בבקשה תלחצו פליי לפני שאתם מתחילים לקרוא.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

היום לפני 23 שנים (למי שקורא את זה לא היום, מדובר על י"ח אדר שהשנה יוצא ברביעי למרץ) אבא שלי נפטר מהתקף לב פתאומי.

בדרך כלל זה לא קורה לי, אבל היום אני לא יכול לישון ואני חושב עליו. ומה השתנה? רצף אירועים אקראיים הובילו אותי לחשוב על אבי בלי הפסקה.

האירוע הראשון הוא שהתחלתי לעבוד ברדקום לפני שנה וקצת. וככה הכרתי את גידי. האירוע השני הוא שגידי משחק הרבה מאוד שחמט מול המחשב, והוא ממש טוב. האירוע השלישי הוא שקניתי אייפון. אני לא אכנס לכל הסיפור הארוך על איך, מאיפה, מתי, איזה וכו' וכו', ואני רק אגיד שקניתי אותו לשתי מטרות – האחת היא שאני אוכל גם לדבר בטלפון וגם לשמוע מוזיקה על האופניים בחזרה מהעבודה והשניה היא מיילים ואינטרנט, ולא באמת בא לי לשחק באייפון. האירוע הרביעי הוא שמקרה ראיתי שחמט לאייפון, והחלטתי בצעד נועז להוריד אותו.

ולמה נועז? אוה, על זה באתי לדבר היום.

כשהייתי קטן אבי לימד אותי ואת אח שלי שחמט והיינו משחקים המון בשבתות. אני ואחי נגד אבא וגם אני נגד אחי. וכשהיינו קטנים היינו ממש טובים. והייתי מאוד גאה על זה ששיחקתי שח ושהייתי טוב. ושאבא שלי לימד אותי את זה. אבל לא הלכנו לאף חוג ולא הכרנו פתיחות, middle game או end game. ועדיין היינו טובים. אבל שח זה הרבה מאוד אימון, ולא מספיק להבין טקטיקות – צריך גם להכיר אותן טוב. ועם השנים הפסקתי לשחק. הייתה גם פעם שהשווצתי שאני יודע שח ובא מישהו וכיסח אותי. ולאט לאט, כשהבנתי שאני לא כזה טוב כמו שהצטיירתי לעצמי, התרחקתי משח. אבל מה מיוחד בשח? מה ההבדל בינו לבין משחקים אחרים, משחקי מחשב או כל ספורט אחר? כי שח זה משחק שדורש שכל וריכוז. להיות טוב בשח כמעט אומר שאתה חכם. אז ברחתי משח כדי לא להתפכח מהאשליה שאני טוב במשחק המלכים (או למי שקורא בין השורות, כדי לא להתפכח מהאשליה שאני לא כזה חכם כמו שחשבתי שאני).

ואז הקמתי בלוג. וכבר הרבה זמן אני חושב האם בלוג הוא איזה מפלט, ואני אסביר. בבלוג אין תחרות, או השוואה, או מדידות. אף אחד לא יכול למדוד אותך על מה אתה חושב ועל מה אתה כותב, ולא על סגנון הכתיבה שלך. וגם הנושא של הבלוג הוא מוזיקה מהצד הצרכני שלה, ואף אחד לא יגיד לי איזה מוזיקה לצרוך ואיך. הפן האישי של הבלוג נותן לך מקום לברוח מהשוואות. כאילו, בחרתי לי את התחביב שבו אני לא יכול להימדד בשום צורה. (ורק הערה אחרונה, שיהיה ברור שהתחרות וההשוואה היא לאידילייה פנימית, כן? לא לאדם אחר…).

אבל, אם נחזור לצירופי המקרים, אחרי שהורדתי את השח לאייפון והתחלתי לשחק איתו קצת הבנתי שאני רוצה לחזור לשחק שח, ולעזאזל ההשוואות. כבר מזמן הבנתי שאני לא שלמה המלך, ואני כבר עמוק בתהליכי הגמילה מהעולם ה-"שחור או לבן" שבניתי לי בילדותי, ואז מה אם אני לא הכי טוב בעולם בשחמט? אני עדיין אוהב את המשחק הזה, ועדיין רק לראות סוס או טורה (אבא שלי לא היה משתמש ב-"צריח") מזכיר לי את אבא, ואת תומר, ואת הילדות.

אז לאחרונה אני כל הזמן חושב על אבא שלי דרך השחמט. ובאמת אין לי דרך יותר טובה לזכור אותו מאשר לשחק שחמט. ועוד שנה-שנתיים, כששגיא יגיע לגיל שבע או שמונה אני אלמד אותו שחמט (ועוד ארבע שנים את עדי), וזה יהיה הדבר הראשון ששגיא יכיר מאבא שלי. ובאידיליה שלי, אנחנו נשחק שחמט בשבת בצהריים, ותומר יגיע ושגיא ישחק גם איתו. בקטע הזה גם שגיא וגם תומר יותר טובים ממני, כי הם הרבה יותר יסודיים.

ואם נחזור קצת לשאלת הבלוג – אני חושב שהבלוג הוא לא מפלט בכלל. הבחירה בבלוג כתחביב היא לא קלה. צריך להשקיע הרבה זמן וקצת כסף, אבל צריך להכניס את הנשמה שלך לתוכו, אחרת הוא ייגמר. יהיה רדוד וייעלם. אז אם שח זה לשכל, בלוג זה לנשמה.

ואם לחצתם פליי כמו שביקשתי, שמעתם לאורך הדרך ארבעה שירים שאני מאוד אוהב מתוך האלבום הנפלא של זמרת נפלאה בשם Feist, ועוד שיר אחד שלה מתוך Dark Was the Night (שהוא אוסף אינדי מעולה משנה שעברה). כשכתבתי את הפוסט הזה הקשבתי לה, ויש לה קול חודר עצמות וחודר לנשמה.

אז אבא, עוד שנתיים, אני ושגיא נשחק שח על הספה, ולו יהיה מותר להתחרט על מהלכים, ולי לא.

כתובת טרקבק | RSS תגובות