכל אוכל מאתמול. ואותו דבר כשהילדים היו באים אליה סתם. בשולחן שבת ראית שהיא 10% איתך ן- 90% עסוקה במה הילדים עושים והאם הם בסדר ומה הם אכלו ואם טוב להם. כשהם היו חולים בגן אף פעם לא יצאנו מהעבודה, אלא הגיעה סבתא נורית, לקחה אותם אליה והחזירה אותם אחרי שלושה ימים בריאים ושלמים מרוחים בשום ושמן זית. לא הבנו בכלל מה כזה מסובך באוגוסט עד שהיא הייתה חולה. הם פשוט היו באים אליה. הגננות הכירו אותה, החברים שלנו הכירו אותה וכולם ידעו שיש מוסד שנקרא סבתא נורית.

הייתי מדבר איתה כל יום, בדרך לעבודה ובחזרה מהעבודה. וכשהיא שמרה על הילדים, הייתי שואל אותה מה שלומה היא הייתה אומרת הכל מעולה, חזרתי מהבשר והאוכל כבר על הגז מחכה לניצן שתבוא, ובערב היא הייתה אומרת ״מה יכול להיות יותר טוב? יום שלם עם ניצן״, והייתה מספרת לי דברים שניצן עשתה. הייתי מספר לה על דברים חדשים שעשינו עם הילדים, על טיולים והצגות שגלית לקחה אותם.

אחרי שנים קשות של גידול ילדים לבד ודאגה מתמדת לפרנסה וחינוך, היו לה עשר שנים טובות של פנסיה עם נכדים. היא הייתה אומרת לי שהיא הולכת ברחוב ואנשים חושבים שהיא משוגעת כי היא צוחקת לעצמה בגלל שהיא לא מפסיקה לחשוב על משהו שניצן אמרה.

 

היא הפיצה חום אמיתי בכל מקום שאליו היא הלכה. היא הייתה ענקית. לכי בשלום, אמא. איך אמרת בבית חולים? זו דרך העולם.

 

2 תגובות

2 תגובות לפוסט “אמא”

  1. מלכהבתאריך 07 דצמ 2014 בשעה 19:28

    חשבתי שיהיה נחמד לכתוב על דברים מיוחדים שאני אישית זוכרת..
    שהייתה מכינה את האוכל באמת הכי טעים בעולם!!!
    כל פורים בסעודה הייתה בתחפושת מושקעת לגמרי כאילו היא ילדה;)
    קראה לי בשם חיבה שאף אחת לא קרא לי כך! (וזה נדיר כי יש לי המון)- מלכיטה

  2. אסיהבתאריך 09 דצמ 2014 בשעה 12:13

    דמעות. מרגש ועצוב ומרגש. איזה כיף לילדים שלך שהיא גידלה אותם. וגם לך ולאחיך כמובן. חיבוק חזק לכולכם.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות