זה מה שכתבתי ביום הזכרון לפני שנתיים. אני לא יכול להתעלם מיום הזכרון, גם כשאני רוצה. גלית כל היום בבית ורואה טלוויזיה, וכדי לא למות אני מתחבא בחדר, דלת סגורה, מוזיקה שמסתדרת לי (כרגע זה Bon Iver) וספר או מחשב. לגלית יש נשמה גדולה. היא זוכרת את הנופלים ע"י שהיא רואה את הסיפורים שלהם. היא גם זוכרת מה שהיא ראתה. הטלוויזיה פתוחה גם ביום הזכרון בשש בערב, כשכולם כבר בתוך יום העצמאות. היא מקדישה יום בשנה להכיר אנשים שהיא לא הכירה.

אבל אני לא יכול. אני בורח אל המוזיקה. היו שנים שממש ברחתי, ושמעתי סתם מוזיקה רגועה. אבל בשנים האחרונות אני שומע מוזיקה שגורמת לי עצב. וכמו שאני בורח מהטלוויזיה ביום הזכרון, אני בורח מסוזן וגה.

שלא תבינו לא נכון, סוזן וגה מדהימה. היא כותבת מעולה ושרה עוד יותר טוב, אבל היא כותבת שירים עצובים מאוד והקול שלה יכול לגרום לך לבכות. אני כבר לא יכול לשמוע אותה בלי להכנס למצב רוח מדוכדך, ולכן אני לא שומע אותה אף פעם. אבל היום היא מתאימה.

התחלתי לשמוע את סוזן וגה כשהייתי בתקופה שכבר יצאתי מהעצב, אבל יצאתי עם מישהי שהעצב היה טבוע בחייה, והיא הכירה לי אותה. לעד סוזן וגה תישאר שלה.

כשהייתי צעיר ויפה (היום אני רק יפה), גם אני הייתי שקוע בעצב. הוא מילא אותי, ולפעמים הרגשתי שמגיע לי הכל כי אני עצוב. ומתישהו, אני לא זוכר מתי, הבנתי שהחיים שלי לא הכי קשים בעולם. ואח"כ הבנתי שהחיים שלי לא קשים. ובסוף הבנתי שבכלל יש לי חיים נפלאים, ושכיף לקום בבוקר. (שתי הערות בסוף הפוסט, אני לא רוצה לחרוג מהרעיון כרגע). אבל לפעמים, יש דברים שהם באמת קשים. כמו לראות אמא שאיבדה שני בנים. כמו לבכות יחד עם אמא שלך יום שלם בגלל ששיבעים חיילים נהרגים ביום אחד. כמו לראות אשה שאיבדה את בעלה כי הוא קפץ על רימון. מי שלא חווה מוות קרוב לא יבין זאת לעולם. את השבריריות של החיים. את האפשרות שיקרה מוות בכל רגע. זה לא הבנה. זו הרגשה.

אז אני בורח מהעצב הישן שלי. לא כי אני לא רוצה להיות עצוב, אלא כי אם אני אזין אותו בדברים אמיתיים, הוא יישאר כאן לכמה שבועות. נדפק אצלי משהו – אין אצלי עצב ליום ואין אצלי השתתפות בצער. יש אצלי צער. זה טוטאלי.

השנה משום מה, כשהתחיל היום, עוד לא ברחתי לחדר. ואז התחיל הטקס בראשון לציון בטלויזיה והכל עוד היה בסדר. ואז הגיע בועז מעודה עם "יורם תגיד לי אתה" של פוליקר גידי גוב. ולא הצלחתי להמשיך לראות, אז ברחתי לחדר ולבלוג. לדעתי זה השיר הכי יפה של יום הזכרון (ואני לא אוהב שירי יום הזכרון, אולי מאותה הסיבה שלמעלה).

ורק עוד דבר אחד:

החיילים שלנו גיבורים. כולם. אנחנו כאן בזכותם. מי שחושב שמדינת ישראל היא עובדה בשטח ולא צריך לשמור עליה בחרב טועה.

——————————————————————

שתי הערות שבאו כאן כדי לא להפריע לרעיון למעלה:

1. למדתי בתואר ראשון באיזה קורס יהדות על פילוסופים יהודיים (וגם לא) ואיך הם רואים את האמת המוחלטת. והשיטה שהכי אהבתי והפכה להיות דרך החיים שלי היא זאת: יש אמת מוחלטת, אבל אף אחד לא יכול לראות אותה. מה שכל אחד רואה זה את האמת המוחלטת מבעד למשקפיים שהוא שם על העיניים. כלומר יש תיאוריה ויש פרקטיקה. בתיאוריה יש אמת אחת. בפרקטיקה, יש מספר אמיתויות כמספר האנשים החיים על האדמה.

אז מה יוצא מזה? שהמשקפיים שתחליט לשים על העיניים שלך יקבעו בעצם באיזה עולם תחייה. אם תחליט שאתה מסכן – באמת תהיה מסכן. אם תחליט שרע לך – יהיה לך באמת רע. ואם תחליט שטוב לך, יהיה לך טוב. זו לא השליה עצמית – זו השקפה. כן, אני יודע שאתם חושבים שזה נאיבי. אבל אם תחשבו שוב, תבינו שאתם חושבים שזה נאיבי רק בגלל שאתם חושבים שיש אמת אובייקטיבית. כן, גם אם כל הכיתה/מחלקה/חברה חושבת X, זה בגלל המשקפיים שהם שמו על העיניים שלהם. אין אמת אובייקטיבית.

אנשים כ"כ חושבים שיש אמת אובייקטיבית, ולדוגמא לקום בבוקר ולבוא לעבודה זה דיכאון, שכשפוגשים אותי במטבח ושואלים מה שלומך, ואני אומר "נהדר! איזה בוקר מדהים! איזה כיף לקום בבוקר ולבוא לעבודה" – ישר אומרים לי "אתה ציני, נכון?". ומה היה לי בסך הכל? קמתי בבוקר, צחקתי עם הילדים בדרך לגן, רכבתי על אופניים בשדה ופרפרים חצו את דרכי, הגעתי לעבודה ופגשתי אנשים שאני אוהב וכיף לי איתם. ואז כשאני אומר שלא הייתי ציני בכלל, מסתכלים עלי כמו על עוף מוזר, וממלמלים משהו על שצריך אנשים כאלה ואיזה טוב זה לשמוע את זה. אני פשוט לא מבין אותם. רע לכם? אל תבואו לעבודה. תתפטרו. מה אתם רוצים? אתם באים לעבודה מול מחשב, לא בבנין. יש לכם קפה. יש לכם פירות בבוקר. יש לכם אנשים ממש ממש טובים לידכם. לא כיף לכם לבוא לעבודה? רק אתם סובלים.

2. אני כבר עכשיו דוחף את זה לילדים שלי. לכולם קורה שהילד מתעצבן כי הוא חושב שעשו לו משהו רע, והוא יושב בפינה עם פנים זועפות ומשחק את המסכן. באותו זמן כולם משחקים, מדברים, רצים, אוכלים קינוח וכו' וכו'. מה יצא? הוא נדפק. וזהו. לאף אחד זה לא היה אכפת, כי הם ילדים. אז יש אצלי שיר בבית עם לחן עממי (האמת, אין שם הרבה לחן) בעל שורה אחת – "מי שמתעצבן מפסיד". ברגע שזה קורה, אני שר אותו בקולי קולות. נכון שבאותו הרגע הילדים שלי מתעצבנים יותר, אבל הרבה יותר מהר הם מתרצים ובאים לשולחן או מפסיקים את הברוגז. אני מקווה שתוך כמה שנים זה כבר יהיה להם בתוך הורידים.

כתובת טרקבק | RSS תגובות