נוב 06 2012

ההבדל הדק

מאת: בשעה 02:32 נושאים: מחשבות

יש לי איזה טיוטת פוסט מסובכת ומתוסבכת שבה אני מנסה להסביר מה ההבדל בין שומע מוזיקה לבין חובב מוזיקה (או ספרים או סרטים או צילום).

בקצרה, אדם ששומע (אפילו כל היום) גלגל"צ הוא מהסוג הראשון, בעוד אדם שמחפש מוזיקה חדשה הוא מהסוג השני. אדם שמצלם כל היום את הילדים שלו באייפון הוא אוהב לצלם, אבל מי שמחזיק כמה עדשות וקורא באינטרנט במגזיני צילום הוא חובב צילום. מי שהולך כל שבוע לסרט הוא אוהב סרטים, אבל מי שקורא, מחפש, לומד וכו' הוא חובב סרטים. כדי לסכם את התסבוכת הזאת, כדי להגדיר משהו כתחביב שלך, אתה צריך להשקיע בו יותר מהאופן הפסיבי בו אפשר לצרוך אותו.

למה אני נזקק להגדרה הזאת? למה זה כזה משנה מי חובב מוזיקה ומי לא? רק הרגע הבנתי. באמת. הסיבה היא שהיום מבקרי תרבות הם כולם. אין כמו פעם את קוטנר כערוץ היחיד לשמוע מוזיקה חדשה, אלא כל אחד ואחד (דרך פייסבוק, למשל) אומר מה הוא אוהב ומה לא. אז איך בכל זאת מסננים? איך בכל זאת מחשיבים דעה של מישהו יותר מאחר? כאן בדיוק מגיעה ההגדרה שלי לעזרה. מי שמתעסק כל היום במוזיקה – אני אחשיב את דעתו קצת יותר מדעה של מישהו ששמע הרגע שיר חדש ברדיו. תחשבו על זה למשל שאם אתם רוצים לקנות טלפון חדש, ואתם לא יודעים מה לבחור, אתם תשאלו מישהו שחי את העולם הזה של הטלפונים ויכול לתת לכם דעה מלומדת.

אז ע"פ ההגדרה המילונית שלי למושג, די ברור שבלוגרים של מוזיקה הם חובבי מוזיקה.

נחזור לנושא הפוסט – בארבע שנים האחרונות נחשפתי לכ"כ הרבה מוזיקה, תמיד היה ברור לי איזה מוזיקה נחשבת מוזיקה טובה על ידי כל חובבי המוזיקה ואיזה מוזיקה היא פשוט זבל. מה שלא היה ברור לי זה למה.

ואיך הגעתי לכל זה? זה קרה כשקולדפליי הוציאו אלבום חדש. Mylo Xyloto שמו. כולם יורדים עליהם, כולם שונאים אותם (כולם= חובבי מוזיקה). כולם אומרים שהמוזיקה שלהם היא זבל. זבל אמיתי.

קולדפליי פשוט להקה שנואה!

אבל למה???? למה???? מה הפך את קריס מרטין החמוד, שאחרי האלבומים הראשון והשני היה בפסגת העולם וזכה להערכה מהרבה מאוד אנשים להידרדר לאשפתות? אני אישית אוהב לשמוע אותם, את המוזיקה הלא-מאוד-מתוחכמת שלהם (מהאלבום השלישי והלאה), ואפילו נהנה מאוד, אבל אני יודע שאסור לי להגיד בפה מלא שאני מחבב אותם, פן יצלבוני בכיכר העיר הוירטואלי.

ואם נרחיב את הדיון, למה יש להקות ואמנים מוערכים וכאלה שלא?

אני רוצה לחדד כאן את השאלה. מדובר על הערכה, לא על אהבה. כלומר הרבה בלוגרים יגידו לך שניל יאנג הוא תותח גם אם הם לא אוהבים אותו. יש הסכמה גורפת שלאונרד כהן הוא איכות טהורה, למרות שבין המסכימים תמצא הרבה אנשים שלא אוהבים לשמוע אותו.

בהתחלה חשבתי שמדובר על הסגנון. רוק, גראנג', רוק אלטרנטיבי בצד אחד נניח, ופופ, דאנס ומזרחי בצד השני. אבל עם כל החזרה לשנות השמונים של כל מיני להקות קרסה התאוריה שלי. מארק רונסון עושה שנות השמונים והוא מקבל הערכה מקיר לקיר, וקולדפליי מקבלים שריקות בוז ועגבניות רקובות.

ואז חשבתי שאולי זה ההבדל בין המיינסטרים לבין "מוזיקת אינדי", כשכמובן האינדי מקבל את התהילה בין המבקרים. אבל אז הבנתי שזה ממש לא נכון. אדל מוערכת (סוג של), והרבה אמני אינדי מחלחלים למיינסטרים ולא זוכים לבוז על כך (להיפך – הרדיו מקבל הערכה). אז זה גם לא זה.

ואז הגיע גלגל"צ והתחיל להשמיע הרבה יותר מוזיקה מזרחית. בכל הבלוגים נערכו בשנה האחרונה ויכוחים נוקבים על מוזיקה מזרחית והמקום שלה במיינסטרים. צד אחד (חובבי המוזיקה) משווים אותה למיץ של הזבל, בעוד צד שני עומד על רגליים אחוריות ואומר שלאף אחד אין זכות להגיד לו מה לשמוע, ובכלל מה המטרה של מוזיקה אם לא לעשות לך כיף ומי אתה שתגיד לי שמה שעושה לי כיף הוא רע?! ומה אתה חושב לעצמך – קראת פעם מילים של נתן גושן? או של רן דנקר? זה אותו זבל! וזה נמשך ונמשך ונמשך.

בויכוח על מוזיקה מזרחית אני כמובן בצד שחושב שזה המיץ של הזבל.

אבל רגע, לא כתבתי פעם שזוהר ארגוב הוא איכות בהתגלמותה? ומה עם עמיר בניון? ומה עם טיפקס?

אז לקחתי לי הרבה זמן לחשוב על זה, ובסוף הבנתי. יש הבדל דק מאוד בין המוזיקה המוערכת לבין המוזיקה הבזויה.

המוזיקה המוערכת היא המוזיקה שאנחנו מאמינים לאמן שהוא רוצה לעשות מוזיקה, לא כסף.

כל האמנים כמעט (ולאו דווקא מוזיקאים) רוצים לחיות מהאמנות שלהם. כל אמן אינדי היה מאוד רוצה שהמוזיקה שלו תגיע למיינסטרים והוא יוכל למלא את קיסריה (איזה משפט נדוש), השאלה הגדולה היא האם זה משפיע על היצירה שלו.

ועכשיו אני יכול לתת לכם ערמות של דוגמאות איך כמעט הכל מסתדר עם ההבדל הדק הזה, ואני גם אתן :)

קולדפליי – אחרי שני אלבומים רואים שהיצירה שלהם פשוט נועדה לרצות את הקהל.

אדל – אחרי אלבום ראשון שדי כיוון למיינסטרים, כולם שומעים שאת האלבום השני היא עשתה מתוך היחסים הרעועים שהיו לה. אז גם אם זה היה מיינסטרים, היא הצליחה לגרום לנו להאמין שהיא רצתה ליצור יותר מאשר לעשות כסף.

מארק רונסון, ג'יימס בלייק, רג'ינה ספקטור, בון איבר, עמיר בניון, אהוד בנאי – הם די אמינים שהם רוצים ליצור ולא למכור.

קובי פרץ, אייל גולן ועוד כל מיני זמרים שכתבו אלבום ביומיים – אתם לא צריכים אותי בשביל לדעת שהמוזיקה הזאת נועדה למכור, נכון?

נירוונה, פרל ג'ם, סאונד-גרדן, מגאדת', בלאק סבאת' – ברור שהם עשו מוזיקה לשם מוזיקה, נכון? גם אם הם מילאו אצטדיונים.

ביטלס, לד זפלין, קווין, רולינג סטונס – נו באמת.

ויש גם מקרים קשים:

נינט – ברור שהאלבום הראשון שלה היה ממוסחר רצח. אבל היא לאט לאט משנה כיוון. היא יוצרת גם אם זה לא יביא לה קהל. אבל לא סולחים לה על השנים הראשונות, ולא מאמינים שהיא השתנתה. אני כן, דרך אגב. ואני מאוד אוהב אותה.

מטאליקה – מאז שהם תבעו משתפי קבצים ירדה קרנם. הם כאילו הראו דרך התביעה שאכפת להם יותר מדי מהכסף שהמוזיקה שלהם מכניסה. גם אם הם אולי צודקים, הם נשרפו בעיני חובבי המוזיקה.

ומה עם ג'אסטין טימברלייק? איך אתה לא נרתע מלשמוע אותו? אולי כי הוא עושה מוזיקה שברור מראש שהיא לא אמורה להיכנס ל-"אלבום העשור", אלא יותר להיות סתם מוזיקה כיפית, ולכן אין לי בעיה איתו.

ומה עם קריס קורנל? הרי האלבום האחרון שלו, "צעקה", היה אלבום זוועתי, פופי, מכוער ולא טוב בצורה קיצונית. אבל מצד שני, ברור שהוא לא ניסה לעשות אלבום שיירצה את הקהל (הרי הקהל שלו, אוהב הגראנג', הוא בדיוק זה שאמר שהאלבום מגעיל), אז איך זה מסתדר עם התיאוריה שלך?

אז זה בדיוק ההבדל – כאן לא קוטלים את הרצון שלו, אלא את הביצוע. למרות שיש כאלה שמשליכים מהביצוע על הכוונה ואומרים ש-"עם ביצוע כזה, כנראה משהו השתנה בנפש של האמן, אולי הוא פתאום רוצה לרצות, ולא ליצור".

 

אולי מתוך זה מגיעה גם הבעיה של "אלבום שני". האמן פתאום חשוף לאהדת קהל, וזה לא פשוט לשמור על טוהר היצירה עם כל האהבה הזאת שתקועה לך בראש.

ברור לי שלא הכל יכול להיכנס לתאוריה אחת מאוד פשוטה שלי, אבל נדמה לי שכאן דווקא רוב האמנים ואיך הם מתקבלים בציבור חובבי המוזיקה נופלים יפה בין שני צדדי ההבדל הדק.

3 תגובות

3 תגובות לפוסט “ההבדל הדק”

  1. דנהבתאריך 06 נוב 2012 בשעה 09:29

    זו בדיוק התלונה על אמנים טובים – ש"מתמסחרים"..
    אבל להשליך את התאוריה על _כל_ סוגי המוזיקה – דווקא די מסתדר! מגניב.

  2. אילןבתאריך 08 נוב 2012 בשעה 08:53

    "המוזיקה המוערכת היא המוזיקה שאנחנו מאמינים לאמן שהוא רוצה לעשות מוזיקה, לא כסף."
    אהבתי מאד את ההגדרה.
    המוזיקה מוערכת כשאנחנו מרגישים שהיא נוצרה כי האמן רוצה להוציא משהו מתוכו, ולא כי הוא רוצה להכניס כסף לכיסו….
    תחזור לכתוב יותר ולפרסם המלצות על אומנים ושירים :)

  3. אורןבתאריך 10 נוב 2012 בשעה 22:48

    אהבתי, מסכים בכללי אבל צריך לפתח את זה קצת יותר.
    תמשיך לחפור, אתה לדעתי ביכוון !

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות