יול 30 2009

יום אבל לאומי

מאת: בשעה 13:43 נושאים: מחשבות

כשהייתי קטן (בתיכון), כשעוד הרגשות היו הרבה יותר טהורים ולא קהו עם הזמן, הייתי ממש עצוב בין ר"ח אב לתשעה בו. אבל ממש עצוב. הייתי חושב הרבה על בית המקדש, ועל "להיות עם חופשי בארצינו". הייתי מהרהר על איך זה יהיה כשיבוא המשיח. אבל עוד אז, לא חיכיתי שיבוא המשיח ושיבנה בית המקדש בשביל שנחזור להקריב קורבנות ולעלות לרגל. חיכיתי שיבוא המשיח כדי שייגמרו המלחמות. כדי שנהיה באמת חופשיים בארצינו.

אני מביא את זה כדי להגיד דבר אחד: תשעה באב הוא לא יום דתי. הוא יום לאומי. זה נכון, בתשעה באב נחרבו שני בתי המקדש שהם חלק מהחיים הדתיים של כל יהודי, אבל לא בדיוק על זה אנחנו אבלים. בתי המקדש היו מרכז החיים של העם. ועם חורבן בית המקדש נחרב העם. מאז אנחנו בגלות. מאז אנחנו מפוזרים בכל מקום. מאז החורבן יש כאלה שחושבים שיש להם זכות אבות יותר מלנו על ירושלים.

אחד הדברים החכמים ביהדות, וגם מה שמבדיל אותה מהנצרות, היא שאנחנו מבינים שדרך הפעולות הפיסיות מגיעים להבנה רוחנית. בזה אנחנו שותפים לדתות המזרח. כדי לזכור בכל רגע נתון את ה' אנחנו הולכים על ציצית. כדי לזכור שאנחנו רחמנים, אנחנו לא מבשלים גדי בחלב אימו (כן, אנחנו לא אוכלים בשר וחלב ביחד כי אנחנו עם רחמן. על השולחן שלנו לא יהיה סמל לאכזריות). וכדי לזכור ולהבין בצורה עמוקה שהייתה לנו שואה אמיתית לפני אלפיים שנה, אנחנו צמים. אנחנו מתענים. אנחנו ממעטים בשמחה. זה מה שגרם לכך שאלפיים שנה אחרי אנחנו עדיין זוכרים. אני לא בטוח מה יקרה ליום השואה עוד אלפיים שנה. או לרצח רבין. אבל אני בטוח שאם עוד לא יבוא המשיח, אנחנו נזכור את תשעה באב גם אז.

במדינת ישראל תשעה באב הוא יום רשות כזה. כנראה שהוא לא חלק אינטגרלי מהלימודים. צריך להטמיע בתוך מערכת החינוך שזה יום אבל על השואה שקרתה לעם ישראל לפני אלפיים שנה. ועל הסיבות לשואה הזאת. הבית השני נחרב על "שנאת חינם". עם ישראל לא התנהג כעם. בלי עזרה הדדית, בלי תמיכה בחלשים. ברגע שאתה לא מתנהג כעם, אתה נחרב.

ובניגוד ליום השואה, ששם המטרה היא רק לזכור, ליום הזה יש גם מטרה. חוץ מלזכור, אנחנו צריכים לתקן. "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו חרב בימיו" – כלומר, אם בית המקדש לא נבנה בדורנו, סימן שאנחנו דור שמסוגל להחריב בית מקדש. אנחנו לא מתנהגים כעם. בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם ויבנה בזכות אהבת חינם. היהדות מגדירה מטרה חברתית ליום הזה, לא דתית.

ובדור שלנו לא רק שאין בית מקדש, אלא אנחנו מוקפים אוייבים שהורגים בנו. ואם לא הורגים בנו, אז גורמים שתקציב המדינה לא ילך לחינוך ובריאות וזה לא עם חופשי. אנחנו גם משועבדים לאמריקה. אנחנו מקבלים מהם 10 מליארד כל שנה, ונותנים להם דריסת רגל (אם לא שתיים) בהחלטות הפנים ארציות. ושלא תטעו – האינטרסים שלהם הם לא האינטרסים שלנו. אין לי משהו רע נגד אמריקה והם באמת ידידים שלנו, ואני לא דתי כזה שהוא נגד אמרקניזציה, אבל אם אובמה מתערב בבניה בתוך ירושלים, אז אני גם לא יכול לטעון שאני חופשי.

—–

אז מה אני עושה בתשעה באב?

מלבד חמשת הדברים שאסור לעשות בתשעה באב, אני גם לא שומע מוזיקה. יום בלי מוזיקה הוא יום קשה בשבילי, וככה אני באמת מרגיש את האבל. למרות השנים וקהות החושים, אני עדיין חושב על הגאולה. גם הדתית וגם הלאומית.

אז הפעם נסיים במשפט שאומרים לאבלים,

בבנין ירושלים תנוחמו.

עדיין אין תגובות

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות